מדינת ישראל עשתה בחירה עקרונית בכל הקשור לחינוכם של ילדים בגילאי לידה עד שלוש שנים, והחליטה לפני כ-70 שנה שגילאים אלה לא יהיו באחריות משרד החינוך. בחירה זו שאולי התאימה בשנות ה-50', כשהתפיסה הייתה שמעון היום הוא מקום בו יחכו ילדים להוריהם העובדים, רחוקה מלהתאים היום כשברור לכל כי מעון היום הינה מסגרת חינוכית לכל דבר ועניין. המעון הוא מקום המקבל ילדים הנמצאים בשלוש השנים הקריטיות להתפתחותם, ומקום שחובתו להעשיר ובעיקר לתמוך בתפיסת העצמי המתפתחת של התינוק והפעוט.
המשימה ההתפתחותית העיקרית בשלוש השנים הראשונות לחיים הינה בניית ההבנה של "מי אני? מהן היכולות שלי, והכי הכי חשוב: איך העולם רואה אותי והאם אני בעל ערך לעולם. כל ההתנסויות, והחוויות והאינטראקציות שהתינוק והפעוט חווה בכל רגע ורגע מתנקזים למקום הזה של: מה אני מבין על עצמי מתוך מה שקרה לי עכשיו.
"הבוקר הגעתי עם אימא שלי למעון החדש. זהו היום השלישי שלי במעון, אני בן שישה חודשים, והמטפלת שלקחה אותי מזרועותיה של אימא שלי, לא אמרה לי שלום וגם שאלה את אימא: 'תגידי לי שוב איך קוראים לו?'" ברור שמיד התחלתי לבכות, ואז היא אמרה לאמא שלי:' אל תדאגי, הכל יהיה בסדר'"
בסדר זה לא. אם המחנכת אינה יודעת את שם הילד, זה לא המקצוע בשבילה. כולנו מכירים את התחושה של רופא שניגש למיטה שלנו ועבורו המחלה שלנו היא אנחנו. מחנכת שאינה מכירה את שם הילד מתייחסת למקום עבודתה כמקום לשמירת חפצים. מדוע אנו מקבלים אותה לעבוד בתקופת החיים הקריטית ביותר? המשימה ההתפתחותית השנייה היא התפתחות תהליכי למידה, ורכישת כלים המהווים את הבסיס להיותנו לומדים לאורך החיים (LIFE LONG LEARNERS ).
אין צורך להרחיב כאן בממצאים על מחקרים הקשורים להתפתחות המוח, על מחקרים המראים כי תינוקות הם חברתיים מלידה והם מחפשים יחסים וקשרים חברתיים וכך נמצאים בדיאלוג ולמידה הדדית מראשית החיים. יש צורך להרחיב כאן על כך שמוח האדם חי נושם ומתפתח כשהוא מקבל גירויים, כשהוא נמצא בסביבה לימודית עשירה ומאתגרת. כשהסביבה דלה, החדר ריק, ובעיקר רוצים שהילדים יישנו, המוח אינו מקבל את התזונה לה הוא זקוק.
רציתי לספר לכם סיפור מקסים שראיתי בסרטון שקרה במעון באיטליה בעיר שקוראים לה רג'יו אמיליה. שני ילדים שיחקו בכדור. הם היו בערך בגיל שלי, 15 חודשים. הם מסרו אחד לשנייה, ונורא נהנו. אחר כך ילד אחד החליט שהוא רוצה לחפש משחק אחר, והילדה נשארה יושבת וראו שהיא מאוכזבת מכך שהחבר עזב. המחנכת שישבה עם כמה ילדים בקרבת המקום, הרימה את היד שלה כאילו היא מחזיקה כדור, וקראה לילדה בשמה ואמרה: קחי...וזרקה לה את הכדור הדמיוני. הילדה כמובן שלחה את הידיים קדימה ותפסה את הכדור.
אמא אמרה לי שככה מלמדים חשיבה מופשטת. אני לא בדיוק יודע מה זה מופשטת, אבל אני כן יודע דבר אחד: המחנכת הזו רואה את הילדים בכיתה שלה, מאמינה ביכולות שלהם, ובעיקר קשובה לכל מה שקורה בכיתה. האמת היא שאצלנו קרה משהו דומה והמחנכת רק אמרה לילדה: אין דבר, תבחרי משהו אחר לשחק איתו".
אז תדעו שהמשפטים שמתחילים ב: אין דבר.... הם אלה שאנחנו ממש לא אוהבים, כי קודם כל ברור שיש דבר, ושנית זה מראה שלא ראית מה קרה בינינו, וכמה משמעותית היתה הסטואציה, וכמה הרבה ניתן היה ללמוד ממנה. מחנכת שעובדת במסגרת לגילאי לידה עד שלוש שנים חייבת להתעניין באדם שמולה, כיון שהוא נמצא במקום ובזמן שמעצבים את ליבת הזהות שלו, וליבת הדימוי שלו כלומד, כחוקר, כבעל ענין ויכולת.
מחנכת שאינה מתעניינת בלמידה של ילדים ושל עצמה עם ילדים, מתייחסת למקום עבודתה כמקום בו לא משנה מה קורה מדוע אנו מקבלים אותה לעבוד בתקופת החיים הקריטית ביותר?
מן האמור לעיל ברור כי הבחירה של מדינת ישראל חייבת להשתנות. והשינוי הוא לא בהכנסת מצלמות, או ארבעה ביקורים של פיקוח במקום שניים בשנה, אלא בהבנה שנדרש שינוי רב מימדי בחשיבה ובערכים המנחים אותנו חינוכית.
השינוי המתחייב הוא בהבנה המצויה כבר בכל העולם, כי בשלוש השנים הראשונות צריך לעבוד כוח האדם האיכותי ביותר, ולא החלש ביותר. בהבנה כי הכשרת בסיס הנמדדת בשעות אינה יכולה להוות תנאי כניסה מספק למסגרות חינוכיות בכל גיל ובוודאי שלא בגילאי לידה עד שלוש שנים. 1,000 שעות המביאות אותך אל התעודה המקצועית, משקפות את הזלזול שלנו בתקופת ראשית החיים, ויותר מכך משקפות את הבורות בה אנו בוחרים לחיות. בהבנה כי ללא הכשרה תוך-מסגרתית איכותית, מתמשכת ובונת זהות מקצועית, לא ניתן לפתוח מסגרת חינוכית לגילאי לידה ועד שלוש שנים.
לסיכום, מספר נקודות למחשבה מדוע מדינת ישראל בוחרת כי אזרחיה יתחילו את חייהם בחסר, ובעיכוב התפתחותי, כשכל העולם החינוכי והאקדמי מצהיר כי הזכות הבסיסית של כל אדם היא לחינוך איכותי מלידה וכי חסכים בשלוש השנים הראשונות השפעתם היא ארוכת טווח?
מה עוד צריך לקרות כדי שמשרד החינוך יעבור ממלים למעשים ויקח את הזכות לחנך את הילדים מלידה? ברור לגמרי שסדרי העדיפויות אצלנו הם הפוכים: ביטול משחק כדורגל ודיון על קיום האירויזיון מזעיק את נציגי האומה במהירות שיא, בעוד שהתעללות ורצח של ילדה מביאים את משרד החינוך לצאת בהודעה אנמית בזו הלשון: "עמדת משרד החינוך היא שיש להעביר את מעונות היום לאחריות המשרד, בכפוף לקבלת תקציב ותקנים, שכן משרד החינוך הוא המשרד האמון על חינוך הילדים בישראל". כל ישראלי יודע שמשמעות המשפט היא: הוצאנו הודעה, וכעת ניתן להמשיך בחיינו השלווים.
הכותבת היא פסיכולוגית התפתחותית, יועצת למערכות חינוך, נציגה רשמית של גישת רג'יו אמיליה בישראל