הדיו אזל, הנייר חוסל: הכירו את א' ליברמן, חבר לעת צרה

פרולוג

"כשאמרת 'חלש אופי'", תהה החוקר, "למה התכוונת?"

"אינטליגנט רוסי קלאסי, בחור משכיל, חלש אופי, לא דינאמי", זלזל הנחקר לפני כן, ועכשיו הרחיב, בשבתו כמומחה לנפש הרוסית. "אתה יודע, יש סוג של אינטליגנטים רוסים, אתה לא מכיר את ההיסטוריה הרוסית, שהם תמיד היו, מאז משפטי סטאלין, וגם עד אז. היו כל מיני קמפיינים נגד הקוסמופוליטים, ותמיד הייתה מין שכבה באינטליגנציה הרוסית, שהם היו מיד עם הכול מסכימים ומודים בכל דבר ומתנצלים בפומבי. זה כנראה כזה קוד גנטי. מי שקצת מכיר את ההיסטוריה הרוסית, אז הוא מכיר את זה היטב. אני מגדיר את זה כאב-טיפוס של דגם אינטליגנט רוסי".

מפיו של אדם אחר, ממוצא עדתי שונה, זה היה עלול להישמע מכליל ומעליב, אבל לאביגדור (איווט) ליברמן מותר, מה גם שהדברים נאמרו בחדר סגור מאד, חדר החקירות של יאח"ה במתחם להב 433 בלוד. הוא התארח אצל תת-ניצב, סגן-ניצב, רב-פקד ו"אחראי מעקב טכני, רב-סמל בכיר", שבמסגרת המעקב הטכני ידע גם להציע לליברמן קפה חזק, כאשר אהב.

באותה עת, לפני שמונה שנים, כבר היה לליברמן נסיון רב בחקירות משטרה. כשהזדרז מדי באיזכור פרט בטרם התבשר רשמית שהוא נחקר אודותיו, ורמז בכך שנודע לו איכשהו מראש על מה יישאל, הרגיע את החוקר החשדן, "אתה הרי רק שואל שאלה, אפשר כבר לקרוא עליך את כל השאלות, עד הסוף. בוא נדבר, לא צריך סחור-סחור. לפי שאלה ראשונה, כמו שהקראתם, אני יכול לענות על כל השאלות". כבקי ומנוסה, תרם גם אכזבה קלה, על שמצפים ממנו "להיחקר גם על שטויות".

הפרשיה, אחת מרבות, עסקה במקורבו זאב בן אריה, הלא הוא המשכיל חלש האופי, שליברמן רומם למעלת השגריר בבלארוס. בן אריה גמל לו רעה תחת טובה, בחושפו בפניו בקשה סודית לחיקור דין נגדו. ליברמן עצם עיניו, פן יסתנוור מהנתונים החסויים, אך מאוחר מדי. המעשה נעשה, ואף שקרעי המסמך המפליל הודחו אל אסלת השירותים בחדר המלון במינסק, יומו של ליברמן נהרס. את סערת רוחו חלק עם פעילת ישראל ביתנו שהתלוותה אליו.

"הייתי שם עם פאינה קירשנבאום, היא אז היתה מנכ"לית המפלגה, אז כשסיימנו פגישה אמרתי לה, 'תראי עד כמה הבן אדם פשוט אידיוט, הוא סתם עלול לסבך את עצמו ואותי'. הייתי מצוברח. בערב היא שאלה אותי, 'למה אתה מסתובב מצוברח?' אמרתי, 'לא תיארתי שבן אדם יכול להיות גם אינטליגנטי וגם אידיוט'".

הצירוף "גודובסקי וגורלובסקי" נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. לא ייתכן שאינו יציר דמיונו של איזה צ'כוב, כמקביל רוסי לרוזנקרנץ וגילדנשטרן של שייקספיר. אבל עם העובדות אין להתווכח: גודובסקי וגורלובסקי חיים וקיימים, בריאים ושלמים, וזמן מה אף שיגשגו תחת כנפי הנשר הגדול, ענפי העץ העבות, ליברמן.

במרץ 1997 בא למשטרה ד"ר יולי נודלמן ובפיו תלונה. לדבריו, בשנת 1992 לקח ליברמן מעמותת "גשר העלייה" כ-111 אלף שקלים. העמותה פורקה בסוף 1996, בלי שהכסף הוחזר לה, התלונן נודלמן. ללקיחת כסף בלי להחזירו יש מונחים נרדפים הנפוצים בשפה; נודלמן, בעדינותו, לא נקט בהם. הוא אולי השתהה שנתיים-שלוש מיותרות, מאז גילוי הלקיחה, עד שהתלונן. אולי המתין בסבלנות רבה מדי להחזרה שלטענתו לא התממשה. המשטרה והפרקליטות קראו לסעיף בשמו: גניבה בידי מנהל (שבע שנות מאסר), מירמה והפרת אמונים בתאגיד (שלוש שנים) וקבלת דבר במירמה (שלוש שנים; בנסיבות מחמירות - חמש).

ליברמן ייסד את העמותה ב-1983, כדי "לקדם את ענייניהם החברתיים, הכלכליים והתרבותיים" של העולים ו"להפיץ בקירבם את הרעיון הלאומי". כשסיים את שירותו הצבאי התניע ליברמן את העמותה, נבחר ליו"ר שלה, ללא שכר - פרנסתו הייתה על הסתדרות העובדים הלאומית - והשיג לה תמיכה מהסוכנת היהודית, ממשרד הקליטה, מוועדת הכספים של הכנסת ומגופים נוספים.

בקיץ 1990 התפטר ליברמן מהעמותה ולאחר חודשים מעטים נשכר לנהל את "קרן הנאמנות לפעילות פנים מפלגתית" בליכוד, שחתרה במוצהר ל"קידומו של ח"כ בנימין נתניהו בתוך תנועת הליכוד". בהמשך ריכז את המטה לבחירת נתניהו לצמרת רשימת הליכוד לכנסת. ההצלחה קיפחה את פרנסתו: נתניהו נבחר וליברמן נותר מובטל. יורשו כיו"ר העמותה, אלכס גלסמן, מצא לו מקור הכנסה: לראשונה וגם לאחרונה בתולדותיה שכרה העמותה, אם אכן שכרה, מנכ"ל, ליברמן. שבעה חודשים עבד, אם עבד, ובשמיני התפטר וחזר לקרן נתניהו. העמותה התפוררה למעשה ולאחר כארבע שנים התפרקה גם להלכה. עד אז עלו נתניהו וליברמן לגדולה, מי כראש הממשלה ומי כמנכ"ל משרדו.

מפאת מעמדו של ליברמן בעת הגשת התלונה של נודלמן, דווחו החשדות נגדו לפרקליטת המדינה, עדנה ארבל, שהפקידה על תיק החקירה שני משפטנים מעולים ממשרדה, העוזר הראשי לפרקליטת המדינה איל ינון וסגן לפרקליטת המדינה ז'ק חן.

העניין כולו נחשף בשש מלים בדו"ח של רואה חשבון מפברואר 1994: "רכוש שוטף - ליברמן אביגדור, 111,155 שקלים". משמע, זאת יתרת חובו של ליברמן כלפי העמותה. ליברמן לא התכחש לסכום. הוא פירק אותו לרכיבים ולכל אחד מהם סיפק הסבר. 60 אלף שקלים - העמותה קנתה ממנו את מכוניתו הפרטית והעמידה אותה לשימושו. 30 אלף - הלוואה. השאר, כ-21 אלף - כיסוי הוצאות בתפקיד.

כמו ליברמן, גם החוקרים הלכו רכיב-רכיב, למעט סעיף ההוצאות. הם חשדו שהתואר החדש, מנכ"ל העמותה, לא היה ולא נברא, אלא "שליברמן הכתיר בו את עצמו כדי לאפשר ולתרץ משיכת כספים אליו מחשבון העמותה"; ושההלוואה, "שליברמן טען שקיבל מהעמותה והחזיר לאחר תשעה חודשים", לא אושרה מעולם בידי ועד העמותה וגם לא הוחזרה. ה"הונדה סיביק" החבוטה הושבחה לכבוד המכירה, בניגוד לחוקי הטבע והשמאות, עד קרוב לשווי-שוק של מכונית חדשה. 32 אלף היו בדרך פלא ל-60.

בעניין המכונית מצאו החוקרים והפרקליטים ראיות מפלילות, לכאורה, נגד ליברמן. אילו הוגש כתב אישום גם בשני הסעיפים האחרים, הייתה גם ה"הונדה" מוסעת לבית המשפט, אבל התביעה שקלה לחסד את "המאזן שבין חומרת העבירה לבין חלוף הזמן הרב" - המשפט היה מתנהל כשבע שנים לאחר ביצוע העבירה. מאחר שלדעת התביעה נגנבו כאן 28 אלף שקלים, יוצא שגורל האישום ניתן בידי שני הסעיפים הראשונים. אם הם נופלים, תוותר המדינה לליברמן ותסגור גם את התיק שלדעתה ההרשעה בו הייתה ודאית.

וכאן, סוף סוף, מצטרפים לעלילה גודובסקי וגורלובסקי. דוד גודובסקי היה גזבר העמותה והמפרק שלה. מיכאל גורלובסקי - חבר ועד. "מיד עם פתיחת החקירה הודיע גודובסקי, וזאת מבלי שנחשד בדבר, כי אינו מבין מה המשטרה מחפשת וכי אינו מוכן לענות על שום שאלה. התנהגות זו של הגזבר חיזקה את חשד המשטרה לאי-סדרים כספיים בעמותה". אך לאחר יומיים חזר בו גודובסקי משתיקתו, לצורך תשובה חיובית, "מגמתית ולא מהימנה", על שאלה אחת בלבד - האם ליברמן אכן שימש מנכ"ל בשכר. מכל חברי ועד העמותה, מסר גירסה דומה רק גורלובסקי. החברים הנוספים נדהמו לשמוע שליברמן ניהל והשתכר בחודשים האמורים. גלסמן, היו"ר, העיד תחילה נגד ליברמן. אחר כך הודיע שנזכר שבעצם נכון, ביוזמתו נשכר ליברמן לנהל את העמותה.

בתמלילי ישיבות ועד העמותה לא היה זכר לאישור העסקת ליברמן. אמנם ליברמן, גלסמן וגורלובסקי טענו שהייתה גם הייתה ישיבת אישור וכי גם התנאים הכספיים סוכמו בה, אך תמליל הישיבה המסוימת נעלם, מעשה שטן. לא רק הם: גם גודובסקי העיד שקרא במו עיניו את התמליל, כולל 30 אלף שקלים הלוואה לליברמן.

היכן התמליל, שבכוחו להוכיח, חלקית ולפני עניין ההחזרה, שליברמן לא לקח, אלא קיבל? אז ככה: גודובסקי, שהיה אחראי על שמירת החומר, איחסן אותו במשרדי העמותה במועדון העולה בירושלים (תחנה ראשונה), משם העביר אותו למחסן באותו בניין (תחנה שנייה) "עד שנדרש לפנות את החדר כי לעמותה לא היה כסף לשכר דירה", משם לחצר הבניין ליד משרד העמותה (תחנה שלישית) "והיה נראה לי שמסמכים הופחתו, היה פחות ממה שהיה, והיו מפוזרים בחצר", והלאה, לתחנה הרביעית והאחרונה, גם היא חצר: "אספתי את הכול ובאין ברירה הבאתי אלי הביתה. שמתי את זה באין ברירה בחצר של הבית בתקוע, ולצערי כשהתחילה עונת הגשמים כל מה שהיה שם התקלקל ונעשה עיסה ואחרי צעקות של אשתי שביקשה לנקות את החצר זרקתי את זה כי זה לא היה ניתן לשימוש. את המסמך שסיפרתי עליו בהתחלה לא ראיתי יותר".

הצעקות של אשתו גרמו לגודובסקי להיפטר מהעיסה. אשה אחרת, יועצת משפטית ברשם העמותות, ביקשה ממנו, כמפרק העמותה, הבהרות שאיימו פעמיים על "אחד החברים, אביגדור ליברמן" - מהי המשמעות של "רכוש שוטף" והיכן שמות חמשת מקבלי השכר הגבוה ביותר. מהשאלה השנייה התעלם גודובסקי. מהראשונה התחמק בהפנייה לתמליל ישיבה כלשהי, שאין בה התייחסות לנקודות שהציקו לרשם. אך גודובסקי שיגר גם תשובה נוספת, הנושאת אותו תאריך וכולל פיסקה נוספת: ליברמן החזיר 34 אלף שקלים במזומן, לכיסוי ההלוואה וריבית, "למפרק העמותה מר דוד גודובסקי. הסכום הנ"ל נמצא אצלי ומיועד לתשלום חובות או לתרומה".

הכסף, שליברמן וגודובסקי טענו שניתן בהלוואה לשנה, לא רק הוחזר - הוא אף הוחזר טרם זמנו, כחלוף תשעה חודשים, ולא בהמחאה של ליברמן, אלא במזומן, בגלל חובות העמותה. לב ליברמן, אבא של איווט, יצא לשם כך לתל אביב, לרחוב החלפנים לילינבלום, והמיר דולרים בשקלים.

החוקרים אמנם פיקפקו בגירסת החובות ששיוועו לכיסוי, כי חשבונות העמותה מאותה תקופה בקיץ 1993 לא שיקפו מצוקה, אבל ליברמן הציג להם "מסמך הנחזה להיות אישור מ-15.6.93 להחזר הלוואה, בחתימת גודובסקי, לא על גבי נייר הנושא כותרת או חותמת של העמותה".

גודובסקי, בחקירתו, לא הזכיר את המסמך. גם ראיות אחרות בתיק הטילו ספק באמינותו. המשטרה ביקשה בדיקה מקצועית. אם תישלל אמיתות המסמך, זו תהיה "ראייה חשובה ביותר, ואף ניצחת, לכך שליברמן לא החזיר מעולם את הכסף לעמותה ואף לכך שהכסף שאותו משך מחשבון העמותה היווה הלוואה".

המסמך הועבר למעבדה לזיהוי פלילי במטה הארצי. הכול המתינו במתח לתוצאות. ממצא שלילי יוביל לכתבי אישום נגד ליברמן וגודובסקי, בעבירות הגניבה והמירמה, אולי גם זיוף. מימצא חיובי יחזק את הכחשות ליברמן, שאותן ניתחו החוקרים והפרקליטים ביסודיות, כדי לבחון את מוצקות התיק.

חודש ושבוע לאחר תחילת הבדיקה הגיעה הבשורה. כמקובל, טובה ורעה, במשקפי התביעה, ולכן גם רעה וטובה, להגנה.

המסמך זויף. הוא לא נכתב ביוני 1993 ואף לא בשלוש השנים הבאות. "מבדיקת גיל הדיו שבחתימת גודובסקי נחתם המסמך, ברמת סבירות של קרוב לודאי, במהלך השנה שבין אוגוסט 1996 לבין אוגוסט 1997", כאשר ליברמן היה המנכ"ל של נתניהו. למרבה הצער, את בדיקת הפוליגרף שבמסגרת הזיכוי הביטחוני עבר ליברמן לפני תחילת החקירה הפלילית, ולפיכך מן הנמנע היה לשאול אותו אז בעניין זה, אך לכאורה מה שהחסיר השב"כ השלימה מז"פ.

אלא שהמומחה, שלומיאל שכמותו, היה יסודי מדי. הוא "נטל מחתימת גודובסקי, אותה בדק, דגימות דיו באופן שלא השאיר אפשרות מעשית להעמיד את המסמך לבדיקת מומחה מטעמו של ליברמן, או מטעם בית המשפט". הראייה אומתה וגם הומתה.

משרד המשפטים אינו נוהג לציין את מוצאם של המומחים המספקים חוות דעת מקצועיות. הפעם, בפרסמו את הנימוקים לסגירת תיק "גשר העלייה", חרג ממנהגו וייחס את המעשה בדיו ל"מומחה רוסי, ד"ר ולרי אגינסקי".

לפי אתר המכון שלו, הפועל במישיגן מאז 2001, אגינסקי עבד בשנים 1980-2000, כולל בתקופת הבדיקה לצורך תיק ליברמן, בשירות "מעבדה ממשלתית", אך לא נאמר איזו ממשלה באיזו מדינה. דוקטור אגינסקי מעיד על עצמו שתיקי דיו הופנו אליו מ-35 מדינות וביניהן ישראל. תמוה שמקצוען כזה נכשל בטעות כה חובבנית. כנראה שאינו הולם את האב-טיפוס הרוסי של משכיל חלש אופי, "לא דינמי", לפי הקוד הגנטי של האינטליגנציה הרוסית, המוכר מההיסטוריה בכלל וממשפטי הראווה של סטאלין בפרט.

בזכות גודובסקי, כשחקן ראשי, וגורלובסקי כשחקן-משנה, ניצל ליברמן מהעמדה לדין לפני כ-20 שנה. לקראת בחירות 1999 התפטר מתפקידו לצד נתניהו, הקים את "ישראל ביתנו" והתמודד לכנסת. ערב הבחירות נסגר תיק "גשר העלייה". כמובן, אין בכך כדי לומר שאילו נשפט ליברמן, היה מורשע. הוא זוכה בתיק השגריר בן אריה. בגדול תיקיו, חברות הקש, נחלץ לאחר שהיועץ המישפטי יהודה וינשטיין חזר בו מכוונתו להגיש נגדו כתב אישום.

גורלובסקי, הנהג של ליברמן בתקופת הקרן לקידום נתניהו וראש מטה העולים בליכוד בבחירות 1996, התמנה לעוזרו של ליברמן במשרדו של נתניהו ונשאר בליכוד גם כשליברמן יצא לדרכו העצמאית. הוא נבחר לח"כ מטעם הליכוד ובתוך כחודשיים הסתבך בפרשת ההצבעות הכפולות, הודה בעיסקת טיעון בהפרת אמונים ונידון לעבודות שירות. בנובמבר 2015 נעצר בחשד לסחיטה באיומים בחברת "נתיבי ישראל".

פרשת "נתיבי ישראל" משיקה לפרשת "ישראל ביתנו" וחולקת איתה מקצת מהפעילים. הגיבורה הראשית של פרשת "ישראל ביתנו" היא אותה פאינה קירשנבאום ששמעה מליברמן, אז במינסק, את קובלנתו על "האינטליגנט האידיוט", בן אריה.

לצד קירשנבאום בולט בפרשה גודובסקי. הוא נשאר עם ליברמן והתמנה לראש אגף האירגון במפלגתם. לפני כחודשיים הודה, בהסדר טיעון, בקבלת שוחד. עכשיו, כשהמצב התהפך, גודובסקי מחכה לליברמן, זקוק לעזרתו וצפוי לקבל אותה. ליברמן, שלוח הזמנים שלו השתבש השבוע בגלל עזה, יספק לו עדות אופי. אמנם אין כל ודאות שמליץ יושר כזה מוסיף ולא גורע, ושליברמן יגולל את מלוא מסכת היחסים ביניהם, בדגש על "גשר העלייה", למעט אם יידרש לכך על דוכן העדים בידי השופט ירון לוי. זאת הזדמנות מצוינת, לתביעה ולשופט, לחקור את ליברמן, בהעידו בשבועה, כי הסדר הטיעון מאפשר לחזור אחר כך לגודובסקי ולשאול אותו, כשעונשו תלוי מעל ראשו, מה באמת קרה שם, מתחת לגשר העלייה.

(עדכון ראשון: 31.5, 17:00)