מעמדה הבינלאומי של ירושלים והמאבק המדיני של ישראל כי העיר תוכר כבירתה, הוא נושא סבוך ושנוי במחלוקת. הוויכוח סביב מעמד העיר ארוך לפחות כגילה של המדינה ואף החל עוד קודם לכן.
כשדונלד טראמפ היה תינוק בן שנה וחצי, 70 שנה בטרם קבוצת הכדורגל של בירת ישראל תקרא על שמו, התקבלה אחת ההחלטות המכריעות בדרך להקמת מדינת ישראל וגם ביחס הקהילה הבינלאומית לירושלים. מדובר בהחלטת החלוקה של עצרת האו"ם, שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947. על פי אותה החלטה שסללה את הדרך להקמת מדינת ישראל הוחלט גם על הפיכתה של ירושלים לבינלאומית.
כלומר, על פי אותה החלטה נקבע כי העיר ירושלים תתקיים כגוף נפרד במשטר בינלאומי מיוחד, ותנוהל בידי האומות המאוחדות. מבחינת הנהגת הישוב העברי היה זה ויתור כואב, אולם תנאי הכרחי לכך שתכנית החלוקה תתקבל ותוקם מדינה ליהודים.
אלא שמדינות ערב והערבים תושבי הארץ, דחו את החלטת האו"ם ופתחו במלחמה. קרבות מלחמת העצמאות יצרו בארץ מציאות שונה לגמרי מהמפה ששרטטה תכנית החלוקה. כך היה גם לגבי ירושלים: ישראל וירדן חתמו ביניהן על הסכמי שביתת נשק ולמעשה חילקו ביניהן את הריבונות על העיר. תוצאות המלחמה מחקו כמעט לחלוטין את עקרונות ההצבעה בכ"ט בנובמבר וכך היה הדבר לגבי ירושלים: פחות משנה אחרי אותה הצבעה דרמטית באו"ם, הכריזה ממשלת ישראל ב-2 באוגוסט 1948 על מערב ירושלים כחלק משטחה של המדינה.
באופן סמלי התקיימה הישיבה הראשונה של הכנסת בירושלים. אותה ישיבה התקיימה ב-14 בפברואר 1949 בבניין הסוכנות היהודית. הישיבות הבאות נערכו בתל אביב. במקביל החליטה הממשלה גם על העברתם של משרדי ממשלה רבים לירושלים, במטרה להפוך את העיר למרכז השלטוני, גם אם לא הוכרזה עדיין כבירה באופן רשמי.
מושב האו"ם בסוף שנת 1949 התקבלה החלטה שהביאה את דוד בן גוריון לקבל את ההחלטה על הכרזת ירושלים כבירת ישראל. בעצרת הכללית עלו דנו בנושא בינאום ירושלים. בן גוריון היה נחוש להילחם בכוונה "לקרוע את ירושלים היהודית מהמדינה", גם במחיר יציאה מהאו"ם.
בדיון שנערך בכנסת ב-5 בדצמבר 1949 אמר: "אין אנו מניחים אף רגע, שארגון האו"ם ינסה להוציא את ירושלים בכוח מידי ישראל, ואנו מצהירים, שע?ם ישראל לא יוותר על ירושלים מרצונו הטוב, כשם שלא ויתר במשך אלפי שנה על אמונתו, על ייחודו הלאומי ועל תקוותו לשוב לירושלים ולציון. אומה זו לא תשלים לעולם עם הפרדת ירושלים, וירושלים היהודית לא תקבל על עצמה שום שלטון זר - לאחר שאלפי בניה ובנותיה שחררו בפעם השלישית מולדתם ההיסטורית וגאלו את ירושלים מהשמדה והרס".
ב-9 בדצמבר החליטה העצרת הכללית לקבל ברוב של שני שליש את הצעת אוסטרליה לבינאום ירושלים. בן גוריון קיבל את ההודעה בשבת, בעת שנפש בטבריה. עוד באותו יום כינס ישיבה דחופה בחיפה והודיע על כינוס ישיבת ממשלה למחרת. בהודעה שכתב באותו יום הכריז באופן נחרץ: "ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ובירתה הנצחית. שום הצבעה באו"ם אינה משנה עובדה היסטורית זאת".
ראש הממשלה היה משוכנע כי הסכמה ישראלית לבינאום ירושלים תגרור אתה גם החלטה ליישם את תכנית החלוקה מנובמבר 1947 ותביא כרסום משמעותי בהישגים הטריטוריאליים שהשיגה ישראל במלחמה. היה זה מבחינתו מבחן שהוא לא ראה כל אפשרות של להכשל בו. הממשלה בישיבתה החליטה להעביר מתל אביב לירושלים את הכנסת ואת כל משרדי הממשלה, מלבד משרדי הביטחון והחוץ. מדובר היה בהחלטה לא פשוטה בכלל; המדינה שרק נולדה העזה להתריס מול המדינות שביקשו להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית, ובעיקר בלחץ הכנסיה הקתולית.
"אינני יודע אם הועמדתי בפני הכרעה קשה יותר"
תום שגב בספרו על בן גוריון, "מדינה בכל מחיר", מצטט דברים שראש הממשלה כתב אז ביומנו: "בשלוש השנים האחרונות עמדתי לא פעם בפני החלטות מרות וקשות, גם גורליות. אינני יודע אם הועמדתי בפני הכרעה קשה יותר: להמרות [את פי] האו"ם, לעמוד בפני העולם הקתולי, הסובייטי, הערבי".
אבל עבור ראש הממשלה זו היתה החלטה הרת גורל והוא לא היה מוכן לוותר. בדיון שנערך בכנסת ב-13 בדצמבר על העברת משרדי הממשלה לירושלים אמר: "מאז כינון הממשלה הזמנית העמדנו הדאגה לשלומה, ביטחונה וחיזוקה הכלכלי של ירושלים במרכז דאגותינו. בסערת המלחמה, כשירושלים הייתה נתונה במצור, היינו נאלצים לקבוע זמנית מושב הממשלה בקריה, על יד תל אביב, אולם למדינת ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת - ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים - עד סוף כל הדורות."