כשאלכסנדר מוקדון פתח במאה ה-4 לפנה"ס במסע הכיבושים שלו מאזור יוון אל אסיה התיכונה וייסד את אחת האימפריות הגדולות ביותר שידע העולם אי-פעם, הוא לבטח חשב כי שמו ייחרט בדפי ההיסטוריה, אך קשה להאמין שסבר כי הוא יהיה סלע מחלוקת דיפלומטית בין שתי מדינות שכנות 2,300 שנה מאוחר יותר.
ממלכת מוקדון התרחבה תחת שלטונו של אביו של אלכסנדר, פיליפוס השני, גם אל תחומי יוון העתיקה, וכך הבטיחה כי מורשתה תתפשט אל הישויות המדיניות שיקומו על חורבותיה וישרדו גם הרבה אחרי העת העתיקה ויתר התהפוכות שידעה אירופה במאות שחלפו. אלו שצלחו זאת וקרויות באופן לא מפתיע במיוחד על שמן של אותן ישויות - יוון ומקדוניה, שכיום הן רפובליקות, אחרי נפילות בתי המלוכה שלהן במהלך המאה שעברה.
אבל אין כאן הרמוניה, אלא טרגדיה דיפלומטית ממושכת.
ב-1991, עם התפצלותה בדרכי שלום מיוגוסלביה, הכריזה מקדוניה על עצמאותה, אך מיד נתקלה בהתנגדות מצדה של יוון. האחרונה, שכבר הייתה חברה בנאט"ו ובאיחוד האירופי באותה תקופה, ראתה בשמה של שכנתה החדשה-ישנה סדין אדום, מאחר שבעיניה הוא מרמז על שאיפות התפשטות. זאת לנוכח העובדה שגם ביוון שוכן מחוז באותו השם, בצפונה של המדינה, שם נולד אלכסנדר מוקדון.
במשך שלושת העשורים שחלפו מאז סירבה מקדוניה, שבאופן רשמי שמה הוא הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה (FYROM), להישמע לדרישות שכנתה החזקה יותר, וזו בתגובה בלמה את חבירתה לאותם גופים בינלאומיים. במרכז דגלה המקורי של המדינה הבלקנית הקטנה, שבה חיים כ-2.1 מיליון תושבים, התנוססה שמש ורגינה, סמל שהיה מוטבע על קברם של מלכי ממלכת מוקדון. היא שינתה את עיצובו ב-1995 על מנת לכונן יחסים דיפלומטיים וכלכליים עם יוון, אך לא הביעה נכונות להתפשר מעבר לכך. עד לאחרונה.
בשונה ממרבית שכנותיה, המלחמות הרצחניות שאפיינו את הבלקן בתחילת שנות ה-90 פסחו על מקדוניה. ואולם, אלו התאוששו במרוצת השנים, כשחלקן כבר הצטרפו לאיחוד האירופי ולנאט"ו - קרואטיה, סלובניה - ואחרות רק לברית הצפון אטלנטית - אלבניה ומונטנגרו, החברה הטרייה ביותר.
מקדוניה הענייה, שחוותה התקוממות של המיעוט האלבני ב-2001, נותרה מאחור, קרועה בין ניסיונותיה של רוסיה לשמר את השפעתה על האזור לבין מאמצי המערב לתקוע יתד בבלקן.
מכות בפרלמנט
עד מאי אשתקד, משלה במקדוניה המפלגה הלאומנית (VMRO-DPM) של המנהיג הוותיק ניקולה גרואבסקי, שכיהן כראש ממשלה מ-2006. היא נתמכה על ידי מוסקבה, וסירבה להצטרף לסנקציות המערביות עליה ב-2014, שהוטלו בעקבות סיפוח חצי האי קרים. נפילתו של ראש הממשלה החלה ב-2015, אז פרץ משבר פוליטי חריף כשנחשף שהשלטונות צותתו בצורה לא חוקית לעשרות אלפי אזרחים.
החשיפה בישרה את סופו של השלטון הוותיק, וב-2016 איבדה המפלגה הלאומנית את הרוב שלה בפרלמנט. האופוזיציה הסוציאל-דמוקרטית גייסה את המיעוט האלבני, והצליחה להקים ממשלה חדשה ופרו-אירופית - לא לפני שתומכי הלאומנים הסתערו על הפרלמנט והכו חברי פרלמנט, בהם ראש הממשלה החדש זוארן זאאב, והזכירו לעולם את המצב השברירי והעדין במדינה.
זאאב בן ה-43 מוביל את המאמצים לפיוס עם יוון, ונפגש כמה פעמים עם עמיתו אלכסיס ציפראס, ובשיחותיהם עלו כמה פתרונות יצירתיים - בין שלל השמות שהוצעו היו הרפובליקה של צפון מקדוניה, הרפובליקה של מקדוניה עלית, והרפובליקה של אילינדן מקדוניה.
אילינדין, 2 באוגוסט במקדונית, הוא תאריך סמלי עבורה. במועד זה ב-1903 היא התקוממה נגד שלטונה של האימפריה העות'מאנית, וב-1944, באותו יום, הונחו היסודות להקמת הרפובליקה של מקדוניה בתוך המסגרת הפדרלית של יוגוסלביה הסוציאליסטית.
במחווה שנועדה להצביע על כוונותיה, הממשלה הרפורמיסטית בסקופיה החלה לצמצם את נוכחותו של אלכסנדר מוקדון בספרה הציבורית. משמו של נמל התעופה הבינלאומי בסקופיה הוסר המצביא המהולל וגם משמו של הכביש המהיר המוביל לבירה, שעתה מכונה "כביש הידידות".
למרות הכוונות הטובות והצהרות הפשרה, הפתרון עדיין רחוק. המפלגה הלאומנית, שעתה מנהיגת האופוזיציה במקדוניה, אמרה כי היא מתנגדת להצעה שעלתה בשיחה בין המנהיגים.
ללא תמיכתה, תתקשה הממשלה בסקופיה להשלים את השינוי ההיסטורי שיאפשר לה להצטרף לגוש המערבי. כדי לאשרר כל הסכם שהוא עם אתונה, הפרלמנט המקדוני יצטרך לתמוך בו ברוב של שני שלישים מאחר שהחלפת שם המדינה מצריכה שינוי בחוקה. לאחר מכן, תעלה ההצעה למשאל עם, שכלל לא בטוח שנלהב מכך.
גם לציפראס אין חיים קלים בבית. ראש הממשלה, שבשנה הבאה יעמוד בפני בחירות חדשות, קיבל כתף קרה מצד שותפתו הקטנה לקואליציה, מפלגת הימין הלאומנית "היוונים העצמאיים" מסרבת לכל פתרון שיכלול את השם "מקדוניה", כשגם מפלגת האופוזיציה השמרנית "הדמוקרטיה החדשה" אמרה כי ההצעות אינן מתקבלות עליה. כדי לשכך את הכעס, הדגיש ראש ממשלת יוון שדבר אינו סופי.
הפוליטיקאים הספקנים בשתי המדינות מהדהדים למעשה את קולם של חלקים נרחבים באוכלוסיותיהן. הן מקדוניה והן יוון חוו הפגנות המוניות בחודשים האחרונים, וככל שהצדדים מתקרבים לנוסחה מוסכמת, כך גובר הרגש הפטריוטי. "אנחנו מקדונים", צעקו אלפי מפגינים בעצרת שארגנו בסקופיה, בחודש מרץ, בסמוך לפסלו של אלכסנדר מוקדון.
חודש לפני כן, היוונים יצאו למפגן כוח משלהם ו-140 אלף איש גדשו את מרכז אתונה וזעקו נגד השארת השם "מקדוניה" בכל מקרה שהוא. זאת הייתה ההפגנה הגדולה ביותר במדינה זה עשרות שנים, אפילו יותר מאלו שאורגנו במחאה על הסדרי החוב השנויים במחלוקת עם הנושים האירופיים בשנות המשבר הכלכלי. גם בסלוניקי, בירת מחוז מקדוניה, יצאו כמאה אלף איש כדי להבהיר את עמדתם השלילית כלפי ויתורים כלשהם למקדוניה.
האיחוד זקוק להסכם
בשלב זה, נראה ששני המנהיגים לא נכנעים ללחצים מבית ומוכנים להמשיך בתהליך ההיסטורי שמתקיים בחסות האו"ם. באיחוד מקווים להסכם של ממש בתקופה הקרובה, אולי עוד לפני פסגת הגוש בחודש יוני הקרוב.
בימים שבהם הסדר הבינלאומי והיחסים הדיפלומטיים תלויים על בלימה, כל הסדר פוליטי בדרכי שלום יתקבל בברכה באיחוד הנאבק על דמותו ועל דרכו. אחרי שאשתקד קרסו המגעים לפתרון סכסוך ממושך אחר ביבשת, שגם בו מעורבים היוונים - מול הטורקים בקפריסין, בבריסל יברכו על כל הסכם מוגמר.
"השיחות מעודדות ומבטיחות מאוד", השמיעה אופטימיות שרת החוץ של האיחוד, פדריקה מוגריני, שנאבקת בימים אלו לשמור על הסכם הגרעין. "אני סבור שתהיה לכך השפעה עוצמתית לא רק על היחסים בין שתי המדינות, אלא גם על כל אזור הבלקן ועל אירופה. פריצת הדרך תעזור להשיב את האמון בערכה של הדיפלומטיה, בזמנים סוערים בזירה הבינלאומית".