בפעם היחידה בהיסטוריה שלה כבירת ארצות הברית, וושינגטון הייתה נתונה לכיבוש זר במהלך מלחמת 1812, אותה ניהלה בריטניה כדי לבלום את ההתפשטות האמריקנית מערבה. המושבה לשעבר שרדה את הלחימה מול האימפריה ובתום שלוש שנים של קרבות, שבהן אף הועלה הבית הלבן באש, נותר הסטטוס-קוו על כנו.
ארצות הברית הצליחה במשימתה המקורית במרוצת המאה, בריטניה איבדה עוד טריטוריות בצפון היבשת שעליהן קמה קנדה ושתי הפרובינציות לשעבר רקמו יחסי שכנות קרובים שהתבטאו גם בלחימה כתף אל כתף במלחמות העולם.
ולכן, כשדונלד טראמפ שאל (לפי דיווח ב-CNN) את ג'סטין טרודו, ספק בצחוק ספק בבורות, אם לא היו אלו הקנדים ששרפו את הבית הלבן - עשרות שנים לפני שבכלל הייתה מדינה שכזו - כדי להצדיק את מכסי המגן שאותם הטיל הנשיא על בעלות בריתו, הייתה זו הוכחה נוספת לאופן שבו טראמפ רואה את העולם. טרודו, לפי הדיווח, זעם.
ידידות, מבחינתו של טראמפ, הן כאלו כל עוד הן משלמות על החברות הזו, ומהר מאוד הן יכולות להפוך ליריבות ואף לאויבות. מנגד, אויבות זוכות לכבוד על כך שהן רומסות את הסדר העולמי ומתחשבות אך ורק באינטרסים שלהן - אלא אם מדובר באיראן, שאיבתו הרבה של טראמפ כלפיה, אפשר להאמין, נובעת לא מעט מכך שקודמו ברק אובמה חתם על הסכם עמה. ההסכם בדרך לפירוק, למרות תחינותיהם של מנהיגי אירופה, לכאורה שותפיו של נשיא ארצות הברית מול המשטרים הסוררים בעולם.
אחד מהם הוא רוסיה של ולדימיר פוטין, מדינה המצפצפת יומם ולילה על הסכמים והבנות שאליהם התחייבה ועל החוק הבינלאומי. בשל כך היא סולקה ב-2014 מארגון המדינות המתועשות, גוף מכובד שכלל את שמונה הכלכלות הגדולות בעולם (לפחות ביום הקמתו לפני יותר מ-40 שנה) המנסות לגבש קונצנזוסים סביב הסוגיות הגדולות ביותר שעל סדר היום.
היה זה בעקבות הסיפוח הגס והבוטה של חצי האי קרים מאוקראינה, צעד חד-צדדי שלא נראה כמותו מאז תום המלחמה הקרה. למרות, וכאילו כדי להתריס, טראמפ בחר לקרוא להחזרת רוסיה לארגון עם המראתו לפסגה - מבלי שמוסקבה בכלל הציעה משהו בתמורה.
השנה דומה שה-G7 הצטמצם ל-G6. בשנה וחצי לכהונתו, הספיק טראמפ לזעזע מוסכמות רבות בין ארצות הברית לבין בעלות בריתה, בצפון היבשת ומעבר לאוקיינוס האטלנטי או השקט. חלק ממנהיגיהן עמלו קשה כדי למצוא חן בעיניו, בתקווה שפיתוח יחסים קרובים עמו יבטיח את האינטרסים שלהם מול נשיא הניזון ממחמאות וחנופה ורגיש עד כדי התמוטטות עצבים לכל טיפת ביקורת. לדאבונם, וזה נכון בעיקר לעמנואל מקרון, חיוכים וחיבוקים מול המצלמות לא מניבים את התוצאות הרצויות.
נשיא צרפת, האנטיתזה המושלמת לנשיא ארצות הברית, שמר עמו על קשר ישיר ורציף מאז כניסתו לארמון האליזה לפני קצת יותר משנה. הוא אירח את טראמפ לחגיגות יום הבסטיליה, וזה ראה כי טוב וחשק במצעד צבאי משלו בוושינגטון הבירה. פרט לכך, סירב טראמפ לאמץ את עמדותיו והשקפותיו של ידידו החדש, הצעיר ממנו בכ-30 שנה, ופרש במחי יד מהסכם האקלים ומהסכם הגרעין שגיבושם והשלמתם הקיזו דם מהקהילה הבינלאומית.
הקש ששבר את גבו של מקרון - וגם של טרודו - היו מכסי המגן הכבדים שהשית טראמפ על מי שאמורות להיות בעלות בריתו. בראייתו, הן בכלל חולבות את ארצות הברית הנדיבה והפראיירית, והוא זה שישים לכך סוף. על אף שרבים במפלגתו הרפובליקנית ובקהילה העסקית הסתייגו מכך, טראמפ קבע מסים כבדים על יבוא אלומיניום ופלדה מהאיחוד האירופי ומשתי שכנותיו קנדה ומקסיקו, שעמן הוא גם מתכתש על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA).
הנימוק שלו כי מדובר בשמירה על הביטחון הלאומי הרתיח את כולם. זוהי שפה שארצות הברית שמרה לצעדים כלכליים נגד סין, רוסיה, קוריאה הצפונית ואיראן, ולא נגד מדינות שעמן היא אמורה לשתף פעולה בזירה הגלובלית. גם אם חלק מהטרוניות שלו מוצדקות או ראויות לדיון, השיטה הכוחנית של טראמפ, שאותה הוא פורס לעיני כל צייצן, שוחקת את מהות הדיפלומטיה בין חברות.
טראמפ כלל לא נותר לסיומה של הפסגה בעיירה ציורית בקוויבק, וחתך מוקדם לכבוד הפסגה החשובה יותר עם מנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג און בסינגפור. התמונות הקבוצתיות המסורתיות של המנהיגים, המחייכים חיוכים מעושים, לא נעדרו גם מהכינוס האחרון, אך היו רגעים אחרים שנקלטו בעדשות המצלמה וסיפרו על המתח באוויר.
באחת, נתפסה ידו של טראמפ עם סימנים לבנים אחרי לחיצת יד עם מקרון, שכבר הפגין את מוכנתו להתמודדות עם סימן ההיכר של הנשיא האמריקני כבר בפגישתם הראשונה בפסגה אשתקד. בתמונה השנייה, שעבור רבים מתמצתת את הלך הרוח, נראית מרקל, כשלצדה מקרון ומנהיגים נוספים, רוכנת בסמכותיות לעברו של טראמפ היושב בידיים משולבות ובפרצוף רציני. מזוויות אחרות של השיחה מקבלים רשמים שונים, אבל זו הייתה התמונה שבחרה לשכת הקנצלרית לפרסם. היא כוונה לקהל בבית, וגם לטראמפ עצמו - גרמניה, והאיחוד האירופי, הם לא הווסאלים של האדון מהבית הלבן.
וכשנראה היה שהושגה פשרה לנוסח מעורפל של הצהרת הסיכום, שכללה הבעת מחויבת לסחר חופשי לצד גינוי החתרנות הרוסית, נתן טראמפ את החותמת לכך שהייתה זו פסגה של שש+אחת. הוא התנער מהתוצר הסופי שהוקרא על ידי המנהיג המארח טרודו, וממטוס האייר פורס 1 הורה לנציג האמריקני שלא לחתום על הודעת הסיכום. הוא האשים את טרודו "החלש וחסר הכנות" בכך שחרג מההסכמות ביניהם.
עם זאת, ראש ממשלת קנדה, שכמו מקרון ניסה לנצל את החיוכים עם טראמפ לכדי מעשים בשטח נותר יציב. הוא אמר כי לא היו בהצהרה שום הפתעות שאותן לא הכיר נשיא ארצות הברית.
התקפי זעם
מקרון וטרודו היו משקל הנגד העיקרי לטראמפ בפסגה החמצמצה, ואחריהם הייתה זו מרקל, החוששת ממסים על תעשיית הרכב הגרמנית. מיי - הזקוקה לארצות הברית בעידן שלאחר הברקזיט, ואבה - החושש מוויתורים מרחיקי לכת לקוריאה הצפונית, היו מאופקים יותר, כשראש ממשלת איטליה החדש, ג'וזפה קונטה, היה היחיד שלא התעמת עם טראמפ, אלא נטה מעט לכיוונו. גם הוא אמר שהיה שמח לראות את רוסיה שבה לפורום הכלכלי והוזמן על ידי הנשיא לביקור קרוב בוושינגטון.
"התקפי זעם לא יכולים להכתיב את שיתוף הפעולה הבינלאומי", השיבה היום צרפת להשתוללות האחרונה של טראמפ, עם מאמציה של אירופה להפגין חזית אחידה מול מנהיג המדינה שמעבר לאוקיינוס האטלנטי. המרחק בין היבשות, שלא מנע את שיתופי הפעולה בימים החשוכים של אירופה, נראה דווקא היום גדול מתמיד.
בצד השני של הכדור, חיכך לו פוטין ידיים בהנאה. בעוד שהקרעים בין מדינות המערב מעמיקים, הוא השתתף בפסגה אחרת, אך אחת מוצלחת. סין אירחה את כינוס הגוש הכלכלי האירואסייתי, המכונה ארגון שנגחאי לשיתוף פעולה, שבו חברות רוסיה, סין, מדינות מרכז אסיה, הודו ופקיסטן. אחרות, כמו איראן, הן בעלות מעמד של חברה משקיפה. הוא קיבל אות הוקרה מנשיא סין שי ג'ינפינג, שבדומה לו עומד בראש משטר דכאני ומלא בפולחן אישיות, נעמד לצדו של חסן רוחאני וביקר את החלטת טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין.
מטבע הדברים, הוא נדרש לשאלה על האפשרות שרוסיה תשוב ל-G7, כפי שטרמפ המליץ. פוטין הזמין בחדווה את מנהיגי המדינות למוסקבה, אך הבהיר כי לגוש הנגדי הסיני-רוסי כוח כלכלי גדול יותר ובשל כך אין הוא ממהר להתלהב מההצעה. שארצות הברית תריב עם חברותיה, ורוסיה תגבש בריתות אחרות עם מדינות שלא יציקו לה על דברים שוליים כמו זכויות אדם ופגיעה בדמוקרטיה. הערעור על הסדר העולמי משרת אותה היטב.