בהתחשב בכינויו הנושן של ג'יבריל רג'וב בתקופת אוסלו, גבריאל רגב, הסערה סביב ביטול המשחק בין נבחרות ארגנטינה וישראל נשמעת כמו ריב בתוך המשפחה. ואולם, הפיאסקו הזה אופייני לא רק למירי רגב, אלא לממשלת נתניהו כולה. ראוותנות, גאוותנות, ובסופו של דבר - אוויר היוצא מכדור בנפיחה קלה.
ספורט ופוליטיקה מוכרחים להשיק, אך אסור שיחפפו. האולימפיאדה מתקיימת בין אומות, על כן נחוצה הגדרת האומה. סין נגד טייוואן, יוון נגד מקדוניה. פלסטין? קטלוניה? כורדיסטן? אנגליה, סקוטלנד, וויילס וצפון אירלנד בנפרד? ומה חלקן של ממשלות, המחליטות להחרים את המארחות בגלל התנהגות לא ספורטיבית במגרש אחר לחלוטין - ג'ימי קרטר נגד הסובייטים בגלל הפלישה לאפגניסטן, למשל - ואגב כך מקפחים את הספורטאים שהתכוננו ארבע שנים?
עוד בנושא:
"ביטול המשחק - רוח גבית להעברת האירוויזיון למדינה אחרת"
נתניהו על ביטול המשחק מול ארגנטינה: "ממשיכים הלאה חבר'ה"
מארגנת המשחק מול ארגנטינה חושפת: הבלוף הגדול מאחורי הביטול
ישראל הייתה שם במינכן 1972, כשציפתה לשווא מהמארגנים לבטל את המשך המשחקים אחרי רצח 11 ספורטאיה. היא, כמובן, מתמרמרת כשהנעל נמצאת על הרגל השנייה ובועטת בה. איך אפשר להשוות.
בתקופת האדם הקדמון בספורט הישראלי פעלו מרכזים בעלי זיקה פוליטית - הפועל, מכבי, בית"ר, אליצור - ונדרש מינוי מתאם מהגוף הכי פחות פוליטי, צה"ל ואלוף משנה שמואל סוחר, כדי לאזן בין החשדות המוצדקים מכל הצדדים. דווקא בזמן שהכסף והטלוויזיה כיבסו את החולצות מהכתם הפוליטי שודרג הספורט למעמד של משרד בראשות שר. זה התחיל מהצורך לפצל את משרד החינוך כדי להתחנף לדתיים, ונמשך ברצון להגדיל את מספר חברי הממשלה.
אילו שר הספורט היה פלה או סבסטיאן קו, ניחא. אבל לתת למירי רגב את הספורט, בנוסף לתרבות, פירושו לבעוט פנדל לשער ריק. אי אפשר להאשים אותה. רגב היא זיקית מושלמת שתמיד ידעה לשרוד ולהתקדם בסביבה עוינת ואף טורפת כשהיא עוטה את הצבעים הנכונים. כשהייתה דוברת צה"ל לא היה לצבא שופר נאמן ממנה, וכשהגיעה לליכוד עשתה כל מה שנחוץ כדי לתמרן שם במעלות המרכז והפריימריז. המורה שלה אינו פייר דה-קוברטן, מייסד האולימפיאדה המודרנית, שאמר כי "לא הניצחון העיקר, אלא ההשתתפות" (נראה את הקוברטן הזה יוצא בשלום מהליכודיאדה), כי אם צ'רלס דרווין. והיא צודקת: הדינוזאורים נכחדים והיא משגשגת.
בכלל לא חשוב מהן דעותיה הפרטיות, אם יש לה כאלה. מעולם לא נשמעה ממנה, בשנותיה כדוברת הצבא, אמירה בעד או נגד העברת המטכ"ל לירושלים. לצה"ל ולה היה טוב בקריה. בתפקידה היחיד מחוץ למחנה רבין, מאז ענדה דרגת סרן, חצתה את רחוב קפלן למשרדי הצנזורה הצבאית ב"בית יכין". אבל כפוליטיקאית גילתה את הקסם הגלום בירושלים. לתל אביבים, לבאר שבעים, ולקריית-גתים לא ממש אכפת מירושלים, ועוד פחות מכך מההתנחלויות, אבל בליכוד מי שצועק בקול רם יותר "י-רו-ש-לים" מקבל משום מה בונוס, אז צועקים.
מרוב צעקות נחרשו שם האוזניים משמיעת הלקח העתיק "תפסת מרובה - לא תפסת". בזכות אותו הבל של מראדונה בעניין השפעת הביקור בישראל על הזכייה בגביע העולם שוכנעה ארגנטינה לטרוח ולבוא. אבל מה רע בעיר דו-קהילתית לחוף מפרץ, עם אצטדיון גדול וחדש - סמי (או מסי) עופר? האצטדיון מסוגל להכיל את רוב המשתוקקים לחזות במשחק, אז למה להעליב את חיפה, רק מפני שהמחנה הציוני ניצח בה בבחירות, כדי להאדיר את ירושלים של ליכוד? זו שאלת תם, שאינה הולמת את העידן של רגב, נתניהו וטראמפ. אין סיפוקים חלקיים. רוצים עוד. יעלה כמה שיעלה, ואם אפשר באותה ההזדמנות גם לנקר עיניים, מה טוב.
ולפתע, אחרי כל הביזיונות ובולמוס הכרטיסים והתערבות היועץ המשפטי לממשלה, שמצא קצת פנאי כי נתניהו עסוק מכדי להיחקר, מתברר שרגב אינה המאמנת של נבחרת ארגנטינה, שהשחקנים אינם בובות ושמסי אינו מקבל ממנה הוראות. מי שלא רוצה להתפשר חוטף כדור בפרצוף.
שרת הספורט וראש ממשלתה פגעו במעמדה של ירושלים והעניקו לפלסטינים ניצחון קליל, ששווה להם יותר משלוש שנות עבודה של גלעד ארדן נגד ה-BDS. העיתוי מאלף במיוחד: בדיוק בעת שנתניהו ספג מכה דומה בעניין ירושלים מעמנואל מקרון. עכשיו ילכו נתניהו, רכב ותומכיהם מ"לה פמיליה" לכותל המערבי, ויתפללו בכוונה רבה להפסד של ארגנטינה. נחוצה תפילת נגד של חילונים, על חוף ימן של תל אביב וחיפה.