משחק סכום אפס: ההימור הגרעיני של טראמפ לנטרול איראן וצפון קוריאה

מה שקורה בימים אלו בזירה הבין לאומית הוא משחק שח או בעצם סדרת משחקי שח סימולטניים. בין ארצות הברית לאיראן, בין האיחוד האירופי לאיראן, רוסיה לאיראן וכו', ובפינה אחרת של החדר אותם משחקי שח סימולטניים, רק שהשחקנית במקום איראן היא קוריאה הצפונית ובין השחקניות הנוספות נמצאות קוריאה הדרומית, יפן, וסין. יש סיבוך נוסף: אותו משחק שח הוא תלת ממדי מאחר שמה שקורה בשחמט בין איראן לארצות הברית משפיע ישירות ובמידיות על מה שקורה בין קוריאה הצפונית וארצות הברית.

אולי המטאפורה המתאימה יותר, עדיין בתחום המשחק היא פוקר, טקסס הולדם. יש קלפים פתוחים לעין כל, אבל לא ברור מה יש בקלפים הסגורים ובעיקר מה ממתין בקופה. וכן, הסכומים גבוהים. הכי גבוהים שאפשר.

שוב התברר שבמשא ומתן לא תמיד הצד הנראה חזק או הצד החזק הוא הצד המנצח, או הצד המשיג את כל מטרותיו. וכשאנו משחקים משחק מורכב, בכמה זירות, ומעורבים בו כל כך הרבה משתנים, כל כך הרבה מטרות שונות, מתכנסות, סותרות - התוצאה לא רק שאינה ברורה, כלל לא ברור מה התוצאה הרצויה, ואם התוצאה הרצויה תהיה בטווח הארוך גם הטובה ביותר.

ארצות הברית הודיעה שהיא עוזבת את הסכם הגרעין עם איראן, מטילה על איראן סנקציות - הכבדות בהיסטוריה, לפי שר החוץ פומפאו, וכן סנקציות משניות - כלומר שנקציות על מי שיסחור עם איראן. הודעה שנועדה להרתיע - ואכן מרתיעה - חברות רבות בעולם, בעיקר באירופה. חלק מהסנקציות האלה עומדות להיכנס לתוקפן בתוך שלושה חודשים, אחרות בתוך חצי שנה.

לכאורה היינו מצפים לכך שהאיחוד האירופי ייכנס לתזזית וינסה לשמר את ההסכם ולהפעיל לחץ על ממשלת איראן כדי לשנות סעיפים בהסכם, להתחיל משא ומתן על תכנית הטילים האיראנית ועל תמיכת איראן במשטרים סוררים וארגוני טרור במזרח התיכון. וזה אכן קרה, בערך.

שרת החוץ של האיחוד פדריקה מוגריני מצהירה שאין תחליף להסכם הגרעין, אך זה בערך מקביל לעצימת עיניים מול רכבת דוהרת בתקווה שאם אתה לא רואה אותה ההתנגשות לא תתרחש. פריז, ברלין ולונדון אכן מנסות לשנות את ההסכם או להוסיף עליו, אבל יש כמה בעיות.

האחת היא שלאיש אין מושג מה רוצה ארצות הברית ונאום 12 הנקודות של פומפאו הוסיף לכך. לא ברור אם ארצות הברית מעוניינת בהסכם גרעין עם איראן, גם אם זו תסכים לכל הדרישות האמריקניות, או אם היא רוצה, וזה בהחלט נראה כך, להפיל את שלטון האייתולות, להחליף את המשטר. אולי בתקווה שהלחץ הכלכלי יוציא המונים לרחובות, ושהם יראו באחראי למצוקתם את המשטר האיראני ולא המשטר האמריקני. זה אפשרי, אבל לא לגמרי ריאלי. ודאי לא בטווח הקצר.

הבעיה השנייה היא שאיראן לא לבד בעולם. יש לה אמנם אויבים רבים, המפוחדים ממנה ומשאיפותיה במזרח התיכון, ערב הסעודית וישראל בראשם, אבל לצדה בסוגיית ההסכם ולא רק בו נמצאים גורמים כבדי משקל, כמו סין ורוסיה. מדינות שלא מתרגשות מדי מאיומים אמריקניים. ואם שמתם לב לנאום פומפאו, סין ורוסיה כלל לא הוזכרו שם.

אם ארצות הברית רוצה להפעיל לחץ כלכלי על איראן, וגם על קוריאה הצפונית, הכתובת היא בייג'ינג, אלא שמלחמת הסחר של ארצות הברית עם סין הגיעה לסיומה, אחרי חילופי אש קצרים להפליא, וכשהנשיא טראמפ יוצא מגדרו למען ענקית הטכנולוגיה הסינית ZTE. סין וארצות הברית מודיעות שניצחו במלחמת הסחר הקצרצרה, אך נראה שסין ניצחה קצת יותר.

הבעיה השלישית היא איראן עצמה. איש לא ילמד את הפרסים שחמט. הם המציאו אותו. הם ציביליזציה בת אלפי שנים, הם היו אימפריה משגשגת ומתקדמת כשבאמריקה הצפונית היו הרבה יותר ביזונים מבני אדם.

איראן משחקת בקלף שבידה. אם רוסיה, סין, האיחוד האירופי, כל העולם למעשה פרט לארצות הברית, ישראל, ערב הסעודית ועוד כמה מדינות סוניות במזרח התיכון, כל כך רוצים לשמר את הסכם הגרעין - הרי שלה יש קלף אחד חשוב - היא יכולה לבטל את ההסכם. ארצות הברית לא. וושינגטון יכולה לצאת מההסכם, אבל טהראן יכולה לבטל אותו. וכך חמינאי מציב דרישות משלו על אף שהוא הצד החלש ועומד בפני סנקציות.

הוא בא לאיחוד האירופי ואומר - אתם רוצים לשמר את ההסכם? הדרך היא שתנסו לרצות את ארצות הברית וזה לא יילך כי אנו לא ניכנע - או לרצות אותנו. ארצות הברית מציבה אולטימטום? גם אנחנו. אנחנו מוכנים לבטל את ההסכם, איש לא יאשים אותנו לנוכח הנסיבות, אנחנו מוכנים להעשיר אורניום, למטרות אזרחיות לכאורה, אלא אם תתחייבו שאתם לצדנו ללא תנאי ותמשיכו להשקיע בנו בלי להתחשב באיום האמריקני.

מעבר לדבר הקצת משעשע כיצד מי שישלם מחיר גבוה בעימות האמריקני - איראני הוא מדינות אירופיות, ולא משנה מה הן יעשו - איראן מעלה את הרף של ההימור. היא לא תיכנע - והיא מהמרת על כך שארצות הברית לא תתקוף אותה, הרי אין כרגע שום עילה לכך, ושישראל לא תתקוף אותה ואת מתקני הגרעין שלה.

על זאת משקיף בעניין רב מר קים ג'ונג און, מנהיג קוריאה הצפונית, ומשקיפים גם שלל השחקנים הנוספים בזירה המזרח אסיאנית. הם מסיקים מסקנות משלהם איך צריך לנהל משא ומתן מול ארצות הברית בימים אלה. היתרון הגדול ביותר של טראמפ על קודמו, בעצם קודמיו בתחום המשא ומתן, הוא לא בהכרח שזו מיומנותו, אם כי גם זה ודאי חשוב - היתרון העצום הוא שהוא בלתי צפוי. אובמה היה רציונלי. יותר מדי. ההיגיון שלו היה צפוי, וברור. יכולת ההתכוננות של היריבים הייתה בהתאם. טראמפ באמת ובתמים לא צפוי - וזה יתרון קריטי.

איך ניתן להסביר את היחס השונה לחלוטין שמעניק הנשיא טראמפ לאיראן ולקוריאה הצפונית? איראן היא אמנם אויבת מרה לישראל, אבל אי אפשר באמת לטעון שהמשטר שלה הוא נורא יותר משל קים. קוריאה הצפונית היא משטר של רודנות מפלצתית וטרור, משטר שכולא במחנות ריכוז, מרעיב את עמו, מאיים בסדירות על כל השכנות וגם מדינות רחוקות, משטר רצחני בכל קנה מידה. טראמפ, שרק לפני חודשים ספורים דיבר על קים כעל איש הטילים הקטן, וזה עוד היה הכינוי העדין, יוצא כמעט מגדרו כדי להגיע להסכם גרעיני עם קוריאה הצפונית - בעודו מטרפד את ההסכם שהושג עם איראן.

ההסבר לכך בראש ובראשונה הוא הטענה, הלגיטימית לחלוטין, של הממשל שהם יחתמו עם פיונגיאנג על הסכם טוב בהרבה מההסכם הגרוע עם איראן. לא יהיו חורים, יהיה פקוח הדוק ולא יהיה סעיף שקיעת שמש. ישנו גם ההסבר הפסיכולוגי. בכל תחום טראמפ עושה ההפך מאובמה, לכאורה. הוא ממשיך את מדיניות קודמו בהסתגרות אמריקנית, בהתרחקות מהמזרח התיכון, אי-הסתבכות בסוריה ועוד, אבל מנושאי בריאות ונשק ועד הסכמים בינלאומיים - מורשת אובמה מבוטלת סעיף אחר סעיף. לטוב או לרע.

עדיין, טראמפ כבר נתן לקים לא מעט וקים מנצל זאת. הוא ראה, כמו העולם כולו, את המטבע שכבר הוטבע לרגל הפסגה האמורה להתקיים בסינגפור ב-12 ביוני. הוא ראה, ושמע, כיצד נשיא ארצות הברית מוכן ורוצה להיפגש איתו בתחילת הדרך הדיפלומטית, לא בסופה, כפרס על התנהגות טובה.

הוא אומר לעצמו אם העולם כולו - קוריאה הדרומית, יפן, ארצות הברית, סין ואף רוסיה מעוניינות כל כך בהסדר בחצי האי הקוריאני, אז העוצמה והכוח נמצאים לא רק בידי הצד הרוצה הסדר - אלא בידי הצד המאיים על ההסדר, המוכן לבטל אותו, לשמר את המצב הקיים ולמנוע הישג דיפלומטי ותעמולתי מהנשיא האמריקני (שאולי הדבר היחיד שהוא רוצה ממורשת אובמה הוא פרס נובל לשלום - ואם אכן יצליח להשיג הסכם ניתן לאימות ואכיפה של פירוק צפון קוריאה מנשקה הגרעיני הוא גם יהיה ראוי לו).

כך פיונגיאנג משחקת כעת בפוקר או שחמט משלה ומאיימת לבטל את הפסגה. ואולם, טראמפ לא נכנע ומשיב: אתם מאיימים לבטל את הפיסגה? אני מבטל אותה לפניכם, או לפחות דוחה אותה. הנימוק הרשמי הוא שקוריאה חזרה לאיים ולגדף. יש מן הסתם סיבות נוספות - חששות שהפסגה תסתיים בהלבנת פני הנשיא מצד קוריאה הצפונית, העובדה שהדרישה האמריקנית להתחייבות להתפרקות מנשק גרעיני לא נענית ולא תיענה.

אז כרגע אנו במצב שבו שני הצדדים איימו בביטול או דחיית הפסגה, וכגע היא אכן מבוטלת רשמית - אבל שניהם מאותתים - טראמפ בסיום מכתבו לקים, וקים בתגובה המדודה והמאופקת שלפיה הכלים אולי הופלו מהשולחן, אבל לא נשברו. יש עדיין על מה לדבר. גם טראמפ אומר שאולי הפסגה תבוטל או תידחה, אבל רואים שהוא מעוניין בה. קים אולי מעוניין לא פחות, ואולי יותר, אבל כרגע הוא זה המאיים לקום מהשולחן.

אם המצב הזה לא מסובך מספיק, אם מעצמות ומעצמות אזוריות, אם ישראל ויפן, ערב הסעודית וקוריאה הדרומית המפעילות לחצים על וושינגטון, רוסיה, סין והאיחוד האירופי שלהן מדיניות משלהן - ואינטרסים משלהן - בעיקר יציבות בשתי הזירות החשובות להן, יש גם קולות שונים בתוך הממשל עצמו.

ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי רב ההשפעה, מתנגד חריף להסכם עם איראן. כך גם שר החוץ פומפאו. שניהם גם חשדניים מאד כלפי קוריאה הצפונית. בולטון אמר בריאיון דבר מרתק - אנו רוצים להפעיל לגבי קוריאה הצפונית את תקדים לוב - לפני כ-15 שנה לוב התפרקה מרצונה הטוב מתכנית הגרעין שלה, וכן מתכניות הנשק הכימי והביולוגי. הישג שהושג בהסכמה ודרכי שלום.

בולטון איש מתוחכם. והוא יודע שכשרודן, מאסד וחמינאי ועד קים שומע תקדים לוב הוא לא שומע רק את ההתפרקות מהתכנית הגרעינית, אלא גם את ההמשך - ששנים ספורות אחר כך המערב הפציץ את משטר קדאפי, והוא נרצח בלינץ' מזעזע וגופתו נגררה ברחובות. כלומר אם יתפרק מנשקו הגרעיני לא יהיה מה שישמור על המשטר, בטח שלא המערב שהפיל את סדאם, קדאפי ורבים אחרים ברגע שהפסיקו להיות מועילים. סגן הנשיא פנס אמר אף שקוריאה הצפונית עלולה לגמור כמו לוב אם תסרב להתפרק מנשקה הגרעיני.

אז טראמפ ביטל את דבריו של בולטון, אבל הנזק נעשה. קים גם מסתכל על ההסכם האיראני ומבקש לדעת מה הבטחות שבידו לעתיד - כמו שטראמפ עשה לאובמה, אולי יעשה נשיא עתידי לטראמפ ויבטל את ההסכם שהושג.

בהשוואה שתי המדינות, ארצות הברית חזקה לאין שיעור מקוריאה הצפונית. אפילו קוריאה הדרומית חזקה משמעותית ממנה, מבחינת כלכלה ונשק קונבנציונלי). עם זאת, טראמפ רוצה הישג. ועל כן גם כאן במקרה האיראני, גם בצפון קוריאני, למדינה החלשה, חסרת הקלפים לכאורה יש משהו שהצד השני, רב העוצמה רוצה מאוד. במקרה האיראני היא אינה יכולה לאיים על ארצות הברית אז היא מאיימת על האיחוד האירופי, במקרה הקוריאני השיחות אמורות להיות ישירות והאיום הוא מול ארצות הברית. כמו בימים הטובים - איום בתופת גרעינית והשמדה.

בעוד שלושה שבועות אמורה הייתה להתקיים הפסגה בסינגפור, שני הצדדים הציבו תנאים לקיומה, וארצות הברית ביטלה אותה. לכאורה משחק סכום אפס - או שדרישות ארצות הברית יתקבלו או שהפסגה לא תתקיים. אולי. למדנו כבר שתמיד אפשר למצוא את הניסוח שיאפשר את התוצאה הרצויה. וחודשיים בדיוק אחרי מועד הפסגה, שכרגע מבוטלת, נכנסות הסנקציות האמריקניות הראשונות על איראן לתוקף - אלא אם תיכנע, או אלא אם האיחוד האירופי יעמוד בפני ארצות הברית, שני תרחישים מאוד לא סבירים.

שתי זירות, שתי מדינות גרעיניות - האחת כבר חמושה בנשק גרעיני, השנייה עלולה להיות, לצד ניסיון אמריקני לפרוק את שתיהן מנשקן בדרך הדיפלומטיה, בינתיים. וכל הצדדים מאיימים זה על זה. בעוד שנה בתרחיש האופטימי ביותר והבלתי סביר אנו יכולים להיות בעולם שבו קוריאה הצפונית התפרקה מנשקה הגרעיני, ואיראן ממשיכה את הסכם הגרעין בגרסה משופרת לאין שיעור מבחינת המערב וישראל.

בתרחיש הפסימי ביותר, אנו בעולם שבו קוריאה הצפונית הגרעינית ממשיכה לאיים על שכנותיה, ואיראן וערב הסעודית נמצאות בעיצומו של מירוץ חימוש גרעיני, כשהדברים יכולים להתדרדר עוד יותר, ומהר. כפי שאומרת הקללה הסינית העתיקה, "הלוואי ותחיה בזמנים מעניינים". הסינים ידעו על מה הם מדברים.