פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המארבים לא הספיקו: נתניהו חותר לעימות גדול עם איראן

      דו-השיח באש ובהודעות שמנהל צה"ל עם סולימאני ואנשיו בסוריה מכיל רמזים ברורים להגבלת החיכוך, אך לראש הממשלה אין די בכך, והאירועים עלולים להידרדר במהירות

      המארבים לא הספיקו: נתניהו חותר לעימות גדול עם איראן
      צילום: רויטרס וסרטוני גולשים, עריכה: שניר דבוש

      בבוקר ה-14 במאי 1948, לפי שעון וושינגטון, פנה אליהו אפשטיין, לימים אילת, לבית הלבן. במסר רשמי מהסוכנות היהודית לארץ ישראל, העומדת לפנות את מקומה לממשלה הזמנית, ביקש אפשטיין - שחתם "סוכן" - הכרה במדינה היהודית שתוקם בשעות הקרובות. הנשיא טרומן נענה והיה לראשון המכירים במדינת ישראל, אך הכרה ועוקץ בה: אפשטיין, כנציג ישראל, הכריז במפורש שההכרה מבוקשת בגבולות תוכנית החלוקה מנובמבר 1947. המשמעות היא שישראל לא ביקשה, וממילא לא קיבלה, הכרה בירושלים - שתוכנית החלוקה סימנה כיישות נפרדת - כנכללת בשיטחה, שלא לומר כבירתה.

      ירושלים נמצאת שוב, כחלוף 70 שנה, בצומת האירועים הביטחוניים והמדיניים. בתחילת השבוע, קביעת השלט - או השלד - של השגרירות האמריקאית, מראית-עין ללא מהות מוצקה, ולמחרת, יום הנכבה, שהפלסטינים מבכים בו, בלי שיודו בכך, את טיפשותם ויהירותם. הרי אילו הסכימו לתוכנית החלוקה ולא נלחמו בה, הם וצבאות ערב, היה המיעוט שלהם במדינת ישראל קטן רק באלף - 1,000 - ממספר היהודים, כחצי מיליון, לעומת רבבת יהודים בתחומי פלסטין, עם כשלושת רבעי המיליון. בתוך תשעה חודשי לידה היו נעשים לרוב ומשפיעים על המדיניות כולה ובכלל זה גם הגירת יהודים לארץ.

      וירושלים הקדושה, היא קודס, מתנוססת גם בכותרת המאמץ האיראני נגד ישראל. צה"ל יצא מגדרו להפריד בין המדינה, המשטר, הצבא ואף משמרות המהפכה באיראן לבין חוד החנית של הפעילות האלימה נגד ישראל משטח סוריה - כוח קודס. כאילו, להבדיל, שגורם זר יתגולל על המוסד, או על מערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן, ולא על צה"ל או על ישראל. כדי שהמסר יובן היטב, הוצמד לו גם פרצוף, מפקד הכוח קסאם סולימאני. לאמור, אין לנו ריב עם המהפכה האסלאמית, עם המנהיג העליון עלי חמינאי, עם הנשיא חסן רוחאני - לנו, משמע לצה"ל, שתמך בהישארות אמריקאית בהסכם הגרעין ולמעשה התייצב בסוגיה זו לצד חמינאי, רוחאני, אירופה והפנטגון, נגד דונלד טראמפ ובנימין נתניהו. סולימאני מסכן את איראן. תאוות ההתפשטות והתוקפנות שלו יצאה משליטה. גם לטהראן ייטב אם ירוסן, בהוראה מבית או במהלומה מחוץ.

      מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה של איראן, גנרל קאסם סולימאני, בגבול סוריה-עיראק, יוני 2017 (צילום מסך)
      למסר הוצמד פרצוף. סולימאני בגבול סוריה-עיראק

      שלושת החודשים מ-10 בפברואר עד 10 במאי צריכים להיבחן כמיקשה אחת, שבקצותיה שני מארבים. הראשון הונח לכלי הטיס הבלתי-מאויש, שכוח קודס שיגר למשימה שנועדה לפגוע בישראל. צה"ל ארב לכטב"ם, יירט אותו, פירסם את החדירה וניצל אותה כמנוף לתקיפת יעדים איראניים בסוריה. הפלת ה"סופה" של חיל האוויר בטיל סורי סיבכה את האירוע והעיבה עליו, אך הייתה חיצונית לתכלית המבצע.

      מאז ועד השבוע עסקו קהילת המודיעין, חיל האוויר בשיבוש, שאותו תיאר דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס - שותף חשוב לגיבוש ויישום רכיב מלחמת התודעה באסטרטגיה של רב-אלוף גדי איזנקוט, שמנליס מקורב אליו מאד מאז כיהן כראש לשכתו לפני תריסר שנים. השיבוש, כמאמץ המאפיין את השינוי בסביבת הלחימה של צה"ל, ששנים רבות התכונן לשב"ש - קרבות שריון בשריון, התנגשויות אדירים של אוגדות טנקים. זה היה איום ייחוס של גיס סורי משוריין המתנפץ על רמת הגולן. שבע שנות מלחמת האזרחים בסוריה פוררו את הגייסות והתרחישים, אבל הצמיחו איום חדש - שם משפחה, איראן, שם פרטי, קודס.

      עם סגירת הקלפיות

      מן המעקב אחר הפרסומים בנושא ניתן להסיק שהשיבוש התנהל בשיטה עקבית וסבלנית של קילוף תשתיות - בסיסי שיגור של כלי טיס וטילי קרקע-אוויר, מתקני מודיעין, פיקוד ושליטה, שיירות נשק. יעיל יותר לפגוע במשגרים ובמה שסביבם מאשר ברקטות ובטילים המועברים לחידוש המלאי שהושמד. למכה הסופית, לפי שעה, המתינו בקרייה לעילה שתצדיק התנפלות רבתי של חיל האוויר על עשרות מטרות. העילה המוזמנת לכאורה הייתה התגובה הצפויה על תקיפתו הנוספת של הבסיס האיראני בשדה התעופה טי-4, אור ל-30 באפריל.

      בערבו של אותו יום חשף נתניהו את הארכיון הגרעיני וחיבר בכך בין שתי הגזרות הנפרדות. זה היה קישור מלאכותי, אבל הוא השפיע על כל הצדדים לתזמן את המהלכים הבאים. צה"ל העריך שהתגובה האיראנית ממשמשת ובאה, אך נמנע מלפרסם את המידע עד לסיום הבחירות בלבנון - וכל עוד בחיזבאללה נזהרו מסיוע פעיל לתגובה זו - ביום א', השבוע. ממש עם סגירת הקלפיות, הוטח המידע באזרחי ישראל ובבירות העולם, כפרק נוסף במסכת החשיפה של פריסת האתרים האיראניים ומפקדיהם בסוריה.

      ההתפתחות הבאה הייתה הודעת טראמפ שהוא מקדים בארבעה ימים את הכרזתו על עתיד הסכם הגרעין. בצה"ל התאפקו עד למופע של טראמפ ולתגובות נתניהו ורוחאני. דקות לפני טראמפ הותר לפרסום, כביכול כהנחיות לעת הקרובה אך בפועל כשיקוף של מה שכבר התבצע, שבגולן נקראו ראשי רשויות לרענן את המקלטים; ושעה מאוחר יותר הותקף בתנועתו כוח איראני שנערך לשגר רקטות לעבר ישראל.

      בהנחה שישראל עומדת מאחורי תקיפה זו ואחרות, זה לא היה סיכול ממוקד - מבצע התנקשות - אלא סיכול מפוקד. הפיקוד השקול, הזהיר והמחושב של המבצעים נגד האיראנים מאפיין את עבודתם של איזנקוט, ראש אגף המבצעים ניצן אלון, מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין ועמיתיהם. כמו בנוהל מעצר חשוד והוראות פתיחה באש, מזהירים תחילה ומכוונים לרגליים, לפצוע ולא להרוג, כדי שלא לדחוק את הצד השני להסלמה רבתי. ואכן, האיראנים הקפידו לכוון את תגובתם ליעדים צבאיים. זה אינו מובן מאליו: בסיועם לחותים במלחמה בתימן, שם סעודיה נמצאת בחזית פעילה נגד איראן, הם מאפשרים לטילי קרקע-קרקע להיירות למטרות אזרחיות, כולל הבירה ריאד. עד כה, לטענת הסעודים, שוגרו אליהם, ולרוב יורטו, 130 טילים, הד ל"מלחמת הערים" בין טהראן (שנפגעה) לבגדאד (שלא) בשלהי שמונה שנות מלחמת איראן-עיראק.

      ואז, למחרת, הגיע המארב השני: שליפה מהכספת, או ממחשבי חטיבת המבצעים במטכ"ל ולהק מבצעי אוויר במטה החיל, של תוכנית תקיפתן של עשרות המטרות האיראניות, לאחר ירי-הסרק של 20 הרקטות על מוצבי הקו. מקצועית, זו הייתה מלאכת מחשבת. מדינית, התקרה של אתמול היא הרצפה של מחר, והפוליטיקאים עלולים לטפס עליה לקומות נוספות, של הסלמה עד כדי מלחמה.

      יעדים איראנים שהופצצו (עיבוד תמונה)

      צה"ל מנהל עם איראן דו-שיח באש ובהודעות, עם רמזים ברורים לרצון להגבלת העימות. מי כאיראנים רגילים להפעלת באי כוח ולקיפולם כשמאזן האינטרסים משתנה. כשהאויבת הגדולה היתה עיראק, השאה שש לאפשר לישראל - ששאפה לרתק את כוחות המשלוח של צבא עיראק לחזית מרוחקת ממנה - לסייע לכורדים נגד העיראקים. כשהעדיף הסדר עם סדאם חוסיין, חתך בעידוד אמריקאי את המבצע הכורדי-ישראלי.

      צה"ל אומר למשטר בטהראן: לכו מסוריה הביתה, קחו את המיליציות השיעיות מזרחה, שלחו את חיזבאללה מערבה ותם הטקס. לנתניהו אין די בכך. הוא חותר לעימות גדול, לאיראנים מתגלגל.

      שני התקדימים למאחז האיראני בסוריה, הנזכרים בהקשר זה, הם החרפת מלחמת ההתשה נגד מצרים ב-1970 וההתנגשות עם הצבא הסורי בלבנון בשנים 1981-82. במקרה הראשון, ההפצצות בעומק מצרים, מערבה ודרומה מחזית ההפגזות בתעלת סואץ, נועדה להרתיע את המשטר המצרי אך חוללה תוצאה הפוכה - הצבת מערך סובייטי של טייסי קרב וגדודי טילים קרקע-אוויר. בפרשה השנייה, כשצה"ל הפיל מסוקים סוריים שאיימו על הנוצרים בהר סנין, הוכנסו טילי קרקע-אוויר מסוריה ללבנון. החלטה ישראלית לתקוף אותם הוקפאה תחילה בגלל תנאי מזג האוויר ולאחר מכן משום שהוענקה עדיפות לתקיפת הכור הגרעיני העיראקי. זה לא היה ביטול, אלא עיכוב בשנה של "אסד היזהר, יאנוש ורפול מחכים לך". מבצע אורנים, קטן או גדול, רק בדרום או עד ביירות, נדון בממשלה, הוצע, נדחה, לא זכה ברוב, הוקפא, הופשר, התגלגל וכלל גם לחימה בכס"ב - הכוח הסורי בלבנון, דוד רחוק של הכוח האיראני בסוריה.

      בין שני המועדים סיפחה ישראל את הגולן. הממשל האמריקאי, כמוהו ככל מימשלי תבל, יהיו שגריריהם באשר יהיו, בירושלים המערבית או בתל אביב, אינו מכיר בסיפוח - לא של הגולן ולא של ירושלים המזרחית. כאשר יתחדשו שיחות השלום ישראל-סוריה, הפעם גם בתיווך רוסי ולא רק אמריקאי, תהיה עמדת המיקוח של ישראל חלשה משהיתה בסבבים הקודמים, כשנזקקה לתיאום עם וושינגטון בלבד.

      יוזמי - או זוממי - המלחמה בלבנון יגעו ומצאו סולם להגיע אליה. התקפה על מטרה ישראלית (השגריר בלונדון, שלמה ארגוב; אבטחה טובה יותר הייתה מאלצת להמתין לאירוע אחר), הפצצת גמול (לא חשוב נגד איזה אבו) של ריכוז אש"ף בביירות, מטח צפוי של קטיושות ויאללה, כולם על הכלים, נוע-נוע אין-סוף.

      גד-חדייא

      זה לא יקרה בשבוע הקרוב, כאשר העיניים נשואות לעזה, לגדה המערבית ובמיוחד לירושלים; וגם אם יהיה הבהק נוסף מהתשתית האיראנית הפגועה בסוריה, או מחוליית חמאס שכוח קודס ינסה לחמש ולהפעיל בגדה, צה"ל יכול להתמודד בו-זמנית עם שתי זירות כאלה. איזנקוט התנסה בכך כראש אגף המבצעים במטכ"ל בקיץ 2006, כאשר פיקוד הדרום לחם בעזה בעקבות חטיפת גלעד שליט ופיקוד הצפון בלבנון בעקבות חטיפת גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר. השבוע, בגאות המתיחות בזירה הפלסטינית לגזרותיה וכמו בימיו כמפקד האוגדה בגדה המערבית, ניצח על דיון תיאום בין-אירגוני עם בכירי השב"כ והמשטרה, לקראת הגאות.

      איזנקוט הוא מפקד בולט באיכותו: גד-חדייא. אלא שלא לעולם רמטכ"ל, והצבא צועד עם חייליו, בשירות חובה ומילואים, יותר מאשר עם קציניו, ואם נדרשו לכך תזכורות ניתנו שתיים מהן השבוע, בחינגת שחרורו מהכלא של אלאור אזריה ובהחלטות על ענישת שרשרת הפיקוד של יחידת "דובדבן", בעקבות משחק השליפות הקטלני שם.

      ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון אביגדור ליברמן, הרמטכ''ל גדי איזנקוט וחברי פורום מטכ''ל- הרמת כוסית לרגל 70 שנה לעצמאות ישראל. (מערכת וואלה! NEWS , קובי גדעון, לע''מ)
      רמטכ"ל כלבבו? נתניהו ופורום מטכ"ל

      את המבצעים המורכבים מתכננים ומוציאים לפועל אנשים מנוסים, בני 30 ו-40 ו-58. זה מרשים, אך העלית אינה מייצגת את רוב הצבא, את בני ה-18 עד ה-22, אזריה ודומיו והאקדוחנים הפזיזים. בימ"מ של המשטרה, שם מתייחסים בחרדת קודש לכלי הירייה האישי, זה מעולם לא קרה. לוחמים בוגרים, בגילם ובגישתם, עושים פחות שטויות.

      בצה"ל מבינים זאת ופועלים להגדלת האיכות ביחידות הנבחרות - סיירת מטכ"ל, שלדג, שייטת 13 - על חשבון הכמות, באמצעות צמצום מספרם השנתי של המגוייסים והארכת משך השירות שלהם. צעד מועיל וחסכני, אך אין בו הסבר לכישלונם של מפקדי "דובדבן" וחטיבת הקומנדו שבמסגרתה מאוגדת יחידת המסתערבים לצד אגוז (העומדת לבלוע את "רימון") ומגלן לפקח על הנוער מפר המשמעת.

      בפיסגת המדרג הצבאי, החשש בגבור העימות עם איראן הוא שהפוליטיקאים, מסוחררים מהריקוד עם טראמפ, יחתרו למלחמה עם טהראן ולא למבצע מפוקד ומפוקס נגד כוחותיה בסוריה בלבד. לשם כך הם עלולים לנסות ולמנות להם רמטכ"ל כלבבם, שיסייע במימוש תוכניתם המתגלגלת. מדע בדיוני? לא אם זוכרים את אביב-קיץ 2010 וההחלטה, שסוכלה בהמשך, למינוי יואב גלנט לרמטכ"ל.

      אומר כן

      לכאורה, ההתלקחות בגזרה הסורית, עם חיזבאללה בעתודה לבנונית, מבטיחה סופית מה שהסתמן מכבר - מינוי סגן הרמטכ"ל אביב כוכבי, ששלושת תפקידיו האחרונים, בעשור החולף, היו ראש חטיבת המבצעים, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הצפון. שלושת הרמטכ"לים האחרונים היו אלופי פיקוד הצפון (וכך גם סגנו הראשון של איזנקוט, יאיר גולן, שהתמנה בצרור אחד איתו - צפוי שגם הרמטכ"ל הבא וסגנו יתמנו בעיסקת חבילה). זה במדדי ההכשרה וההתאמה, אלא שנתניהו עלול לחפש אומר הן, ולא סתם הן, כי אם כן, המפקד, ממריאים מזרחה, לאיראן.

      עוד לפני שיראיין מועמדים המוכנים לציות תמורת קידום - לפחות מילולית בטרם החלטה; בהגיע הרגע הם עשויים להתפתל ולהשתמט - עליו להרכיב את ועדת המינויים הבכירים בשירות הציבורי. זה שבועות טוענים במזכירות הממשלה שהרכבת הוועדה, בראשות שופט בדימוס מבית המשפט העליון, נמצאת "בישורת האחרונה". כנראה שזו ישורת ארוכה מאד, וכמקובל אצל נתניהו, לא כל כך ישרה.

      (עדכון ראשון 10.5, 17:00)