פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "נשכבנו על הגדר בשביל הקהילה": הטרנסג'נדריות הישראליות הראשונות

      בשנות ה-60 התמודדו ננסי שניידר ואפרת טילמה עם בורות, מעצרים ואלימות משטרתית. 50 שנה אחרי, הדמויות המרכזיות של מצעד הגאווה ה-20 של עיריית תל אביב-יפו, מביטות בגאווה על הדרך שסללו לאחיותיהן: "הטרנסיות תמיד בשוליים, אבל אנחנו בנינו את הקהילה הזאת בארץ

      "נשכבנו על הגדר בשביל הקהילה": הטרנסג'נדריות הישראליות הראשונות
      עריכת וידאו: ניר חן

      הן ספגו עלבונות ברחובות, מכות מהמשטרה, מעצרים ללא סיבה, מעשים מגונים בתאי המעצר והשפלה במשרד הפנים. חלוצות הטרנסג'נדריות של שנות ה-60, ש"נשכבו על הגדר" ופרצו את הדרך עבור הקהילה הלהט"בית בישראל כדי להגיע להכרה והשלמה על ידי הממסד הישראלי, הן הדמויות המרכזית של מצעד הגאווה העשרים של עיריית תל אביב יפו.

      המצעד, שייערך ביום שישי הבא, יעמוד בסימן "קהילה עושה היסטוריה" מתוך מתן כבוד לחלוצי הקהילה הלהט"בית בישראל ולבוגרי הקהילה הלהט"בית מהגיל השלישי. בזמן שבישראל של שנות ה-50 וה-60 לא היה מושג מהו טרנסג'נדר, אפרת טילמה בת 74 וננסי שניידר בת 65 היו הראשונות - יחד עם גילה גולדשטיין ז"ל ויעל לביא - לזעזע את אזרחי ישראל, כל אחת בדרכה שלה.

      בדרכה להפוך לאישה, השתדלה אפרת טילמה להימנע מכמה שפחות סקנדלים. היא שמרה על עמימות וסולידיות בדרכה להגשים את החלום. טילמה נעצרה על ידי המשטרה כמה וכמה פעמים ויצאה ונכנסה מכלא יפו ולמרות זאת לא ויתרה: היא נסעה לחו"ל ועברה ניתוח לשינוי מין, לאחר מכן עבדה כדיילת בחברת התעופה "בריטיש איירווייז" (שם הסתירה את עברה כזכר כדי שלא יתנכלו לחייה ויפטרו אותה), התחתנה, התגרשה וחזרה לארץ. אחרי שנים החלה להתנדב במשטרת ישראל, כאשר אותה משטרה שהכניסה אותה אל הארון לדבריה, קיבלה אותה מחדש בסוף שנות השישים לחייה. "המשטרה היום שונה משנות ה-60, היום אני השגרירה של קהילה הטראנסית". היא כתבה ספר על חייה ומחזה שמבוסס עליו בשם "לזאת יקרא אישה", בהפקת המרכז הגאה, רץ בתיאטרון הקאמרי של תל אביב וגם בתאטרון הלאומי הבימה.

      אפרת טילמה, טרנסג'נדרית (ראובן קסטרו)
      אפרת טילמה (צילום: ראובן קסטרו)

      "לתקופה של תחילת חיי בשנות ה-60 אני קוראת 'שחור ולבן'", אמרה טילמה. "ישראל הייתה מדינה מאוד צעירה, הייתה פה עלייה מאוד גדולה מכל העולם. זאת הייתה בעצם מדינה ציוניסטית, סוציאליסטית, וכל דבר שהיה חריג - פשוט כיבו אותו, אני בעצם חייתי בצורה שבה נחשבתי למשהו חריג".

      "את הצעד הראשון כטרנסית התחלתי אחרי הבר מצווה שלי", סיפרה. "הבנתי שאני חיה בגוף לא נכון. בגיל מאוד צעיר הרגשתי שמשהו לא תקין עם הגוף שלי, הרגשתי שהגוף שלי מקולקל". היא הייתה עומדת מול ארונות הבגדים של אמה וסבתה ומודדת את הבגדים שלהן: "כשסבתא גילתה את זה היא נבהלה, אמרה 'זה יעבור', אבל זה לא עבר".

      לדבריה משטרת ישראל התנכלה לה מההתחלה. "המשטרה לא הסכימה שאלך בבגדי נשים ולא הסכימה שאני אוכל להיות מה שאני בעצם - אישה. המשטרה פגשה בי, ובתור טרנסית צעירה היא אמרה לי, 'אם אתה לא תפסיק עם הדבר הזה, אני אפנה להורים שלך, ואם זה לא יעזור אנחנו נטפל בך באופן שמטפלים בזה'. אני מאוד נבהלתי", הוסיפה טילמה.

      נקודת המפנה שגרמה לה להבין כי היא לא לבד בעולם הזה, אירעה ביום בו שמעה על להקת קרוסל דה פריס (Le Carrousel de Paris) שהגיעה לארץ: "בהתחלה לא ידעתי שהן טרנסיות, חשבתי שהן נשים. הן היו מאופרות, יפות, נשיות מאוד והכוכבת שלהם הייתה קוקסינל. היא הייתה המודל לחיקוי שלי. היא הייתה בלונדינית ושרה. בשנות ה-50 היא פרצה דרך והביאה לעולם את המושג של אישה טרנסית או טרנסווסטייט. כשראיתי אותה אמרתי שזה מה שאני רוצה להיות: לחבר את הגוף והנפש ולעבור את הטרנספורמציה. בזמנים ההם לא היית הולך לרופא ואומר שלום אני רוצה לעבור ניתוח, לא היו כאלה דברים אז".

      אפרת טילמה מחלוצות הטרנסגנדרים, תמונות ילדות בתור ילד (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות המצולמת)
      אפרת בילדותה (צילום: באדיבות המצולמת)
      אפרת טילמה מחלוצות הטרנסגנדרים, תמונות ילדות בתור ילד (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות המצולמת)
      אפרת בילדותה (צילום: באדיבות המצולמת)

      הדרך של טילמה ושל אחרות במצבה הייתה קשה, ובין המכשולים היה עליהן לצלוח את המשטרה, התגובות בבית ומהחברים. "המצב בישראל היה ממש קריטי: המשטרה הייתה מתנכלת ומאיימת, היו עוצרים אותי הרבה פעמים. ישבתי כמה פעמים בכלא יפו, איפה שאייכמן גם ישב. זאת הייתה תקופה מאוד גרועה. הייתי יושבת בתא קטן עם האור העמום והחור שברצפה, וכל הג'וקים רצו מסביבי. אמרתי לעצמי שהם לא ישברו אותי, ואני אגשים את החלומות שלי".

      טילמה החליטה לעשות מעשה וביקשה מסבתה שחיה בגרמניה לעזור לה כספית. בגיל 16 טילמה עזבה את ישראל באמצעות הכסף שזו שלחה לה. התחנה הראשונה אליה הגיעה הייתה המועדון "מדאם ארתור" בפריז - אותו המועדון בו הופיעה להקת קרוסל דה פריז. בשביל הרבה טרנסג'נדריות ישראליות זה היה המקום להגיע אליו, להכיר וללמוד מה זה טרנסג'נדריות מחוץ לבועה הישראלית. שם פגשה טילמה עוד הרבה נשים כמוה שהסבירו לה שכדאי לה לנסוע לאנטוורפן, "המכה" של הטרנסיות. "יש שם הרבה ברים, ושם את בעצם יכולה לעבוד ולהרוויח כסף", אמרו לה.

      אפרת טילמה מחלוצות הטרנסגנדרים, תמונות כאישה צעירה (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות המצולמת)
      "חיברתי את הגוף עם הנפש". אפרת בצעירותה (צילום: באדיבות המצולמת)
      אפרת טילמה מחלוצות הטרנסגנדרים, תמונות כאישה צעירה (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות המצולמת)
      אפרת בצעירותה (צילום: באדיבות המצולמת)

      אפרת חיה במשך כשנה באירופה, שם התחילה לחיות את החיים כמי שרוצה להפוך לאישה. היא התחילה לעבוד בברים כמארחת וזמרת, ולראשונה ניהלה יחסים עם גברים אירופאים, עד שהרשויות בבלגיה גילו כי היא שוהה במדינה באמצעות דרכון מזויף. היא נעצרה ונכלאה ל-30 יום.

      לאחר מכן ברחה טילמה לסבתה שבגרמניה וביקשה את עזרתה לעבור ניתוח לשינוי מין. "באירופה בזמנים ההם הניתוחים היו אסורים. היו מקומות, כמו בריסל, שעשו ניתוחי ניסיון, אבל אני לא רציתי לעבור ניתוח כמו שפן ניסיונות", סיפרה. "נודע לי שיש רופא בשם ג'ורג' בירו, שנמצא בקזבלנקה, שעשה את כל הניתוחים לקרוסל דה פריז וטרנסיות אחרות, אבל לא יכולתי להגיע למרוקו עם הדרכון הישראלי שלי", הסבירה.

      "הבעיה נפתרה במהירות. בזמן ההוא נתנו לצאצאי אזרחי גרמניה דרכונים, וכך הוצאתי דרכון אירופי. עבדתי במשך שנה כדי להשיג את הכסף, שרתי ועבדתי במועדונים", נזכרה טילמה. "כשהיה לי את סכום הכסף הדרוש טסתי לקזבלנקה עם תיק גדול של כסף, בצורה מהודרת עם חליפה יפה, חצאית וז'קט כאישה, אבל פחדתי פחד מוות שיראו בדרכון את השם הישראלי שלי והמגדר שלי ששונה מהחזות שלי. בביקורת הגבולות הפקיד הסתכל עליי ועל הדרכון, ושוב הסתכל עליי ועל הדרכון שוב, בסוף הוא חתם על הדרכון ונתן לי להיכנס. בקזבלנקה נכנסתי למונית והנהג שאל אותי בצרפתית לאן. כשאמרתי לו 'קליניק דה בבה', הוא הסתובב אליי ואומר לי 'אהה Madam kope kope', כלומר 'לחתוך לחתוך'. אחר כך הגעתי אל הרופא ועברתי את הניתוח".

      ביום ההוא, אומרת טילמה, "חיברתי את הגוף עם הנפש, ביום הזה נולדה אפרת, אבל עם הניתוח החלו הבעיות ברישום בישראל". היא מספרת כיצד עברה שורה של השפלות במשרד הפנים הישראלי עם חזרתה לארץ. "הם לא היו מוכנים לאשר לי את הרישום, הפנו אותי למכון הפתולוגי לעבור בדיקה אצל רופא שיאשר שאני עברתי בעצם ניתוח לשינוי מין. קיבלו אותי בצורה משפילה ביותר: הרופא פנה אליי בלשון זכר, הכניס סטודנטים ואנשים שצילמו אותי בכל הפוזות האפשריות, ןבעצמו החדיר לי אצבעות לכל המקומות האינטימיים האפשריים כדי לבדוק אם באמת עברתי ניתוח לשינוי מין. בסוף, אחרי כל הבדיקות, הוא שאל אותי מה מידת הנעליים שלי. עניתי 41 והוא צעק: 'רגל של גבר'...".

      אפרת טילמה מחלוצות הטרנסגנדרים, תמונות כאישה צעירה (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות המצולמת)
      דיילת ב"בריטיש איירווייז", עם הטייס. אפרת (צילום: באדיבות המצולמת)

      לקח זמן רב עד שאפרת הצליחה לקבל את כל חוות הדעת והאישורים של המכון לרפואה משפטית. במשרד הפנים לא ויתרו, ולמרות כל האישורים וחוות הדעת ניסו לנפנף את אותה בכל מיני דרכים בירוקרטיות, עד שהביאו אותה למצב בו איימה בפניהם בהתאבדות. "אם עכשיו אני לא מקבלת את האישור, אני עולה על מגדל שלום, קוראת לכל העיתונאים ומספרת להם שאתם מתעללים בי וקופצת". רק אז התרצו במשרד הפנים. "הפקיד האחראי זרק לי את תעודת הזהות ואמר לי, 'קחי את זה, אני לא רוצה לראות אותך יותר פה'. פתחתי אותה והיה כתוב: אפרת אן טלמה, מגדר - נקבה".

      כך, בשנת 1969 כשהיא בת 19, זכתה טילמה לתעודת זהות עם הכיתוב 'אשה' והגשימה את חלומה. "עכשיו כל הדלתות פתוחות בפניי. מהיום אני אישה בשביל כל העולם, חיה כאישה, מתפקדת כאישה, ונשארת כאישה עד יום מותי".

      את מרבית חייה מאז עברה אפרת בחו"ל והייתה מאוד דיסקרטית לגבי זהותה. "גילה גולדשטיין תמיד אמרה לי, אם את לא תברחי מישראל הם יהרגו אותך", אמרה. אז היא מחקה את כל עברה ועברה לברלין, שם התקבלת לעבודה כדיילת אוויר בחברת התעופה "בריטיש איירוויז".

      "הייתה אישה, ויפה, וצעירה, והתקבלתי", היא אומרת. במשך השנים רבים מהקולגות שלה חשדו בעברה, התלחששו מאחורי גבה וניסו להבין האם מדובר בגבר או אישה, אבל אפרת הסתירה את עברה ובעצם "נכנסה אל הארון".

      אפרת טילמה מחלוצות הטרנסגנדרים, תמונות מחתונתה (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות המצולמת)
      אפרת בחתונתה (צילום: באדיבות המצולמת)

      "במשך עשרים ושתיים שנים עבדתי כדיילת. בכל פעם שחשדו בי עמדתי כמו לביאה ואמרתם להם: אתם לא מכירים אותי, אתם לא יודעים כלום, זה לשון הרע ויש חוק שאוסר על הוצאת דיבה", אמרה טילמה. "אני יכולה את כולכם לתבוע. אנשים היו נרתעים ומפסיקים. פחדתי, זה לא היה כמו היום. אם היו יודעים עליי היו זורקים אותי מהעבודה בגלל המגדר שלי, בגלל שמבחינתם אני לא אישה ביולוגית".

      בגיל 30 הכירה אפרת בברלין גבר ממוצא גרמני והשניים התאהבו, אף שגם הוא לא ידע על עברה. "חיינו בשנה ביחד והרגשתי שאני צריכה לספר לו מי אני. הייתי כלואה בתוך עצמי, היה לי ממש קשה, והייתי צריכה לשחק כל הזמן", שחזרה. "יום אחד החלטתי לספר לו. אמרתי לו שנלך למסעדה טובה שמאוד אהבתי, וכשהגעתי הזמנתי לשתות את היין שאני הכי אוהבת. שתיתי יין כמו מים, הוא שאל אותי מה קרה, ואם אני רוצה לספר לו משהו, ואמרתי לעצמי שאלה הדקות האחרונות שאני רואה אותו, שבטח הוא יקום ויברח. אז אמרתי לו: נולדתי לא כמו שאתה רואה אותי היום, נולדתי כזכר. ואז הוא אמר לי: 'אפילו שלא הכרתי אותך אז, אני מכיר אותך היום, ואת האישה הכי אינטיליגנטית שאני מכיר, הכי יפה בשבילי. אני אוהב אותך, זה לא מפריע לי". השניים התחתנו כשטילמה הייתה בת 34 בגרמניה וחיו יחד כעשרים שנה.

      אפרת טילמה, טרנסג'נדרית (ראובן קסטרו)
      אפרת טילמה (צילום: ראובן קסטרו)

      אחרי שהתגרשו אפרת שבה לארץ, קיבלה סל קליטה ודירה בדיור מוגן שבה היא גרה עד היום. במלחמת לבנון השנייה התחיל המהפך של אפרת "ביציאה מהארון". עד אז היא שמרה בסוד את עניין הניתוח לשינוי מין, והחליטה להתנדב במשטרה.

      "זכרתי את השנים שבהן ניגשתי בתור נער לגיוס ראשון. ברגע שראו את המראה שלי זרקו אותי מכל המדרגות ולא יכולתי לעשות כלום למען המדינה שלי. עכשיו החלטתי להתנדב", הסבירה טילמה. "התקבלתי כמוקדנית מאה במשטרת מחוז תל אביב, ראו שאני מאוד טובה בדברים האלה, וקידמו אותי בתור סגל קצונה. ככה המשכתי".

      טילמה לא סיפרה מיד לאף אחד במשטרה על העבר שלה. היא עדיין זוכרת את ההתנכלויות מצד השוטרים בשנות ה-60 והמעצרים הקשים. לדבריה, "עבדתי במקום הכי נמוך בתל אביב. ראיתי הרבה טרנסיות, זנות ודברים מזעזעים. יום אחד התקשרו אליי מהמשטרה וביקשו שאני אגיע לפגישה. ישבו שם הקצונה הבכירה של מחוז תל אביב, וביקשו ממני לספר על עצמי".

      "סיפרתי שהייתי דיילת, חייתי בברלין, הייתי נשואה. הם התעקשו: ספרי לנו עלייך. הם אמרו לי שהם עושים סרטון תדמית למשטרה ורוצים שאככב בסרטון. רוצים להראות לעולם שמשטרת ישראל היא משטרה מודרנית, שיש בה שוטרים דרוזים, מוסלמים, נוצרים, הומואים ולסביות וגם 'מישהי כמוך'".

      טילמה שעדיין חששה גם בגיל 60 לחשוף את זהותה, השיבה: "בתנאי אחד, שלא תגרעו אותי מהשירות", והתרצתה רק כשאמרו לה "בשום פנים ואופן. את מהמתנדבות הכי טובות, אף אחד לא יתנכל לך ולא יעשה לך כלום". כך, היא מספרת על הסרטון, "משטרת ישראל שהכניסה אותי בשנות ה-60 לארון, הוציאה אותי מהארון בשנות ה-2000".

      ננסי שניידר, טרנסג'נדרית (ראובן קסטרו)
      ננסי שניידר (צילום: ראובן קסטרו)

      החיים של ננסי שניידר, מעצבת אופנה ואמנית בת 67 מתל אביב, היו יותר מוחצנים משל טילמה. היא לא הסתירה מאף אחד את שינוי הזהות המגדרית שלה. היא הייתה הכוכבת של תל אביב, עשתה אינספור סקנדלים ביחד עם גילה גולדשטיין, נכנסה ויצאה מהכלא, עבדה במועדונים בתל אביב ובאירופה וגם בזנות, והתחתנה פעמיים. תמונתה של ננסי שניידר, שצולמה על ידי יריב פיין, נבחרה להופיע בתערוכה במוזיאון ארץ ישראל שעוסקת בתרבות ואמנות גאה לקראת מצעד הגאווה ה-20. היא גם לוקחת חלק בהצגה למבוגרים, מעין ניסוי תיאטרלי המשתעשע בזקנה, מיניות וסקס.

      "אני הדראגית הראשונה של מדינת ישראל", אמרה שניידר. "התחלתי את זה בשנת 66', כשהייתי בת 15. עבדתי בכל המועדונים הכי גדולים - מועדון 51, רודיקה, קרוואן. בשבילי כל יום זה מסיבה, כל יום אני מתאפרת ומסתדרת, כי לקבל עוד יום בחיים זאת מסיבה".

      ביתה מלא בחפצי אומנות שאותם יצרה. גם בגילה שניידר, חיפאית במקור, לא עוצרת בלשונה, מודעת לפרובוקטיביות שלה, וחשוב לה לא להסתיר שום פרט מחייה: "אני וגילה גולדשטיין מאד סבלנו, היינו מאוד פרובוקטיביות. כולם היו מפחדים מאיתנו. במשך שמונה שנים למדתי בלט, עסקתי במחול, אבא שלי התחיל למצוא אצלי פאות ודברים של נשים, ואמר לי 'אצלך זה לא פורים, זה כל השנה'. הוא היה קורא לי 'יא זונה אל תבוא מאוחר'. הוא התחיל להרביץ לי, אז קראתי למשטרה. ידעתי מה החולשה שלו: אמרתי לשוטר תגיד לו או שהוא חותם שאני עוזבת את הבית או שהוא ילך לבית סוהר כי הוא הרביץ לי. אבא שלי מיהר לחתום, אני לקחתי את המזוודה עם הפאות, אמרתי שלום ובלילה הגעתי לתל אביב".

      אם בבית הייתה שניידר צריכה להתמודד עם אבא שלה, בתל אביב זה היה כבר סיפור אחר: היא הייתה צריכה להתמודד עם המשטרה ויתר החברה הישראלית. "המשטרה לא קיבלה אותנו, האנשים לא קיבלו, היו מרביצים לנו, רודפים אחרינו. אני וגילה גולדשטיין היינו מאוד סקנדליסטיות, היינו צועקות בלילה כמו מטורפות, אבל היינו חופשיות לעשות מה שבא לנו".

      אלון ויינשטוק במאי הסרט על גילה גולדשטיין (צילום מסך)
      גילדה גודלשטיין (צילום מסך)

      בתל אביב עבדה שניידר באינספור עבודות: היה הייתה בייביסיטר לילדי יצאניות, שוטפת כלים, רקדנית סטרפטיז (כשהיא הזכר שמפשיט את האישה, ד"י) ומופיעה במופעי דראג. לדבריה, "היינו מופיעות כל הזמן והגברים לא היו יודעים שאני אישה. לא היינו נראות דראגיות, היינו נראות נשים. כשבסוף המופע היינו מתפשטות ופותחת את החזיה, אז היו רואים למעשה שאני זכר ולא נקבה. הם היו בשוק. זה לא היה קיים, לא היו דברים כאלה".

      בימים ההם הכירה שניידר גבר בן 25, ולראשונה בחייה ניהלה איתו רומן וגרה איתו. עם זאת, היא לא ויתרה על רצונה לנסוע לחו"ל ולעזוב את הארץ. על הרקע הזה, כשהיא חוסכת לנסיעה, היא החלה גם לעבוד בזנות. "עמדתי עם גילה והתחלנו לעלות ולרדת ברחוב. כל לילה היינו עושות 300 לירות. בן הזוג שלי היה אומר לי שסיפרו לו שראו אותי עובדת. אמרתי לו לא, אבל בטח שעבדתי".

      "כשאני וגילה היינו רוצות איפור היינו שוברות חלון ראווה, וכשרצינו פאות פרצנו לחנות הידועה של 'ליזה' ברחוב בן יהודה, שהיו בה פאות אמיתיות משיער אירופאי", סיפרה שניידר. "תכננו פריצה - גילה, יעל ואני ובחורות שעבדו בזנות בכביש - תתארי לך זונות שעובדות בכביש שלא היה להן כסף לשלם על פאות, הן היו ממש יקרות. פרצנו לחנות מאחורה, נכנסנו, הורדנו בשק של קמח את כל הפאות ולקחנו את הכל. היום את קונה פאה בגרושים, אז היינו הולכים לסביבת מגורים של עשירים וגונבים להם מהחבלים את הבגדים, כדי שיהיה לנו".

      בישראל של שנות ה-60 משכב זכר היה אסור על פי חוק, וגברים שהיו מתלבשים כנשים עוררו זעזוע. המשטרה גם היא, כאמור, לא ידעה איך להתנהל מול התופעה. "מבחינת המשטרה הכל היה איום. היו תופסים אותנו בלי סיבה ולוקחים אותנו לניידות, מתעללים בנו, קוראים לנו 'הומואים' 'ו-קוקסינלים', זורקים אותנו בחדרים באבו כביר", אמרה שניידר. "אפילו הסוהרים, בלי בושה, היו מגיעים ומבקשים שנמצוץ להם דרך הסורגים".

      היא סיפרה: "אחרי הפריצה אל חנות הפאות, הבת של בעלת הבית ראתה את הזונות עם הפאות שלה, זיהתה אותן ולמחרת הגיעה המשטרה. הם לקחו אותנו ואמרו לנו להגיד את כל האמת כדי שנהיה עדי מדינה. ברגע שאמרנו את האמת, הכניסו אותנו לבית סוהר".

      ננסי שניידר, טרנסג'נדרית (ראובן קסטרו)
      ננסי שניידר (צילום: ראובן קסטרו)

      המשטרה לקחה את החבורה לכלא טלמון, אבל לא ידעה באיזו מחלקה לאסור אותם - עם נשים או גברים. "הם לא ידעו מה לעשות איתנו. היינו סוגרות את התא, שמות מגבות על הראש ועושות לסוהרים סטרפטיז. כולם בחוץ היו עומדים ומסתכלים. אז לא הבינו מה זה, איפה ראו כאלה דברים בפולניה או במרוקו?", היא מספרת. גם בכלא הנשים נווה תרצה סירבו לקבל את החבורה.

      אחרי שהצליחו לחסוך את הכסף לנסיעה לחו"ל, הותירה ננסי מאחור את בן הזוג שלה, ויחד עם גילה היא נסעה באונייה לבלגיה. כמו טילמה, גם הן הגיעו לאנטוורפן.

      שם שניידר עבדה במועדון לילה כדי לחסוך עוד כסף, הפעם כדי לעבור את הניתוח לשינוי מין, ובמקביל ניהלה רומן עם גבר נוסף. לאורך כל הראיון חשוב לשניידר להדגיש את הרומנים שניהלה לאורך השנים, כדי להראות שזהותה המגדרית לא באמת הפריעה לגברים בחייה. "החלטתי שאני עושה את הניתוח. קודם הייתי אצל פסיכיאטרים, כי הרופאים צריכים היו להחליט אם את מתאימה".

      אחרי שלושה חודשים, ב-8 באפריל 1970, עת הייתה בת 17, עברה שניידר את הניתוח. "לא כולם בנויים לזה", הבהירה. "את צריכה להרגיש את זה בנשמה. את חותכת משהו מעצמך. גילה, למשל, לא עשתה ניתוח. יש אנשים כאלה שהם הומואים עם שתלים, אבל לי יש וגינה, זה משהו אחר", היא הדגישה בדבריה את הבחירה החופשית. "אני מכבדת את זה. החיים עוברים מהר, צריך ליהנות מזה".

      וכך התחילו חייה החדשים: במשך שנה היא עבדה במועדון של טרנסים ובלהקת בלט באמסטרדם, עברה מרומן אחד למשנהו וחגגה את הפיכתה לאישה. לאחר מכן חזרה לארץ, פתחה את הפאב "המלאך הכחול" בכיכר רבין יחד עם יעל לביא, חזרה לחו"ל, התחתנה והתגרשה ושוב התחתנה.

      ננסי שניידר, טרנסג'נדרית (ראובן קסטרו)
      ננסי שניידר (צילום: ראובן קסטרו)

      כשחזרה לארץ אחרי הניתוח בפעם הראשונה, באוגוסט 71', שניידר לא הסתירה את זהותה. "הגעתי לארץ עם רכב אמריקאי עם גג נפתח. כולם הסתכלו עליי ואמרו 'וואו'. הייתי הכוכבת של תל אביב", אמרה שניידר.

      אלא שהוריה עדיין התקשו לקבל את הבחירה שלה. "אמא שלי ביקשה ממני לשים פאה כאילו אני בחור ולבוא לפגוש את אבא שלי, אבל אמרתי לה שאני באה איך שאני", המשיכה. "עשיתי מלא רעש בארץ. הייתי כוכבת בעיניי כל ההומואים, היה לי 'לואי ויטון', יהלומים וכלב פודל. הייתי כוכבת הגברים, הם היו חולים עליי".

      בסוף אביה התרצה והסכים להיפגש איתה: "הגעתי להורים שלי בלילה. נעצרתי מול הבית שלנו בוואדי ניסנס. דרך החלונות הם ראו אותי מגיעה עם שיער ארוך, לבושה בבגדים ממותגים, ברכב עם גג פתוח. אני נכנסת הביתה ואמא שלי בדקה אם היה לי סיליקון, ואז אמרה: 'מה שלא היה - נהיה, ומה שהיה אין". אבא שלי שאל אותי אם אני מאושרת ככה. אמרתי שכן, והוא אמר 'אז גם אני מאושר, בואי נאכל ארוחת ערב'. הוא מאוד אהב אותי ואת הנשמה שלי".

      למרות ששניידר משתדלת להיות חיובית ולהראות עד כמה חגגה בחייה, היא מדגישה את החסמים הגדולים שעדיין עומדים בפני מי שעברה את הניתוח לשינוי מין. "חיים של טרנס הם ממש לא קלים. אנשים רואים אותן מהצד ואומרים איזה צעירות, יפות וזוהרות. אבל אנשים לא רואים שיש שם נשמות. הנשמה של הטרנס נתפסת יותר כפסולה. היא פחות מקובלת מהומוסקסואליות", טענה. "אני דוגמה למישהי שלפני חמישים שנה עברה את השינוי והיום היא מאושרת וטוב לה. עבדתי במועדוני הלילה הכי יוקרתיים, היה לי פאב, אני מציירת ועושה אמנות. אבל יש הרבה בנות טרנסג'נדריות שעובדות בזנות, כי אין להן ברירה".

      גם טילמה מזכירה כי "היו נשים שעבדנו בתור זונות כי לא היה להם עבודה אחרת, אף אחד לא רצה להעסיק אותן, החברה דחקה אותן לקצה הצוק, היו גם כאלה שהתאבדו".

      ננסי שניידר, טרנסג'נדרית (ראובן קסטרו)
      ננסי שניידר (צילום: ראובן קסטרו)

      אפרת טילמה וננסי שניידר מדגישות שתיהן את הדרך שעברה הקהילה עד היום. "ישראל לא הייתה טובה לטרנסיות", מספרת טימלה. "המשטרה הייתה מתנכלת לנו. אנחנו בעצם נשכבנו על הגדר בשביל כל הקהילה הלהט"בית, עד ששולמית אלוני ויעל דיין באו לעזרתנו, ואז החלה המהפכה. כשאני מסתכלת על המרכז הגאה, אני יודעת שהוא נבנה בזכותנו. כשאני מסתכלת על קשת הגאווה אנחנו הטרנסיות תמיד בשוליים, אבל אנחנו בנינו את הקהילה הזאת בארץ, היינו ארבע: אני, ננסי שניידר, גילה גולדשטיין ויעל לביא, התחלנו ביחד".

      גם שניידר תיארה תחושות של גאווה בחלקן בהיסטוריה של הקהילה המקומית. "אנחנו עשינו את כל הבלאגן, בזכותנו ידעו מה זה טרנסג'נדר בכלל. היום זה יותר קל להיות טרנסית. תחילת הדרך היה אסור שידעו עליי. היום העולם מקבל, אבל לא משלים עם זה ממש. היום אנשים לא מצביעים עליי יותר, זה לא מעניין, זה נהיה חלק מהשגרה, רואים את זה בטלוויזיה והאגודה למען הלהט"ב עושה הרבה למען זה".

      העוגן שתמיד החזיק אותה, כפי שהיא מדגישה, הוא האהבה. "תמיד היו לי גברים", הוסיפה. "לא תמיד קיבלתי פרגון מחברים ומשפחה אבל כן קיבלתי אהבה. זה דבר שכל אחד חי בשבילו".