אחד מיתרונותיה של מערכת בחירות היא העובדה שהיא מחייבת את הפוליטיקאים לחדד מחדש את מצעיהם. בין בחירות לבחירות נוהגות המפלגות בישראל לשנות את דיעותיהן כזיקית, הכל בהתאם לשיקולים תקציביים ופרסונליים, שעיקרם מקום מסביב לשולחן הממשלה. לתומכי המפלגה, במקרים כאלו, לא נותר אלא להתבונן בעיניים כלות איך כל ההבטחות שניתנו להם מתפוגגות להן באבק שמותירה מאחוריה מכונית השרד של המיניסטר החדש. בתקופת בחירות נאלץ הפוליטיקאי המצוי להסיר את האבק שהצטבר על דפי המצע שלו מלפני ארבע שנים, להוסיף תיקונים, למחזר סיסמאות ולצאת בדף הבטחות חדש.
בהתאם לכך, מאז הוחלט על פיזור הכנסת לפני כחודש, ניתן לציין כבר עכשיו מספר מגמות:
בגוש הימין, שעל פי הסקרים הולך להתחזק משמעותית, ניכרת דווקא מתינות מפתיעה על רקע אירועי השנתיים האחרונות. באיחוד הלאומי, שמורכבת מישראל ביתנו, תקומה ומולדת, החליטו להצניע את הטרנספר שמביאה איתה מולדת, ולא להציבו במרכז הקמפיין. יו"ר המפלגה, אביגדור ליברמן, דיבר על כך שירצה דווקא את תיק האוצר, אם יהיה חבר בממשלה הבאה. הוא לא הזכיר,למשל, את תיק הבינוי והשיכון או את המשרד לביטחון פנים. אגב, ליברמן גם ויתר באופן סופי על זיהוי סקטוריאלי למפלגתו והשאיר את השטח לישראל בעליה, שיתנסה לשכנע את ציבור העולים שמדינת ישראל טרם עשתה את כל הדרוש לקליטתם המלאה.
המפלגה היריבה במשבצת של האיחוד הלאומי, המפד"ל, הראתה ליו"ר החדש שלה, השר אפי איתם, כי מוטב לו להאט קצת בדהירתו לעבר החרד"ליות (זרם בציונות הלאומית הדוגל בדיעות קיצוניות יותר בענייני דת ומדיניות). בחירתם של זבולון אורלב, שאול יהלום וגילה פינקלשטיין בחמישיה הראשונה, חלקם בניגוד לעמדת הרבנים שפירא ואליהו, מוכיחה כי במרכז המפלגה עדיין מעדיפים לפזול למרכז המפה מאשר לנהל קרבות אלקטורליים מול מיכאל קליינר. אפרופו קליינר, הוא ומפלגתו חירות, שאמרו ביום חמישי האחרון העקוב מדם כי שרט ישכון במדינה רק שאפרו של ערפאת יפוזר כפי שעשו לאפרו של אייכמן, מסתמנים כסמן הימני הברור ביותר של המפה הפוליטית, ששאר מפלגות הימין מקפידות להתרחק ממנו.
ניצחונו הגורף של ראש הממשלה, אריאל שרון, בבחירות בליכוד ביום חמישי שייך לכאורה גם כן למגמת המתינות בימין: האיש שהטיף ל"ויתורים כואבים" ניצח בגדול את זה שקרא לגירוש ערפאת ושלל מכל וכל הקמת מדינה פלסטינית. אולם לאור התנהלותו של שרון בשנתיים האחרונות והעמימות הגדולה שהוא נוקט בכל מה שקשור לאותם ויתורים כואבים, עדיין לא ניתן לקבוע בוודאות שפיו וליבו שווים. העובדה היא שבשנתיים האחרונות הוא לא מצא לנכון לפגוש את ערפאת, המוקטעה ברמאללה נחרבה וצה"ל שוהה בערי הגדה. אז אולי שרון מתכנן לשנות לחלוטין את הקו בו נקט ולפתוח את חלון ההזדמנויות המדיני ביתר נדיבות, אולם באותה מידה הוא יכול ללכת לכיוון השני.
בגוש השמאל, המצוי עדיין תחת ההלם של אינתיפאדת אל אקצה ושברו של חלום אוסלו, מתחילים להתבהר העניינים: בחירתו של עמרם מצנע לראשות מפלגת העבודה הציבה בבת אחת את המפלגה כאלטרנטיבה לליכוד. אם ינצח הליכוד בבחירות ומצנע לא יכנס לממשלת שרון יתחדדו ההבדלים בין המפלגות, שהיטשטשו בתקופת בן אליעזר, והעבודה תחזור להוות אלטרנטיבה לאלו שסבורים שניתן לפתור את המצב בדרכים מדיניות. מרצ, אולי המפלגה היציבה ביותר מבחינה מדינית, תהיה במקרה הזה תומכת נלהבת של מצנע חבריו, אם כי שתי המפלגות יתחרו ביניהן על אותו ציבור בוחרים.
בשינוי וש"ס, שתי היריבות המושבעות, העניינים כרגיל כשכל אחת ממשיכה לדבר אל בוחריה דרך דמוניציה שהיא עושה לשניה. למרות שלשתי המפלגות דעות גם בעניינים המדיניים, ברור כי נושא הדת והמדינה הוא בראש מעייניהן. אמנם כרגע נראה ששינוי מתחזקת מאוד וש"ס מתרסקת, אולם מוקדם מדי לברך את המנצחים ולנחם את המפסידים. ש"ס בשנתיים האחרונות עשתה את כל הטעויות האפשריות וחטפה מכות מכל הכיוונים. מנקודת השפל הזו היא יכולה רק לעלות. שינוי, לעומת זאת, עוד לא עשתה אף טעות שעלתה לה ביוקר. טיבן של מערכות בחירות שהן מצד ואחד נותנות לפוליטיקאים אפשרויות לקידום ושדרוג מהיר, אך מצד שני כורות להן בורות לתוכם יוכלו ליפול. כך שמהבחינה הזו שום דבר עוד לא סגור.
נתניהו, כי היו מוכרחים לשנות את הסיסמא
ועוד נקודה למחשבה השייכת עדיין לספיחי ההתמודדות בין נתניהו לשרון: מה היה עושה שרון לו היה נתניהו נוקט דווקא בקו שמאלני בעת מערכת הבחירות ביניהם? לו היה מטיף לחפש הנהגה אלטרנטיבית בשטחים לצד המשך לחימה עיקשת בטרור? "אני כבר הוכחתי שביכולתי להביא הסכמים מדינים כמו בוואי והסכם חברון", היה יכול לומר ראש הממשלה לשעבר. אולי זה לא היה מביא לו את הניצחון, אבל ברור שבלשכתו של שרון לא היו יכולים במקרה כזה להמשיך ולשבת בחיבוק ידיים ולתת לנתניהו להזיע ולשנות את מסריו בכל שני וחמישי. יהיו שיאמרו שנתניהו לא יכול היה לעשות זאת כי הוא לא מאמין בכך, אבל האם מישהו חושב שהוא באמת מאמין שלא תקום פעם מדינה פלסטינית?