אמנון לוי בן ה-68 מחדרה שב מחופשה בתאילנד במאי 2013 לאחר שעבר אירוע מוחי קל' וחש שיתוק זמני ביד ורגל ימין. כשהתייעץ עם רופאת המשפחה שלו בארץ, זו הפנתה אותו לנוירולוג שקבע לו טיפול תרופתי, אך ההמלצה בוטלה. לאחר ארבעה חודשים, אמנון חש ברע ובקושי הצליח להרים את ידו הימנית. הוא הופנה למיון בבית החולים הלל יפה בחדרה ואושפז במחלקה נוירולוגית. שם עבר בדיקת CT ראש שהעלתה תוצאות של היצרות קריטית (חסימה) ב-90% בעורק השמאלי.
בבית החולים הוחלט לבצע ניתוח עורקי צוואר, אך טרם הניתוח פנה אמנון למנתח וביקש לעשות צנתור. "פחדתי מזה שיחתכו לי את הצוואר. קראתי באינטרנט שבצנתור לא צריך לחתוך עורקים אבל המנתח אמר בשום פנים ואופן לא, הניתוח עדיף על צנתור. שאלתי אותו מה יקרה אם תהיה דליפה של העורק, והוא אמר לי: 'אתה תהיה הראשון בעולם שזה יקרה לו, וחוץ מזה אתה פצצה מהלכת, אתה צריך לעבור את זה מיד'", סיפר לוי.
לדבריו, "בדיעבד התברר לי שבבית חולים הזה לא עושים צנתורים בעורקים, רק בחיפה. אין שם מומחיות כזאת ואני מניח שהוא רצה לעשות את הניתוח כי יש גם תגמול כספי של עשרות אלפי שקלים עבור ניתוחים מהסוג זה". לבסוף הוא הסכים להחלטת המנתח ועבר ניתוח לכריתת פני העורק הראשי המספק דם לראש ולצוואר.
הניתוח התבצע בספטמבר 2013, אך במהלכו העורק נקרע שוב ושוב ואמנון איבד כמויות גדולות של דם, כך שהמנתחים נאלצו לקשור את העורק קרוב לכניסתו לראשו של המטופל. בשל הסיבוך בניתוח, הוא הועבר בסיומו לטיפול נמרץ עם לחץ דם גבוה. "נתנו לי שם תרופות להורדת לחץ הדם אבל התברר שהן בכלל לא מתאימות", הסביר בכעס אמנון, "הם פעלו בצורה לא נכונה, ובעצם הורידו לי את זרימת הדם למוח במשך עשרה ימים בערך. שם בעצם התחיל לי השבץ המוחי הקשה בגלל הכדורים, אבל אף אחד לא עצר את זה. ראש המחלקה בא אליי למיטה ואמר לי שהוא משחרר אותי הביתה, והוזמנתי לביקור שגרתי למחרת לבדיקת מיתרי הקול שהשתתקו במהלך הניתוח".
אולם יום לאחר שהגיע לביתו, הוא לקה בארוע מוחי קשה. "כל פלג שמאל שלי התחיל להיות נוקשה. רגל ויד שמאל התחילו להשתתק. הגעתי למיון למעשה עם שבץ, עשו לי בדיקות אבל לקח להם שלוש שעות להבין שיש לי שבץ, שהייתה לי חסימה גדולה כתוצאה מהכדורים, שייבשו לי את המוח". יומיים לאחר שאושפז עבר לוי החמרה נוספת במצבו, והוא שותק בכל פלג גוף שמאל. אמנון לא התאושש מהשבץ המוחי ונותר משותק בפלג גופו השמאלי, זאת חרף הטיפול השיקומי שעבר בבית לוינשטיין במשך חצי שנה. הוא מוגבל בפעולות יומיומיות רבות ונעזר במטפלת צמודה במשך 24 שעות. "היו לי חיים נהדרים, אחרים. אני לא נייד, אני מוגבל לגמרי. אני כלוא בבית. מאז שכל זה קרה נוספו לי המון בעיות גופניות אחרות, ואני עצבני מאוד. כל החיים שלי נהרסו".
הוא פנה לעו"ד רן שפירא ושמואל קשיוב ממשרד אלמוג - שפירא, שהגישו בשמו תביעה לפיצויים בגובה מיליוני שקלים נגד משרד הבריאות המפעיל את בית החולים הלל יפה. לדברי פרופ' לאוניד לנצברג, מומחה לכירורגיה כללית וכלי דם שחוות דעתו צורפה לתביעה, הצוות הרפואי לא הציע לו את האופציה לעבור צינתור במקום הליך ניתוחי - ובכך שלל ממנו את זכותו על גופו.
הלל יפה: בית החולים פעל באופן הרפואי הנדרש
בנוסף, הוא טוען כי "גרימת קרע בעורק כתוצאה מהחדרת תומכן (סטנט) אינה סיבוך שכיח כלל. ידוע מזה שנים רבות כי במצב שבו יש חסימה של העורק הקרוטידי אין להוריד את לחץ הדם בצורה אגרסיבית מפני שהדבר עלול לפגוע בזרימת הדם למוח". הנוירולוג ד"ר וידנפלד קבע בחוות דעתו שגם היא צורפה לתביעה כי "הטיפול האגרסיבי בתרופות נוגדות קרישה להורדת לחץ הדם הפחית את זרימת הדם למוח, והעלה הסיכון לדימום מוחי ולפגיעה באספקת הדם למוח". התביעה נדונה בימים אלה בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
מבית החולים הלל יפה נמסר כי "בית החולים פעל באופן הרפואי הנדרש במקרה של המטופל. הפעולה בוצעה על ידי מומחים בעלי שם. בשל חובת סודיות רפואית ובשל העובדה כי המקרה נידון כעת בבית המשפט, בית החולים יגיב בערכאות המתאימות".