פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפסד במלחמת התדמית: ישראל הגישה לפלסטינים ניצחון על מגש של כסף

      החיים כאן הם בין פסטיבל לסקנדל והאפיזודה של ביטול משחק ידידות עם ארגנטינה יישכח בתוך ימים - עד לשערורייה הבאה. לפלסטינים, שהם הצד החלש גם אם הלא צודק, יתרון מובנה במאבק על דעת הקהל בעולם

      הפסד במלחמת התדמית: ישראל הגישה לפלסטינים ניצחון על מגש של כסף
      צילום: קובי אליהו עריכה: תום זואילי

      (בווידאו: השרה מירי רגב לאחר החלטת ארגנטינה לבטל את משחק הידידות)

      אין רגע דל, או סקנדל או פסטיבל. כותרת רודפת כותרת ובהקשר ביטול משחק הידידות המסתמן עם נבחרת ארגנטינה, זה נע בין מניה לדיפרסיה. או זחיחות שאנחנו מלכי העולם או דיכאון קליני, או העולם כולנו מבין אותנו סוף סוף, או העולם כולו נגדנו, אנטישמים.

      וכעת כלל לא משנה אם נבחרת ארגנטינה התכוונה להגיע לישראל. מה שהתקבע בתודעה היא העובדה שארגנטינה ביטלה את ביקורה בישראל לאות הזדהות עם המאבק הפלסטיני. לא חשוב אם זה נעשה מתוך הזדהות, מתוך חמלה, מתוך פחד - השורה התחתונה היא הקובעת.

      ייתכן שאילו המשחק היה נשאר בחיפה ולא היה עובר לירושלים בשל התערבות פוליטית התוצאה הייתה שונה, והמאבק הפלסטיני, שהיה מתרחש בכל מקרה לא היה מגיע לתוצאה הזו. אולי. כעת זה לא משנה פרט להקשר אחד וחשוב - האירוויזיון בשנה הבאה.

      ליאונל מסי, ברצלונה חוגג (GettyImages)
      השורה התחתונה היא זו שקובעת.. ליאו מסי (צילום: GettyImages)

      איגוד השידור האירופי לא מוכן קטגורית להתערבות פוליטית בנושא האירוויזיון, וחושש מ"חטיפת" תחרות הזמר לצרכים פולטיים, פנימיים וחיצוניים. אמנם האירוויזיון כבר התארח בבנייני האומה, אבל מאז חלפו הרבה שנים, מעמד ישראל והפלסטינים השתנה בעיני העולם. מעמד ישראל לא השתנה רק לרעה, בניגוד למה שמקובל לחשוב.

      הפלסטינים חוגגים ניצחון ואכן בזירת התעמולה הם קיבלו זריקת עידוד. עיקר זריקת העידוד שקיבלו היא התגובות בישראל: כשמנכ"ל משרד התרבות והספורט משווה ביטול משחק - משחק ידידות! - נגד ארגנטינה לפיגוע טרור ממדרגה ראשונה זאת תגובה, בלשון שקולה, היסטרית.

      אנו חיים במדינה שידעה כמה וכמה פיגועי טרור. מעלות, אוטובוס החוף, מלון פארק, הדולפינריום, סבארו, מסעדת מקסים בחיפה, מומנט בירושלים. אלה היו פיגועי טרור ממדרגה ראשונה. ביטול משחק, חשוב ככל שיהיה, אינו פיגוע טרור ממדרגה ראשונה.

      ג'יבריל רג'וב בראיון לוואלה!TALK עם יעקב אילון, רמאללה, 1 באוקטובר 2017 (ראובן קסטרו)
      חוגגים את הניצחון. יו"ר ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל ג'יבריל רג'וב (צילום: ראובן קסטרו)

      בסופו של יום, ואחרי שהסערה הזאת תחלוף, נוכל להעריך את ההשפעות לטווח ארוך, אם תהיה כזו. יש חלחול אטי ומתמיד של הצלחות מסוימות של תומכי החרם על ישראל, בזירות ספציפיות, ולא בגלוי: יש באקדמיה, בפקולטות מסוימות, מעין חרם שקט על חוקרים ישראלים, במיוחד חוקרים ציוניים.

      בעולם התרבות יש המחרימים את ישראל, וחלקם, רוג'ר ווטרס הידוע שבהם, מנהלים קמפיין אקטיבי נגד הבאת מופעים לישראל. יש להם הצלחות, לעתים לא כי האמנים מזדהים עם הנכבה, הם לא שמעו עליה ולא התעמקו בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, אלא משום שהם רואים כותרות על ירי בעזה, על טילים על ישראל ומעדיפים להופיע במקומות אחרים. זו לא שהייתה נהירה של אמנים לצ'צ'ניה או בוסניה מיד אחרי המלחמה, גם אם הן שקטות עתה. הדימוי נותר מאיים.

      אירוויזיון 2018 תלבושות ישראל (GettyImages)
      "חשש לחטיפת השידור בידי הפוליטיקאים". נטע ברזילי לאחר הזכייה בגמר האירוויזיון (צילום: GettyImages)

      לצד שמחה לאיד למירי רגב, הסיבה להתרגשות הרבה ולוויכוחים הסוערים ברשתות החברתיות היא שבסוף ביטול המשחק פוגע בישראל בנקודה רגישה - הנקודה שבה אנו מעמידים פנים שאנו חיים במדינה נורמלית, מדינה ככל המדינות באירופה. הנה, יש לנו מטרופולין תוססת, מצעדי גאווה, וקולינריה, והיי טק, ותרבות. הכל נכון - אבל כשיש מטר פצמ"רים על הדרום, אזעקות צבע אדום, איומים מאיראן וכל השאר אנו נזכרים במה שאנו מדחיקים. ישראל שונה.

      גם ירושלים שונה. רק אמש, ואחרי שהעביר רשמית את שגרירות ארצות הברית לירושלים, טראמפ האריך את תוקף הצו הדוחה את העברת השגרירות לירושלים. פרדוקסלי, אבל זו המציאות. אין שום מדינה בעולם המכירה בכל ירושלים כבירת ישראל. רובן לא מכירות בירושלים כלל כבירת ישראל. מצער, אבל עובדה שעמה צריך להתמודד. ואם מחליטים שכל האירועים הבינלאומיים יהיו מעתה בירושלים אז חלקם יבוטלו.

      טקס פתיחת השגרירות שגרירות ארצות הברית ארה"ב ירושלים איוונקה טראמפ (רויטרס)
      חנוכת שגרירות ארצות הברית בירושלים (צילום: רויטרס)

      למרות כל זאת, שום דבר מהותי לא השתנה במצבם של הפלסטינים או במצבנו. העולם הרלוונטי - רוסיה וסין, האיחוד האירופי וארצות הברית, מרבית אפריקה ואמריקה הלטינית מכירים במדינת ישראל ובזכותה להתקיים. מרבית העולם תומך בזכותם של הפלסטינים למדינה, אבל בינתיים מדובר במחוות ריקות, שאינן מסייעות לפלסטינים.

      התמונות מעזה מזיקות תדמיתית לישראל. בקרב הציבור הרחב - ממשלות והנהגות תומכות בזכותה של ישראל להגן על עצמה, אבל כמו במבצעים השונים שישראל פעלה בעזה, כשמספר ההרוגים בעזה חוצה רף מסוים, העולם מתחיל לכעכע בגרונו, לרמוז לישראל שאנו חוצים את הרף הבלתי נראה, אבל הקיים, שעד אליו יש לנו תמיכה ומעבר לו מתחילים למתוח ביקורת.

      מלחמת התדמית תימשך

      אז אחרי הצהלה הפלסטינית - כמו נניח הצהלה על ביטול בואו של אמן שעד שביטל את הופעתו מרבית הציבור לא ידע על קיומו, והאבל הישראלי המקביל - המלחמה על התדמית תימשך. הפלסטינים, כאנדרדוג, באים לזירה עם יתרון מובנה. ישראל היא הצד החזק.

      וכשבתמונות טלוויזיה ממדינה מרוחקת שאיננו יודעים עליה ועל ההיסטוריה שלה הרבה, אנו רואים מצד אחד מיידי אבנים ומצד שני צלפים, מצד אחד אין קורבנות בנפש ומצד שני יש - קשה מאוד לשכנע את העולם שאנו הצד החלש. ואנחנו אכן לא. הצודק במידה רבה בהחלט, אבל לא החלש. וההזדהות האוטומטית היא עם החלש.

      אז יהיו לנו עוד תבוסות כאלה ולפלסטינים עוד הישגים כאלה. חלקם הישגים שאנו מגישים להם על מגש של כסף - או מגש המאבקים הפוליטיים הפנימיים וחלוקת היוקרה אצלנו. בסופו של דבר גורל הבית הלאומי היהודי, או הפלסטיני לצורך העניין, לא ייקבע על ידי ליאו מסי, מירי רגב או ג'יבריל רג'וב, ובעוד כמה חודשים האפיזודה הזו תיזכר, אם בכלל, כמה שהיא - אפיזודה שולית שעוררה רעש ליומיים. עד הסקנדל, והפסטיבל, הבאים.