בעצרת הבחירות הריפובליכודניקית אתמול (שני), או בכינויה הרשמי "חנוכת השגרירות האמריקנית", סיפק בנימין נתניהו חותם סופי לחלוקת ירושלים. בברכתו הסתיימה העמימות - נתניהו מסכים למדיניות האמריקנית, שהייתה תמיד מובלעת אך שהפכה מפורשת תחת דונלד טראמפ: המערב לישראל, המזרח לפלסטין.
טראמפ הציג את העברת משרדו של השגריר מתל אביב לירושלים כקיום הבטחה וכהכרה במציאות. זו הצגה בעייתית בשני רכיביה. "ההבטחה שקוימה" הייתה בקיץ 2006 סיסמתו של חסן נסראללה במבצע חטיפת חיילי צה"ל להשגת שחרורו של סמיר קונטאר מהכלא הישראלי. אוי להבטחה ואוי לקיום. טראמפ מתגאה בקיום נדרי מערכת הבחירות שלו. בפועל, הוא מצליח לקיים רק את ההבטחות התלויות בו לבדו. בכל מה שמצריך שיתוף פעולה של הזולת, הוא תקוע. למשל, החומה בגבול מקסיקו, על חשבון השכנה מדרום. למשל, עסקת המאה לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. השדכן פנוי. מפריע רק סירובם של החתן והכלה.
אשר להכרה במציאות, להלבנת מה שהיה עד כה אפור, טראמפ מכיר רק במציאות של 1949 או 1966. הרי ישראל העזה לקבוע את בירתה בירושלים בהדרגה. הכנסת ישבה תחילה בתל-אביב ורק כשעברה למשכן הנוכחי בגבעת רם, שנה לפני מלחמת ששת הימים, נפסקו דיונים של ועדותיה בשלוחה התל אביבית שלה. צה"ל מכיר בירושלים להלכה אך לא למעשה. הוא, משרד הביטחון, השב"כ, המוסד והוועדה לאנרגיה אטומית ממוקמים הרחק ממערב לשער הגיא.
גם טראמפ אינו מתכוון ברצינות להעברת השגרירות, אלא להעתקה שלה - במובן של העתק, לא שינוע. יש עכשיו בארץ, תחת הכותרת "הנציגות" או "המשלחת" האמריקנית בישראל, שתי שגרירויות - בתל אביב ובירושלים; ובירושלים יש שתי נציגויות עם שתי מחלקות לטיפול באזרחים ובאשרות - השגרירות והקונסוליה הכללית, שהיא במעמד שגרירותי וממשיכה לדווח לוושינגטון מחוץ לשרשרת הפיקוד של השגרירות.
הקונסול הכללי דונלד בלום, היום כמו שלשום, אינו כפוף לשגריר דייוויד פרידמן. זה מצב חריג לחלוטין במשרדי חוץ והוא משקף את המציאות שטראמפ מכיר בה בשתיקה - בלום הוא השגריר האמריקני לפלסטין. אצלו, לא אצל פרידמן, גם יושב הגנרל האמריקני המפקח על מנגנוני הביטחון של הרשות. שתי שגרירויות, לשתי מדינות, לשני עמים.
טראמפ, אפילו הוא, אינו מכיר בסיפוח מזרח ירושלים. ולא רק טראמפ: שום מדינה לא השלימה עם מהלך חד-צדדי זה, וגם לא עם המהדורה הנוספת שלו ברמת הגולן. גורל העיר, כפי שהיה ברור ומובן ומוצהר, ייחתך בבוא הסדר השלום. עד אז, עמימות, עם רמזים - חומה, התנגדות כל הממשלים האמריקנים לבנייה ישראלית נוספת בשכונות המזרחיות - אך ללא קביעה שלילית נחרצת באשר לעתיד. אך עכשיו בא טראמפ, וכדי לרכך את הסטייה מהשגרה בסוגיית השגרירות אותת שהמזרח לפלסטינים.
הוא עשה זאת בשלוש דרכים, לפחות. המונח "בלתי-מחולקת", הצמוד לירושלים בחקיקת הקונגרס, מתקופת קלינטון הדמוקרטי וגינגריץ' והרפובליקני החתומים על החוק, נעלם אצל טראמפ. הוא חזר והדגיש שהמצב הקיים בהר הבית לא ישתנה, כלומר הריבונות הישראלית אינה חלה על הכותל וסביבתו; ושוב נאמר שכל מדינה זכאית לבחור לעצמה את בירתה, משמע שהרשות הפלסטינית תוכל להעביר את הבירה מרמאללה - פילדלפיה, בהקבלה האמריקנית - לירושלים בו ברגע שתשודרג למדינה; בדיוק כפי שגרמניה שחדלה להיות "המערבית" והתאחדה מחדש החזירה את בירתה מבון לברלין. נתניהו, שותפו המתמוגג של טראמפ, מעודד אותו לדהור בנתיב חלוקתה של ירושלים.
טראמפ מנפץ חלונות - ושולח את חתנו ובתו לתקנם
טראמפ פועל בשיטת צ'רלי צ'פלין בסרט "הנער". הוא הזגג המתפרנס משבירת שמשות ומהופעה פלאית במקריותה בזירת הפשע. כך ניפץ להנאתו את חלון ההסכם הגרעיני עם איראן, שתרם בין השאר לביטחון ישראל, חסך לה מיליארדים ואפשר את שיקום צבא היבשה. זה היה חלון פתוח; טראמפ שבר גם את החלון המוגף של התהליך הישראלי-פלסטיני, שנתניהו סגר עוד בסוף העשור שעבר. ההבדל המסויים בין צ'פלין לטראמפ הוא ש"הנער", הילד-השחקן ג'קי קוגן, מיידה אבנים בזגוגיות ואז צ'פלין מגיח. טראמפ שובר ושולח את בתו וחתנו.
לכך נוסף הממד השערורייתי, הדתי. היהודים בשירות הנוצרים נגד המוסלמים. המטיפים המשיחיים, שהיו מגורשים מנתב"ג אילו הצהירו על שליחותם המיסיונרית, טיפסו באירוע השגרירות במעלות קדושים וטהורים. זאת מפלגת הבית הנוצרי. המטיף ג'ון הייגי הסביר לפני שנים שהברית החדשה מלמדת על "מדיניות החוץ של אלוהים". זאת מדיניות פרו-ישראלית, כי עם ישראל הוא העם הנבחר, בבת עינו של אלוהים, אמנם אלוהי הנוצרים. הייגי הוא כנראה שר החוץ של אלוהים, או מנכ"ל משרדו. כל שחסר הוא זירוז מלחמת גוג ומגוג, שאמנם תביא תחילה להשמדה מקומית, מחיר מצער אך הכרחי, ובעקבותיה יגאל העולם עם הופעתו המחודשת של ישו.
לגיבוב ההבלים הזה, המקובל על עשרות מיליוני אמריקנים התומכים בפוליטיקה של טראמפ והרפובליקנים, מגיש נתניהו בנפש חפצה את הלחי השנייה, שמא ינושק בה. האלימות הקטלנית בעזה, באחריות הנקודתית של חמאס אך בהקשר הנרחב ורב השנים גם באשמת ישראל, המשתמטת מיוזמה מדינית, שלה או של סעודיה, הולמת היטב את התוכנית האלוהית שנגלתה להייגי ולשותפיו-מתחריו בשוק ההמון הנבער והמבעיר.
הערב, בביתו בסן אנטוניו, יוכל הייגי לדפדף בברית הישנה - בשופטים, פרק ט"ו - ולקרוא להנאתו על שמשון הגיבור, שלכד 300 שועלים, קשר את זנבותיהם זה לזה וללפידים ושלח אש בשדות פלשת. לפני 70 שנה, זה היה מופת לצה"ל החדש, לסיירת שועלי שמשון של גבעתי. הנה חלפו להם שבעה עשורים, גבעתי ועוד ארבע חטיבות רתוקות לגבול עזה, והשועלים הבוערים מגיעים מהעבר השני, בעפיפונים, מלווים בעשרות חללים. טראמפ, פרידמן, הייגי, נתניהו וחבורתם יכולים להיות מרוצים. התוכנית האלוהית מתקדמת. מגוג מתקרב, גם גוג, וגוד כבר כאן.
