הצעת החוק החדשה של יו"ר הקואליציה דודי אמסלם, המגבילה משמעותית את המקרים שבהם תוכל הפרקליטות לערער על פסקי דין פליליים, נחשדה מיד כהצעה שכל מטרתה לסייע לראש מפלגתו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, המצוי בימים אלה תחת חקירות בחשד ללקיחת שוחד.
ואולם, חייבים לומר מיד: מטרתה של הצעת החוק הינה למנוע מהפרקליטות לערער על עבירות קלות יותר שמהן זוכו נאשמים, ולא על עבירת לקיחת שוחד שבה חשוד ראש הממשלה. בשנת 2010 החמירה הכנסת את העונשים על עבירה זו, ועונש הכליאה המרבי ללוקח שוחד הוחמר משבע שנות מאסר לעשר שנות מאסר, בשל היותה של עבירת השחיתות המצויה במקום הגבוה יותר במדרג החומרה של עבירות הצווארון הלבן. הצעת החוק אולי מצמצמת, אך לא מונעת ערעור על עבירות שעונשן עשר שנות מאסר ומעלה, כולל לקיחת שוחד.
לפי הצעת החוק, זכות הערעור בעבירות שעונשן בחוק נמוך מעשר שנים תישאר למורשע בלבד. עוד מוצע כי בעבירות החמורות יותר תוכל הפרקליטות לערער במקרים חריגים בלבד.
נכון הוא שההצעה יוצרת חוסר שוויון בין הנאשם למדינה בכל הנוגע לזכות לערער, אבל מלכתחילה לא מדובר בתחרות בין שני צדדים שווים. המדינה מנהלת מאבק משפטי ומעמידה לדין בשם אינטרס ציבורי. איני ממעיט בחשיבות הדבר, אך מולה ניצב אדם הנלחם על שמו הטוב, על כבודו, ולמעשה על חייו. טחנות הצדק טוחנות, כידוע, לאט, ויש חשיבות עצומה בידיעה כי קיים קו סיום להליך המשפטי המכביד, הקשה והמתיש - בין שייגמר בזיכוי, ובין שיסתיים בהרשעה.
הצעתו של ח"כ אמסלם לא רק שאינה מסייעת לנתניהו דווקא, אלא שהיא עוסקת בנושא רב חשיבות שכבר עלה לדיון ולבחינה בעבר. בשנת 2009 עסקה ועדה בראשותו של פרופסור אהרון אנקר בדיוק בנושא הזכות לערער על זיכוי.
בנייר עמדה שהגישה הסנגוריה הציבורית לוועדה הובאה עמדה המציעה לצמצם את המקרים שבהם תוכל המדינה לערער על זיכוי נאשם. הסנגוריה הבהירה כי במקרה שבו זיכוי מתבסס על הכרעה במחלוקות עובדתיות, קיימת בעייתיות רבה בערעור. "מאחר וערכאת הערעור לא מסוגלת להסיר את הספקות שמתעוררים נוכח זיכוי עובדתי, לא ניתן להצדיק את מתן האפשרות לערער על זיכוי שכזה", הסבירה הסנגוריה את עמדתה.
הצעתה של הסנגוריה הציבורית הייתה לבטל את זכות הערעור של המדינה על זיכויו של הנאשם, ולקבוע "מנגנון של רשות ערעור. ההחלטה אם תינתן רשות ערעור או לא תיקבע על ידי ערכאת הערעור עצמה, אשר תבחן אם על הפרק עומדות שאלות משפטיות המצדיקות מתן רשות לערער".
הסנגוריה הציבורית אף הוסיפה כי "מן הראוי לציין כי הן באנגליה והן בארצות הברית לא ניתנה למדינה זכות ערעור על זיכוי". צריך לציין, כמובן, כי מערכת המשפט בארצות הברית פועלת בשיטת המושבעים, בשונה מהמצב בישראל.
ועדת אנקר דחתה את עמדת הסנגוריה והמליצה להותיר את המצב על כנו, תוך אמירה שראוי שהמדינה תערער על זיכוי נאשמים רק במקרים חריגים, ודומני כי כך נוהגת כיום הפרקליטות.
נראה אם כן, שמי שמגבש את עמדתו ביחס להצעת החוק של אמסלם בהתאם לעמדה פוליטית בעד או נגד ראש הממשלה חוטא להצעה, וחוטא לעיסוק בסוגיה חשובה ובעלת השלכות כבדות. הצעת החוק לא נקייה מקשיים, ולטעמי היא קיצונית מדי, אך ראוי לבחון אותה ברצינות, ואפשר כמובן לערוך בה שינויים מסוימים.
לטעמי אין לקדש את השוויון הקיים כיום בין זכות הנאשם לערער לבין זכותה של המדינה לעשות כן. אין מדובר בשחקנים בעלי כוחות דומים, וראוי לבחון ברצינות כל הצעה שבאה לצמצם את המקרים שבהם יעמוד נאשם בפני הליך משפטי נוסף אחרי שכבר עבר הליך מתיש וכואב, המתפרס לעתים על שנים, אשר בסיומו נקבע כי הוא זכאי.