(בווידאו: מייק פומפאו, שר החוץ האמריקני: ארה"ב הטילה 12 סנקציות חדשות על איראן, השבוע)
ארצות הברית מאמינה בסטטיסטיקה, ואם לשפוט לפי כמות התביעות שהציג שר החוץ האמריקני מייק פומפאו לאיראן מתקבלת תמונה ברורה: רק שלוש מהן נוגעות לתחום הגרעין. תשע הדרישות הנותרות נוגעות לנושאים אחרים: טילים, טרור, מעורבות אזורית וסייבר.
כפי שכבר שנאמר לא פעם - אלו דרישות שהאיראנים לא יוכלו לעמוד בהן. הפרישה מהסכם הגרעין היא טריגר לשינוי אסטרטגי במדיניות האמריקנית, שמציבה לא את הגרעין במרכז אלא המשטר עצמו. ההחלטה לא נבעה מהפרת ההסכם על ידי איראן, העומדת בתנאים, אלא מערעור יסוד ההנחות שהובילו אליו.
ההגעה להסכם בשנת 2015 היוותה סיום להליך דיפלומטי, שהצלחתו הייתה ידועה עוד לפני החתימה כיוון שלכלל הצדדים המעורבים היו אינטרסים משותפים. הם רצו להימנע מעימות צבאי סביב הגרעין, לסיים את הסנקציות, לפתוח את השוק האיראני להשקעות ולהילחם בדאעש - שנתפס בזמנו כאיום המשמעותי ביותר. ממשל אובמה, מדינות אירופה, רוסיה וסין ראו באיראן גורם מייצב במזרח תיכון מתפרק.
לגישה שראתה באיראן שותף פוטנציאלי תרמו בין היתר החשש מעליית הטרור הקיצוני הסוני, נסיגת ארצות הברית מעיראק ובחירתו של חסן רוחאני לנשיא איראן. הפרט שאינו נלקח בחשבון הוא יכולתה של איראן להיכנס בין קרעי העולם הערבי ולנצל אותו לצרכיה. הלגיטימציה הבינלאומית ועשרות מיליארדי הדולרים שהופשרו אחרי ההסכם הושקעו בפיתוח תעשיית הנשק, בתימן, לבנון, סוריה, ועיראק.
קאסם סולימאני, שעומד בראש כוח אל-קודס, ניצל את הוואקום השלטוני במדינות מתפוררות להקמת מיליציות שיעיות ולהתערבות פוליטית-צבאית. מאז ההסכם התגבר בעיקר האיום מכיוון סוריה ותימן על בעלות הברית העיקריות של ארצות הברית: ישראל, סעודיה ואיחוד האמירויות הערביות.
המדיניות האמריקנית החדשה ומשמעויותיה מציבות את איראן במצוקה. את כדור האולטימטום הכבד שספגה מנסה עכשיו איראן להשליך לכיוון אירופה. המנהיג העליון באיראן עלי חמינאי פרסם השבוע שבע דרישות ממדינות אירופה, ואף איים בחידוש תכנית הגרעין אם לא יענו להן. תביעותיו מאירופה לא כללו אף סעיף בנושא הגרעין אלא בנושאים הרבה יותר קריטיים לאיראן: ראשית, תביעה להבטחה כי לא יהיה דיון סביב נושא הטילים והמעורבות האזורית האיראנית.
שנית - עיקר הדגש בדרישות איראן מאירופה היו בהיבט הכלכלי, לרבות דרישה לשימור סחר בנקאי והמשך ייצוא הנפט האיראני. זהו מלכוד מביך למדי עבור האירופאים, שהאחריות על הסלמה אפשרית הוטלה כעת לכאורה עליהם. אם יענו לדרישות איראן יעוררו את הזעם ארצות הברית וממילא יחריפו את הלחץ. מצד שני, אם יסרבו איראן עשויה לפרוש מההסכם, ואז מדינות אירופה יאלצו להצטרף לסנקציות.
חידוש העשרת אורניום נרחבת הוא האיום היחיד שבו יכולה איראן להשתמש. זהו כלי דיפלומטי להעברת מסרים, אך גם צעד שבמידה ויתממש עלול להיתפס כהתרסה פרובוקטיבית שתשחק לידי ממשל טראמפ. טקטיקה של המתנה עשויה להשתלם להם במקרה זה - כל עוד ייצמדו לתנאי ההסכם תשמר יכולת התמרון שלהם. כך למשל אם אכן ימשכו החברות האירופאיות את השקעותיהן תוכלנה חברות סיניות לתפוס את מקומן. הפרה איראנית בוטה של ההסכם תצמצם גם את האפשרות שלהם להמשיך לייצא נפט איראני למעצמות האסייתיות סין והודו.
שינוי המשטר נמצא בגדר איום מעורפל כרגע. מה שחשוב יותר מהפרשנויות על סיכוי הצלחתו הוא כיצד יתפוס אותו הציבור האיראני ובעיקר ההנהגה החשדנית והפרנואידית בטהראן. המשפט הגאוני מהספר מלכוד 22 מדויק לסיטואציה: "רק בגלל שאתה פרנואיד לא אומר שלא באמת רודפים אחריך".
המנהיג העליון עלי חמינאי אמור להיות מוטרד לא רק מהפנייה הישירה לעם האיראני ומהכוונות האמריקניות הבוטות אלא גם מטראומות שחווה על בשרו. ההתקוממות העממית אחרי זיוף הבחירות בשנת 2009 דוכאה אמנם בכוח, אך לא לפני שההמונים קראו ברחובות "מוות לדיקטטור". המהומות הבהירו שמתחת לקרום היציבות מבעבעת בקביעות לבה של מחאה ושנאה למשטר המאיימת להתפרץ. בנוסף לכך אירועי "האביב הערבי" השאירו חותם.
חמינאי יכול להיזכר דווקא בהצלחה הגדולה של המהפכה האיסלאמית ואת ההתרחשות שהובילה להפלת השאה מוחמד רזא פהלאווי, לפני 39 שנים. הציבור האיראני התוסס ומעמד הביניים טלטלו והפילו משטר עריץ, על אף שזה נסמך על כוחות בטחון וצבא חזקים. דינמיקה דומה עלולה לחזור על עצמה, ובתפיסת חמינאי זהו האיום המהותי ביותר.
הגלולה המרה השנייה שספגה איראן השבוע היא ההכרה הכואבת שייתכן ולפחות אחת מ-12 התביעות האמריקניות זוכה להסכמת רוסיה: הסגת כל הכוחות האיראנים מסוריה. רוסיה הבהירה שמבחינתה נוכחות כל הכוחות הזרים בסוריה היא זמנית - חוץ מכוחותיה כמובן.
ההצהרה הגיעה בסיום פסגת נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא סוריה בשאר אסד בשבוע שעבר. המפגש התקיים בשעה שמשטר אסד ורוסיה הצליחו להשלים את סילוק כוחות דאעש ממחנות הפליטים בסביבת דמשק. המלחמה תימשך בדרום ובצפון המדינה, אך כעת הוסר סופית האיום על שלטון אסד. איראן פרסמה הצהרה עצבנית, בגיבוי פקיד סורי, לפיה נוכחות איראנית בסוריה לא תקבע על ידי רוסיה.
הצהרת רוסיה מצטרפת לאלם שאחז בה נוכח התקיפה הישראלית הנרחבת והמרשימה על עשרות יעדים איראנים ב-10 למאי, ההודעה שהגיעה אחרי פגישת פוטין ונתניהו על כך שרוסיה לא תעביר לסוריה את מערכת ההגנה האווירית 300- S יכולה להתפרש כהסכמה בשתיקה לתקיפות הישראליות.
נראה שהרוסים לא ילחצו כעת על פינוי כוחות איראן מסוריה, אך הם לא מתנגדים להמשך התקיפות הישראליות עליהם - כל זמן ששלטון אסד לא בסכנה. הסימנים האחרונים מצביעים על התרחבות הפער באינטרסים ארוכי הטווח בין רוסיה לאיראן בסוריה.
בעיתון הכווייתי "אל-ג'רידה" שמהימנותו אינה ברורה דווח ב-22 למאי מפי מקור איראני על תכנית לפינוי כל הכוחות הזרים מסוריה, כולל האיראנים, בתמורה להבטחה ישראלית לא לפגוע באסד ולהפסיק את התקיפות האוויריות. על פי הדיווח, פוטין קיבל את ההצעה הישראלית-אמריקנית מנתניהו והעביר אותה לאסד. פגישת נתניהו פוטין התקיימה ב-9 למאי במוסקבה, ופוטין נפגש עם אסד ב-17 למאי.
התכנית עליה דווח בעיתון, אם בכלל יש כזו, נראית בשלב זה כבעלת סיכויים נמוכים. הדיווח דומה באורח משונה למאמר של כותב שורות אלה שהתפרסם באתר זה ב-13 לאפריל תחת הכותרת: "הימנעות מתקיפות ופינוי האיראנים: כך יראה הסכם רוסי-ישראלי על סוריה".
הכותב הוא סגן ראש אגף המחקר במשרד ראש הממשלה לשעבר
(עדכון ראשון: 9:45)