בדיחה ישנה, לחלוטין לא תקינה פוליטית, משחזרת את סיומו של ויכוח בין בני זוג. "אני אומר כאן את המילה האחרונה", מתיימר הבעל לקבוע. "נכון", מביימת רעייתו הסכמה. "המילה האחרונה תמיד שלך". אפשר ללהק להתנצחות גם רס"ר וטירון, אבל העיקרון ברור: יש מי ששואף לירות את הרקטה האחרונה, ויש מי שבמעשה או במחדל הוא האחרון האמתי.
אתמול לפנות בוקר הניחה ישראל לחמאס ולג'יהאד האסלאמי לשגר חימוש מתוסכל אחרון, לנתיבות. לקח המבצעים בלבנון ובעזה נלמד: אין טעם, אין סיכוי, לרדוף אחר החוליה האחרונה שתתעקש לירות עוד פגז, או צרור. מוטב לערוך בקור רוח ספירת מלאי ולסיים את הסבב כל עוד המחיר נסבל. המאוכזבים יתנחמו בידיעה שעזה לא תברח. עוד יהיו ימים כאלה, עם הפגזות מכאן והפצצות מכאן.
בחודשים האחרונים בגבול הצפון ניהל צה"ל מול משמרות המהפכה של איראן מערכה תודעתית, לא פחות מאשר כוחנית, תחת הכותרת הפנימית "שח-מט". הבחירה במשחק הפרסי לא הייתה מקרית. המטכ"ל ביקש, והצליח, לחדור למוחו של חוג המחליטים באיראן ולתמרן סביבו בסדרת מהלכי בלימה, איגוף והכרעה, שיובילו את האיראנים אל מחוץ לחזית הסורית. התוצאה, לפחות בסיבוב זה, שחמטכ"ל.
מהדורה דרומית של משחק זה מתנהלת מאז מבצע "צוק איתן" ובמיוחד בחודשיים האחרונים. הנהגת חמאס מתעמתת עם עובדות החיים - מצוקה גוברת של האוכלוסייה, לחץ מצד מצרים והרשות הפלסטינית ומעל (או מתחת) לכל מגמה ברורה של שלילת הנכסים הצבאיים שצברה נגד ישראל: הנשק תלול המסלול, המנהרות ואף ההסתערות על הגדר. ניתוח אסטרטגי מפוכח אינו יכול לעודד את הנהגת חמאס שמחר יהיה טוב יותר.
ניתוח כזה אמנם מתנגש עם הבסיס האידיאולוגי של תנועת חמאס, שאין לה קיום ללא התנגדות לישראל וחתירה להשלטת מדינת הלכה מוסלמית, אך פוליטיקאים מעשיים יודעים כיצד לפתור מתחים כאלה - בהבחנה בין הטווח הקצר לארוך, בין השלמה בפועל עם מציאות בת-חלוף לבין שימור החזון.
לכן, אין ולא יכולה להיות בחמאס נכונות לחתום על הסכם ביטחוני-מדיני עם ישראל - מסמך שפירושו ויתור על עקרונות. לעומת זאת, ניתן להשיג הבנות, לכאורה עם צד שלישי, המתווך המצרי. מכאן המונח "הסדרה", אחותו החורגת של ההסדר. מטבע לשון זו הוכנסה למחזור לפני תריסר שנים, בסמוך לניצחון חמאס בבחירות לפרלמנט.
מגעי ההסדרה, שצה"ל דרבן להם עוד בתקופת הרמטכ"ל דן חלוץ ואלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, דעכו לאחר חטיפת גלעד שליט. עסקת שליט חידשה אותם, בעקיפין, כי החשוב במשוחרריה היה יחיא סינוואר, המנהיג המרכזי - אם כי לא הבלעדי - של חמאס עכשיו ומי שמוביל את קו ההסדרה.
מתכונת ההבנות לקוחה מלבנון, בעקבות מבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" בשנות ה-90, ואולי אף מהסכם בגין-ערפאת ב-1981, כששבועיים של רקטות על קריית שמונה הורידו את ראש הממשלה ושר הביטחון על ברכיו ואילצו אותו להידבר עם ראשו המאוס של הארגון המתקרא אש"ף - לא במישרין, חלילה, אלא בתיווך כפול, מצרי וסעודי. בכל המקרים הללו ההבנות התמקדו בהימנעות מפגיעה באוכלוסייה, לא בהתפרקות מנשק או בהפסקת ההתעצמות. חולשת ההבנות הייתה ועודנה נעוצה במנגנוני הניטור והבוררות, לנוכח הפרות, כולל מחלוקות על תחום השיפוט ועל האחריות לפעולות סוררים.
הצדדים העיקריים משני עברי הגדר, ישראל וחמאס, ניהלו ביממה האחרונה מערכה זהירה. על פני ציר ההסלמה - הבלגה, הגבלה, הגדלה - נשארו היריבים באמצע או מימינו, מגבילים וממהרים לחזור ולהבליג.
אולי כמשקל נגד למשמרות המהפכה של איראן, וכמחווה ל"שומרי החומות" של משטרת מחוז ירושלים, מנהל צה"ל מול עזה את מערכת "שומרי הסף". הכינוי כיוון במקורו לבלימת פורצי הגדר, אבל לאחר חילופי המהלומות של השבוע הוא מקבל משמעות נוספת: שמירה על סף החיכוך האלים, כדי שלא לגלוש מתגרה של יום-יומיים בחימוש הנורה ממרחק למערכה קרקעית מדממת, שבסופה הכול יחזור להיות כשהיה, חוץ מהקרבנות.
צה"ל הגיב חזק - אך לא קטלני
אז בחמאס נגררו בלי חשק, ליום, אחר הג'יהאד האסלאמי, והוכיחו שהם ממשיכים להתנגד; וצה"ל הגיב חזק והרסני, אך לא קטלני, והוכיח שהוא ממשיך להגן.
כל צד יכול לפרש את התיקו כניצחון לו. הצד החלש רואה הישג בעצם ההתנגדות וההתמודדות עם כוח עדיף. הצד החזק, אלוף השחמט, מנצח כשאינו מפסיד ליריב, ולא פחות מכך כשהסבב מסתיים ללא הרוגים וללא כניסה לבולענים של עזה.
זהו נצחונו של השכל הישר, בשני הצדדים. לא ניצחון כביר, אך הציפיות מהתכתשויות כאלה אינן מרחיקות לכת, והמסקנה המבצבצת מהשתלשלות האירועים היא שיש עם מי לדבר, לפחות על הסדרה.