פסגת הדינוזאורים: הגרעין שהשבית את סינגפור הרותחת

מלון קפלה באי סנטוסה. אי הצמוד לאי המעט גדול יותר, סינגפור עצמה. כניסה ויציאה אחת בלבד, הסיבה לבחירה במיקום הזה לפסגה ההיסטורית מחר - אבטחה וביטחון. באי הנופש הזה יש מלונות נוספים, וכשהמנהיגים יפתחו את החלונות במלון - רק באופן תיאורטי, שירותי הביטחון ייאסרו על כך בכל תוקף - הם יכולים לראות בדיוק ממול את מתקני פארק השעשועים יוניברסל.

אחת האטרקציות הגדולות באתרי השעשועים של יוניברסל למיניהם היא פארק היורה, גם בסינגפור. העלילה הוקרנה לראשונה במקריות משעשעת בדיוק היום לפני 25 שנים ובעוד ימים ספורים יוקרן בהקרנת בכורה הפרק החמישי בסדרה המזהירה אותנו מפני ניסיון לשנות את עולמנו.

בפארק היורה שולטים לכאורה בני האדם הגאים, הבטוחים לחלוטין בעליונות המדע והטכנולוגיה שלהם. ואחרי שזה קורס, ועוברים לעולם שבו כל דאלים גבר, בעולם הזה שולט הטי רקס, הגדול והאכזר ורב-העוצמה מכולם - אבל כפי שראינו בסרטים, הולוסירפטור הקטן, האכזרי, המהיר, יכול לפגוע בטי רקס. הוא לא יכול להכריע אותו לבדו, וגם אם הוא פועל בלהקה מאזן הכוחות הוא לטובת הטי רקס, אבל הוא יכול לגרום לו נזק.

בעולמנו הדיפלומטי, הצבאי, הכלכלי, ארצות הברית היא הטי רקס. היא חזקה לאין שיעור משאר המדינות, בינתיים. מכל אחת לחוד. ודאי צבאית, עדיין כלכלית. אבל הולוסירפטור -קוריאה הצפונית בעלת נשק גרעיני וטילים בין יבשתיים, יכולה לפגוע בארצות הברית הענקית. והיכולת הזו היא שהביאה את נשיא ארצות הברית טראמפ לסינגפור כדי לדון עם קים על נשקו הגרעיני.

חלק מתמונת העולם המשתנה היא שהפעם על כל עיתונאי מהמערב הנמצא כאן נמצאים עשרה עיתונאים אסיאתים. בעמדת הסטנד אפ שלו, עטוי צעיף - בכל זאת איטליה - בחום של 33 מעלות ולחות בלתי ניתנת למדידה נמצא קלאודיו פליארה, כתב רשת השידור האיטלקית ראי בבייג'ינג.

השיחה מתחילה באנגלית ועוברת תוך שניה לעברית, כשקלאודיו מבשר בשמחה שהוא היה ראש המשרד של ראי בירושלים, שיש לו דירה בירושלים והוא מגיע לישראל לביקורים תכופים. כן, זה עולם גלובלי, וקטן.

גם באיטליה זה סיפור גדול, סיפור של פסגה - ובעיקר סיפור על נשק גרעיני - והתפרקות מנשק גרעיני. אירופה, שחיה עשרות שנים תחת החשש של מלחמת עולם שלישית וגרעינית, שתתרחש על אדמתה או בעיקר על אדמתה, מעוניינת מאד בעולם בלא נשק גרעיני, או כמה שפחות נשק גרעיני - וגם אז, שיהיה בידיים אחראיות. וקוריאה הצפונית אינה נחשבת בדיוק ידיים אחראיות. מבחינת אירופה, מוסיף קלאודיו, לא בטוח עד כמה טראמפ נחשב אחראי, אבל זה כבר סיפור אחר.

ליד קלאודיו נמצא לי קואן טרונג מווייטנאם. כל מדינה מגיעה לכאן עם שלל אג'נדות, עם נקודות מבט שונות: אם נקודת המבט הישראלית על פסגת טראמפ קים עוברת דרך הפריזמה של הסכם הגרעין עם איראן, נקודת המבט הווייטנאמית אחרת - הם מסתכלים על הפסגה דרך ההיסטוריה שלהם - לי הצעיר גדל על ההרואיקה של מלחמת וייטנאם, על איחוד וייטנאם.

כשהווייטנאמים חושבים על קוריאה הם חושבים על מדינה אחות, שחולקה בין צפון קומוניסטי לדרום מערבי, בין דיקטטורה צפונית לבין דיקטטורה דרומית שלחמו זו בזו. כמו שוייטנאם אוחדה (היה לנו ויכוח קל בנושא אוחדה ברצון העם לעומת נכבשה ואוחדה) כך, אולי קוריאה תאוחד - ובני אותו עם, אותה תרבות ושפה, בני משפחות שהופרדו יחיו יחד במדינה אחת.

בשאלה איך מדווחים בווייטנאם על ארצות הברית, על טראמפ - עד כמה המלחמה עדיין נמצאת שם ברקע - ובכן, הוא מתוודה בפני, הימים האלה עברו. וייטנאם היום אחרת, כמו העולם כולו. הקומוניזם מת. כן, גם בארצו של הו צ'י מין.

האידיאולוגיה של פעם הוחלפה בגלובליזציה, בעייתית כשלעצמה. וייטנאם היום מתחרה בסין, אויבתה המסורתית, ומייצרת עבור המערב, אותו מערב שממנו באים התיירים המתפעלים ממנהרות קו צ'י ושדה התעופה בדנאנג, המחשפים את צללי רוחות הרפאים של החיילים האמריקנים המשוטטים בדלתת המקונג במשימות הזויות מטעם הפיקוד בסייגון, או הו צ'י מין סיטי, כיום.

מקומיים מפגינים את מלוא ההתלהבות שיש לתושבי ירושלים בשעת ביקור של מנהיג זר בעיר. כלומר - סינגפור הרשמית, וגם התקשורתית מודעת לחשיבות השעה, לכך שעירם נמצאת במרכז תשומת הלב העולמית. אבל לסינגפורי הפשוט, כמו שסיכם זאת ויג'אי נהג המונית - המשמעות היא פקקי תנועה וחסימות בגלל אמצעי הביטחון.

ואפילו עיתונאים, כמו ג'והן ליאונג מתאגיד השידור הסינגפורי הגדול והחשוב במדינה, אומר שאם האירוע לא היה בסינגפור העניין הציבורי, ואפילו התקשורתי בו, היה פחות בהרבה.

אל מול משיכת הכתף הסינגפורית מהפסגה, קוזו טקשה וציוותו מרשת השידור היפנית NHK מסורים לתפקידם. כיאות לתרבות המדינה שהם מייצגים. מיפן הגיעו לפסגה מאות עיתונאים מכל עיתון, אתר ורשת שידור.

יפן, כמו קוריאה הדרומית, היא המדינה בעלת העניין הרב ביותר בתוצאות הפסגה, אולי למעט קוריאה הצפונית. טקשה וצוותו - ולכולם הייתה דעה במרבית השיחה - וגם יפנים אחרים שאיתם דיברתי מצפים בתקווה, מצד אחד, לתחילת תהליך שבסיומו תוותר קוריאה הצפונית על נשקה הגרעיני. מצד שני החשש הגדול שלהם הוא שארצות הברית תזנח את בנות בריתה המסורתיות באזור.

הרי טראמפ רואה בהן לא נכס אלא נטל - נטל על תקציב הביטחון האמריקני, ומתחרות הגוזלות פרנסה באמצעים לא הוגנים מהפועלים האמריקנים. האם במקרה כזה יפן תשאף לנשק גרעיני, כדי להגן על עצמה בעולם תוקפני, בעולם שבו לכל שכנותיה ויריבותיה - רוסיה, סין, קוריאה הצפונית יש נשק גרעיני? האם המדינה שחוותה את הירושימה ונגסקי, שחוקתה אוסרת על נשק גרעיני ועל כוח צבאי תוקפני מסוגלת לעשות את המהפך הזה? "שאלה מצוינת", נד קוזו טקשה בראשו, שאלה טובה מאד, מסכימים כולם. ותשובה? ארוכה, מלאת חיוכים - ואינה אומרת דבר.

יש מי שמרוויח מאירועים כאלה, תמיד יש. פעם היו אלה יצרני חולצות טי שעליהן הודפסו שלל אמרות, הם עדיין כאן וכיום הכול ממותג, הכול משווק. בכל פינה ועל כל מוצר אפשרי - מקלות אכילה ועד בקבוקי מים ניתן למצוא את דיוקנאות קים וטראמפ - והמוצר שיש למכור, המותג שיש לשווק.

עיקר העניין הוא בקרב אלה שהיו מתעניינים בפסגה גם אילו היו בתל אביב, בוושינגטון או בכל מקום. העיתונאים מלאי עניין. הדיפלומטים, המדינאים, מומחי הנשק הגרעיני וכל השאר אכן חשים שאירוע היסטורי יכול להתחולל כאן.

זכות המילה האחרונה שמורה לסינגפורים ולכמה תיירים, בעיקר אינדונזים, שבאו ביום קיץ חם - ואין כמעט ימים אחרים בסינגפור - לטיילת המשקיפה אל האתרים הידועים ביותר של העיר: גלגל הענק, שמרכז העיתונות צמוד אליו, המלון המפורסם מרינה ביי סנדס, המבנה היקר בעולם - כ-5.5 מיליארד דולרים אמריקנים. המבנה שייך לחברה של שלדון אדלסון ותוכנן בידי משה ספדיה, והוא אחד המבנים הייחודיים בעולם כולו.

לכאן באים כולם לשבת בבית קפה, לאכול גלידה ולהצטלם על רקע הנוף. אחד הסיכונים בכך הוא שעיתונאי יבוא לשאול שאלות. התשובה שקיבלתי פעם אחר פעם, מסינגפורים ומתיירים, תשובה המכניסה לפרספקטיבה את האירוע לשאלה מה דעתם על הפסגה הייתה: "פסגה? איזו פסגה?".