כשהעולם רצה פרס נובל לשלום להיטלר: סיפורו של ההסכם הגרוע בהיסטוריה

דמעות של התרגשות, של עליצות ורווחה זלגו גם מהבריטים הכה מאופקים בדרך כלל, כשנחת מטוס הלוקהיד אלקטרה שהחזיר את ראש ממשלת בריטניה משליחותו המדינית. הוא הצליח. נוויל צ'מברליין, מנהיג המפלגה השמרנית הבלתי מעורער, נצר למשפחה רבת השפעה בפוליטיקה (אחיו למחצה אוסטין היה שר החוץ והאוצר, חתן פרס נובל לשלום על ניסוח הסכמי לוקרנו. אביו ג'וזף צ'מברליין היה איש עסקים עשיר שהיה למדינאי, שבתפקידו כשר המושבות הציע להרצל את תכנית אוגנדה), הצליח לכופף את ידו של אדולף היטלר, ובעשותו כן הבטיח את השלום באירופה. כן, עשרים שנה בדיוק אחרי תום המלחמה הגדולה היבשת עמדה להידרדר שוב למלחמה בגלל בעיה פעוטה הניתנת לפיתרון בידי אנשים בעלי רצון טוב. ובעלי הרצון הטוב - צ'מברליין, דלדייה ראש ממשלת צרפת, מוסוליני האיטלקי והמארח היטלר - הגיעו לפתרון מוסכם. מוסכם עליהם, על כל פנים. במינכן נקבע: פני אירופה לשלום, לא שוב למלחמה נוראה. צ'מברליין היה גיבור השעה, פשוט העם הראשון שהוזמן לשאת דברים ממרפסת ארמון באקינגהם. האיש שניצח את הספקנים.

"בפעם השנייה בהיסטוריה שלנו ראש ממשלה בריטי חוזר מגרמניה ומביא שלום וכבוד. אני מאמין שזהו שלום בר קיימא, שלום בימינו... למרות הקושי והקשיחות שחשבתי כי ראיתי בפניו (של היטלר), קיבלתי את הרושם שנמצא כאן אדם שניתן לסמוך על מילתו", הצהיר. והכול, כמעט, האמינו לו, רצו להאמין לו.

ההסכם אכן יהיה לסמל בתולדות הדיפלומטיה, שם גנאי להסכם גרוע, לפייסנות במירעה. נכון, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מצהיר השכם והערב על שורת הסכמים בינלאומיים - השותפות הטראנס-פסיפית, נפט"א וכמובן הסכם העבר עם צפון קוריאה והסכם הגרעין עם איראן - שכולם ביחד וכל אחד לחוד הם "הגרועים בהיסטוריה", וגם בכירי הפוליטיקאים הישראלים משווים תדירות בין מינכן לטהרן, אבל בדרך כלל שמור התואר הזה להסכם מינכן, שאמור היה לשמר את השלום ולשים קץ לשאיפות ההתפשטות של היטלר. הסכם - וכאן אולי אכן יש הקבלה להסכם הגרעין עם איראן - שמעצמות המערב נכנסו אליו כי פשוט לא היו מוכנות להילחם, לחשוף את הבלוף הענק של היטלר מחשש שאולי אין כאן בלוף. הן מצמצו ראשונות, והיטלר זכה בכל הקופה.

הספר "מינכן" יצא באחרונה לאור בעברית, בהוצאת זמורה ביתן. המחבר, רוברט האריס הבריטי, שקנה לו שם כסופר מתח מחונן שהתמחותו בספרים המסתמכים על ההיסטוריה - "ארץ אבות", שעלילתו מתרחשת ערב פגישת הפסגה בשנת 1960 בין הנשיא האמריקני ג'ו קנדי האב ובין היטלר שניצח במלחמת העולם השנייה, הוא עדיין לטעמי הטוב בספריו, "ארכנגלסק" המתרחש ברוסיה שלאחר נפילת הקומוניזם והסוד האחרון של סטלין, "סופר הצללים" ובו תככים כה בריטיים שהרקע שלהם מזכיר מאוד את טוני בלייר ומלחמת עיראק השנייה, "קצין ומרגל" על פרשת דרייפוס ועוד.

עלילת "מינכן" מתרחשת בארבעת הימים מערב הוועידה ועד סיומה. הגיבורים הם יו ליגט הבריטי ופאול הרטמן הגרמני, שלמדו יחד באוקספורד אי אז בימים טובים יותר, וכעת נפגשים שוב, כשהרטמן הנואש, חבר בקבוצת הקושרים, אנשי צבא שמרנים ברובם, שתכננה להפיל את היטלר אם אכן יורה על מלחמה נגד צ'כוסלובקיה, מנסה להעביר דרך חברו לשעבר את המידע שיניא את צ'מברליין לחתום על ההסכם. הסוף כמובן ידוע. הדרך לא.

"זה מה שלמדתי בשש השנים האחרונות - את כוחו של חוסר ההיגיון. כולם אמרו - ובכולם אני מתכוון לאנשים כמוני - כולנו אמרנו: הוא ברנש נוראי, היטלר, אבל הוא לא בהכרח רע לחלוטין. תראו את ההישגים שלו, תתעלמו לרגע מהקטע האנטי-יהודי הנוראי ששייך לימי הביניים, זה יעבור. אבל העניין הוא שזה לא יעבור. אתה לא יכול לבודד את זה מכל השאר. זה חלק מהתמהיל. ואם האנטישמיות מרושעת, הכול מרושע", מנסה הרטמן, יונקר פרוסי קלאסי, משרת נאמן של מולדתו, להסביר לליגט. ליגט מבין, כמובן, אבל יש שיקולים נוספים. תמיד יש שיקולים נוספים.

משבר צ'כוסלובקיה לא נולד עם הסכם מינכן, וכמובן לא נפתר עם החתימה עליו: בתחילת ספטמבר 1938, חודשים ספורים לאחר סיפוח אוסטריה ב"אנשלוס", החל היטלר לדרוש את סיפוח חבל הסודטים הצ'כוסלובקי, שבו רוב האוכלוסיה הייתה גרמנית אתנית שדרשה להסתפח לארץ האם. התביעה נשמעה לא בלתי הגיונית. הרי אחרי מלחמת העולם הראשונה, בהתאם ל-14 הנקודות של וילסון, פורקו האימפריות הותיקות הרב-לאומיות, לפחות אלה שנוצחו במלחמה, לטובת מדינות לאום, או כך לפחות הייתה התיאוריה. ומדינות חדשות קמו, או חדשות ישנות - הונגריה ורומניה, פולין וצ'כוסלובקיה. והיטלר אינו בלתי הגיוני, הלא כן? אמנם אנטישמי מאד, עניין בלתי נעים, כולנו יודעים מה טיבם של היהודים אבל לא צריך לצעוק זאת כך, זה מעורר אי-נעימויות עם האמריקנים, לא כן, בחורי הקשיש? זה בערך היה הטון במועדונים הטובים של לונדון, בעיתונים המובילים של האימפריה. היטלר רק דורש אזורים המאוכלסים בגרמנים, בהתאם להסכם וורסאיי. והוא מתחייב, במו פיו: ב-27.9.1938 אמר בנאום פומבי: "אני אסיר תודה למר צ'מברליין על מאמציו, והבטחתי לו כי העם הגרמני מעוניין אך ורק בשלום. יתר על כן, הבטחתי לו שלאחר שהבעיה הנוכחית תיפתר לגרמניה לא יהיו עוד סכסוכים טריטוריאליים באירופה".

בריטניה וצרפת לא יכלו לקבל את האיומים של היטלר בפלישה. ועל כן החלו להתכונן למלחמה, שלא ברצון. בנאום לאומה אמר צ'מברליין בקול שבור: "כמה נוראי, לא הגיוני, לא יאומן הדבר, שעלינו לחפור שוחות ולמדוד מסיכות גז כאן בגלל מחלוקת במדינה רחוקה, בין עמים שעליהם לא ידוע לנו דבר". ובמאמציו להשיג שלום, כשמוסוליני מוטרד וחושש ממלחמה קרבה, הגיעה ברגע האחרון, דקות לפני פקיעת האולטימטום של היטלר לצ'כים האומללים, ההזמנה לוועידה, שתתכנס בעיר שבמרתפי הבירה שלה החל היטלר את מסעו אל לשכת הקנצלר.

ההזמנה הגיעה אל צ'מברליין בזמן נאום שנשא בפרלמנט. וכך מתאר את האירוע האריס בספרו: "ראש הממשלה עצר ולפתע הביט אל הספסל לצדו, שם ישב סר ג'ון סיימון שמשך בשולי מקטורנו. הוא הביט בו בתמיהה, התכופף, לקח את הפתק וקרא אותו. שני הגברים ניהלו שיחה מהוסה. האולם דמם, כולם התבוננו. לבסוף ראש הממשלה הזדקף והניח את הפתק על תיבת המסמכים. 'זה לא הכול. יש משהו נוסף שעליי לומר לבית הנבחרים. הרגע יידע אותי הר היטלר כי הוא מזמין אותי למינכן מחר בבוקר. הוא הזמין גם את סניור מוסוליני ואת מסייה דלדיה. סניור מוסוליני נענה להזמנה, ואין לי ספק שגם מסיה דלדיה ייעתר. מיותר לומר מה תהיה תשובתי'. הדממה נמשכה עוד חלקיק שנייה. אז נשמעה התפרצות מחרישת אוזניים של הקלה. חברי פרלמנט - לייבור וליברלים - קמו על רגליהם בכל רחבי האולם במחיאות כפיים ונפנוף ניירות סדר היום שלהם. חלק מהקונסרביטיבים ממש נעמדו על ספסליהם להריע. בסוף אפילו צ'רצ'יל נעמד על רגליו, למרות שנראה זעוף כזאטוט".

ערב הוועידה, כאשר נראה היה שהמלחמה עומדת לפרוץ כל רגע - שנה בדיוק לפני שפרצה בפועל - ביקש ראש הממשלה לשמוע ממפקדי הצבא, הצי וחיל האוויר סקירה על מצב האימפריה הבריטית אם אכן יהיה עימות מול גרמניה הנאצית. הם אמרו לו שהמצב האסטרטגי גרוע. הם הגזימו בהערכת כוחה של גרמניה, כמובן, במיוחד בהשפעה של המפציצים הנאצים. אבל לא היה ספק בליבם - צ'כוסלובקיה תוכרע. צרפת לא מוכנה לעשות שום פעולה התקפית ותשאיר את חייליה במבצרי קו מז'ינו, ברית המועצות, שלה הסכם ההגנה האחר עם צ'כוסלובקיה, לא יכולה לפעול - אין לה גבול משותף עם המדינה ופולין הרי לא תאפשר לצבא האדום לצעוד בשטחה, וצ'כוסלובקיה, חזקה על הנייר אבל עם סיפוח אוסטריה לרייך מצאה עצמה לפתע כשקו החזית שלה מול גרמניה התארך ב-300 קילומטרים ואין לה ביצורים. לא ברור אם הסלובקים הפרו-גרמנים יילחמו עם הצ'כים, והדומיניונים - אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, דרום אפריקה - לא מוכנים לשמוע על מלחמה למען מדינה במרכז אירופה.

ובריטניה עצמה? הנה הדברים, המדויקים היסטורית, ששם האריס בפי ניוול, מפקד חיל האוויר שתוחקר בידי צ'מברליין: "על הנייר יש לנו 26 טייסות להגנה על הארץ, אבל רק לשש מהן יש כלי טיס מודרניים. אחת עם מטוסי ספיטפייר, חמש עם מטוסי הוריקן".

"אבל הם מוכנים ללחימה?"

"חלקם"

"חלקם?"

"לצערי יש בעיות טכניות עם חלק מהתותחים בהוריקנים, ראש הממשלה, הם קופאים בגובה של מעל 15 אלף רגל".

"מה בדיוק אתה אומר?"

"אנחנו עובדים על פתרון, אבל זה עשוי לקחת קצת זמן...התכנון שלנו תמיד היה מבוסס על ההנחה שלא יתקיים עימות עם גרמניה לפני 1939, לכל המוקדם".

במבט לאחור אנו יודעים שהגנרלים הגרמנים תכננו להדיח את היטלר אם בריטניה וצרפת יהיו מוכנות ללכת עד הסוף. ואולי לא - הרי עמדתם לא הייתה מוסרית, היא פשוט נבעה מחשש ממלחמה עולמית שבה גרמניה תובס. וכל עוד היטלר ניצח, כדאי לזכור, הצבא היה צייתן להפליא. קשר יולי 1944 יצא לדרך כשכתובת התבוסה הייתה ברורה לכל.

היטלר לא רצה את הוועידה. הוא רצה מלחמה. אבל הוא הגיש רשימת דרישות, וכשהן נענו, הוא סונדל על ידי עצמו. מזכיר המדינה ארנסט פון וייצזקר (האריס, בכל ספריו, משלב דמויות היסטוריות אמיתיות רבות לצד בדיוניות. בנו של ארנסט, ריכרד פון וייצזקר, יהיה נשיא גרמניה המערבית והנשיא הראשון של גרמניה המאוחדת) אומר להרטמן בציניות: "הטעות של היטלר הייתה למנות דרישות ספציפיות. אחרי שהן התקבלו ברובן, הוא עלה על שרטון. בפעם הבאה הוא לא יעשה את אותה הטעות. גבלס ניסח זאת היטב בארוחת צהריים כשאמר לו: 'אתה לא יכול לחולל מלחמת עולם בגלל פרטים טכניים'".

ברכבת בדרך לפיהרר באו, המקום שבו התקיימה הועידה, ייפגש הרטמן, מתורגמן במשלחת הגרמנית (ומקבילו של ליגט, המתורגמן הבריטי)ף, לרגע עם האדם שעשה את דרכו לוועידת השלום.

"קייטל צעד פנימה והצדיע. רצית את המפות כאן פיהרר?

(המפות) אחת של צ'כוסלובקיה, השנייה של גרמניה. על שתיהן סומנו באדום עמדות של כוחות צבא. הוא שילב את זרועותיו והביט בהן. '40 דיוויזיות להשמדת הצ'כים. היינו גומרים תוך שבוע. עשר דיוויזיות להחזיק בשטח הכבוש, ושאר השלושים יועברו למערב להחזיק את הגבול. הוא התנדנד מעלה ומטה על כפות רגליו. זה היה עובד. זה עדיין יכול לעבוד'".

הרטמן ינסה להגיש לצ'מברליין דרך ליגט מסמך המוכיח את כוונותיו האמיתיות של היטלר, להסביר שידחה את החתימה והגרמנים עצמם יעשו את השאר. מסמך שנכתב שנה קודם לכן, הפורס את חזונו של היטלר: "מטרת המדיניות הגרמנית היא לשמר ולשמור את הקהילה האתנית ולהגדילה. משום כך זוהי שאלה של שטח. את שטח המחיה ההכרחי ניתן למצוא רק באירופה. אם הפיהרר עדיין יהיה בין החיים החלטתו הנחושה והחד-משמעית היא לפתור את בעיית השטח של גרמניה לכל המאוחר עד 1943-1945".

את ההמשך אנו כמובן יודעים. מסריק הצ'כי אמר לצ'ברליין: "הקרבתם את ארצי, אלוהים ירחם על נשמותיכם. בשל התנגדותו של היטלר נציגים מצ'כוסלובקיה כלל לא הוזמנו לוועידה שדנה בגורל ארצם, כך גם נציגים מברית המועצות. הוועידה תוכיח לסטלין שאם הוא נסמך על המערב לברית נגד היטלר הוא נסמך על משענת קנה רצוץ, וכדי להרוויח זמן עד העימות הבלתי נמנע נחתם אחד המסמכים הציניים בהיסטוריה, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. היטלר וסטלין לא היו מוכנים לחתום על ההסכם הזה, אחרי הדברים שאמרו זה על שיטתו הפוליטית של האחר.

צ'כוסלובקיה הוקרבה. הוויתור היחיד שצ'מברליין ודלדייה קיבלו מהיטלר היה שהכניסה לחבל הסודטים תיעשה במדורג ועל פני עשרה ימים ולא ביום אחד. זהו. העולם כולו חגג, אולי למעט היטלר. זה אירוני, אבל האיש שהרוויח יותר מכל מהמשבר זעף על שלא ניתן לו מצעד הניצחון שבו רצה. והיו שהציגו אותו כמועמד ראוי לפרס נובל לשלום על ההסכם.

התקשורת דייקה, כרגיל: "הסכם מינכן מהווה הצהרה ברורה לכל מי שאוזניו בראשו כי מעתה ואילך גרמניה רוצה בשלום", כתב וולטר דוראנטי, חתן פרס פוליצר, פרשן בכיר בניו יורק טיימס וגם אחד הסנגורים הגדולים של סטלין.

הספר "מינכן", במידה רבה, הוא כתב הגנה על צ'מברליין, לא רק ספר מתח: צרפת ובריטניה לא היו מוכנות נפשית לצאת למלחמה. גם ההכנה הפיזית שלהן הייתה עלובה. ואם מדינה אינה מוכנה להילחם כל הארסנל שבעולם לא יעזור לה. בחודש מרץ, חצי שנה בלבד אחרי ההסכם, כשגרמניה תצעד לתוך המדינה חסרת האונים שאיבדה את כל ביצוריה, יפול האסימון סופית. סלובקיה תהפוך למדינת בובות בחסות נאצית, צ'כיה תהפוך לפרוטקטוראט של בוהמיה ומוראביה. ומדינות נוספות ישתתפו בביתור הנאצי של מדינה במרכז אירופה: הונגריה תספח שליש מסלובקיה, ופולין תספח אזור המיושב בדוברי פולנית.

בשנה שעברה בין הסכם מינכן לפרוץ המלחמה, גדל מרכיב הביטחון הבריטי לכדי מחצית מהתקציב כמעט - ואת זאת עשה צ'מברליין. הוקמו טייסות הוריקנים וספיטפיירים, נפרסו עשרות תחנות מכ"מ, הצי תוגבר. הצעדים האלה יצילו את בריטניה מתבוסה אחרי דנקרק, בקרב על בריטניה. השנה הזו אכן הייתה קריטית להתכוננות.

אבל המלחמה תפרוץ. צ'מברליין, דמות טרגית, גסס מסרטן ונאלץ להתפטר כשאיבד את אמון הציבור (אבל לא את אמון מפלגתו שלו). כשימות מעט אחר כך, יספיד אותו במילים נוגעות ללב בפרלמנט וינסטון צ'רצ'יל, יריבו האידיאולוגי המר ויורשו בתפקיד ראש הממשלה: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול, וודאי במחיר אישי".

הכול נכון. אבל לא במקרה הסכם מינכן מתואר עד היום כמביש ופחדני, כזה המנסה בלא הצלחה לפייס רודן מטורף. כשחזר צ'מברליין למדינה שטופת אקסטזה היה זה צ'רצ'יל, רואה השחורות הוותיק שאיש כמעט לא שם לב אליו יותר מעשור, שאמר, וצדק: "בריטניה יכלה לבחור בין חרפה לבין מלחמה, היא בחרה בחרפה, ותקבל את המלחמה".