"השערנו פעם, שבגופה הרזה של ליבקה, הצנועה והענווה , מפכה מעין כזה של גבורה והקרבה עצמית?", כך ספד חבר יד מרדכי לאשה האמיצה ליבקה שפר שנפלה בקרבות הקשים על הגנת הקיבוץ, בחודש מאי 1948. טוראי ליבקה שפר נחשבה עד אתמול (ראשון) חיילת צה"ל היחידה שמקום קבורתה לא נודע. אמש הודיע הענף לאיתור הנעדרים במחלקת הנפגעים של צה"ל כי מקום קבורתה אותר לאחר חקירה מאומצת.
הגילוי מטיל זרקור על סיפור אישי של אישה שגדלה יתומה ובתנועת "השומר הצעיר" מצאה את ביתה. היא לא הקימה משפחה, אך לקיבוצה, יד מרדכי, היתה קשורה בכל מאודה ובשבוע האחרון של חייה "שיחקה עם מר המוות", כדי למלא את המשימה שנטלה על עצמה, למען חבריה.
היא נולדה בשנת 1914 בפולין. בילדותה נתייתמה מהוריה וגדלה בבית קרובי משפחתה. רעיון "השומר הצעיר" שבה את ליבה, היא הצטרפה לתנועה ויצאה לקבוצת הכשרה. בקבוצה נאבקה עם משברים ועם מחלות וחולשה גופנית ויכלה להן גם בתנאי העבודה המפרכת. בשנת 1939 עלתה ארצה והצטרפה לקיבוץ יד מרדכי ועבדה בכמה מענפי המשק, בהם גם בניהול חשבונות.
שנתיים עבדה במערכת העיתון "על המשמר" ולאחר מכן חזרה לתפקידה במשק. על סף מלחמת העצמאות סיימה קורס לנשק קל. עם תום המנדט הבריטי וההכרזה על הקמת המדינה, עמד הקיבוץ המבודד כשטבעת מצור סביבו. עקב מיקומו של הקיבוץ בסמוך לכביש החוף החליט הפיקוד המצרי לכבוש את המקום כדי למנוע את ניתוק קווי האספקה של כוחותיו. התכנית המצרית הייתה לכבוש את היישוב תוך שעות ספורות ולהמשיך לנוע במהירות צפונה לעבר תל אביב. לשם כך הקצו המצרים חטיבת חי"ר סדירה בסיוע ארטילריה ומטוסים. לעומתם מנו כוח המגן ביד מרדכי מנה 130 חברים וחברות ו- 16 לוחמי פלמ"ח, מצוידים בנשק קל בלבד.
ההתקפה על הקיבוץ החלה ב-19 במאי בריכוך תותחים ולאחר שלוש שעות של קרב הצליחו המצרים לחדור אל חצר המשק. בקרב פנים אל פנים הצליחו מגיני המקום להדוף את התוקפים. בימים הבאים על אף שספגו אש ארטילרית והפצצות מטוסים הצליחו מגיני המקום להדוף הסתערויות מצריות בזו אחר זו. באותם ימים קשים מנשוא הבחורה הרזה, "חולה וחלושה משחר נעוריה", כפי שכתבה עליה חברת הקיבוץ, היתה ללוחמת שלא הפגינה פחד; היא נמנתה על המקשרים והמקשרות שרצו בין המגנים כדי להעביר מידע ופקודות, בהיעדר רשת קשר.
"התפקיד אחראי וקשה במיוחד", כתב חבר הקיבוץ. "רשת התעלות הבלתי משוכללת, צרה ורדודה משתרעת על שטח גדול של המחנה. בגלל הניתוק של הקשר הטלפוני לעמדות , אין למסור את פקודות המטה לעמדות אלא על ידי רצים כשהם גלויים לרוב לעיני האויב. בתוך ההפגזות הכבדות והאש הבלתי פוסקת הוטל על המקשרים וביניהם ליבקה להעביר את הידיעות וההוראות של המטה. בנשימה עצורה ראינו אותה מתפתלת בתוך התעלות ומסביבה מתרסקים פגזים לרסיסים - ובלבנו תפילה: הלוואי ותגיע שלמה לעמדתנו. וכשפרצה לתוכה עייפה ורצוצה, לא היה שום כוח בעולם שיוכל לעצור אותה . לרגעים מספר נחה, כי עוד מלאכה רבה לפניה. ובחיוכה הטוב, שדוק של עצבון נסוך עליו תמיד, מאז הכרנוה, נפרדת מאתנו ואנו מלווים במבטנו את קומתה הכפופה המתרחקת מעמנו".
לחברים אמרה לא פעם באותם רגעים קשים: "הפחדן המסתתר במקלט מת אלפי פעמים ליום, המעיז לצאת, לזחול בתעלות, לזנוק למילוי התפקיד ימות רק פעם אחת". למרות שבשנות חייה בקיבוץ זכתה להערכה גדולה, נדמה שבאותם ימי מצור, התגלתה באופן שלא הכירו אותה עד אז; "להתחרות על גודל הסכנה רצית, לחסוך אותה מקשרית אחרת", כתבה חברת הקיבוץ.
"במשך ששת הימים והלילות של הקרב לחפרפרות דמינו. לא ידענו הליכה ישרה, על גפיים זחלנו. היו רגעים שלא האמנו בשכבנו על הדרגש במקלט כי נוכל לזוז בגלל כאבי שרירים. יד ההרס שלטה בכל, ותפילה אילמת בלבך: 'ליפול לפחות קרוב לחברים'. אולם כאשר הצלחת להגיע לעמדה המרוחקת - היה זה ספוק רב. הרגשת כי הנה מביאה את ידיעות. מקשרת בין הלוחמים המנותקים ממערכת הקרב הכללית, הצמודים לעמדתם ההרוסה ואינם יודעים על הנעשה".
ב-22 במאי לאחר שהתחמושת אזלה, 26 לוחמים נהרגו ורבים נפצעו, שידרו מפקדי המקום למטה פיקוד דרום: "כוח הלוחמים יורד, אפיסת כוחות, חוששים לכפר עציון חדש. יש לפנות את המקום או להחיש עזרה. הכרח להוציא מיד את הנשים והפצועים". לאחר כמה התקפות מצריות נוספות החליט מטה הפיקוד על נסיגה.
בדמדומי בוקר 24 במאי, בשעה 3:15, כשכלו כל הקצים ולא נותרה כל ברירה אחרת, החלה הנסיגה מהקיבוץ. ליבקה היתה במאסף של טור האלונקות עליהן נשאו את הפצועים. "את רואה, בכל זאת יצאנו חיים", אמרה לחברתה שכתבה עליה: "לא עליך רק חשבת. לא רק את עצמך להציל רצית. הזיק של האחריות ההדדית להט בך ונדלק לשלהבת. איך קרה הדבר כי הצלחנו לעבור דרך גיהנום הנסיגה ולאבד אתכם בדרך".
תנועת הנסוגים התגלתה ואש תופת נורתה על הלוחמים והלוחמות. ליבקה וחבר נוסף, יצחק רובינשטיין, נשאו אלונקה עליה שכב לוחם פלמ"ח פצוע, בנימין אייזנברג. בשלב מסויים ניתק הקשר עם השלושה וכששבו למקום לחפש אותם, השלושה כבר לא היו. "רעם ההתפוצצות מחריש אוזניים, האש האיומה מפרידה בין החברים. ומאז איבדנוכם", כתבו בהספד עליה. "נשארת עם יצחק חברנו לשמור על בנימין הפלמ"חניק . מה איומה משמעות העובדה, מה רבה הטרגיות שבדבר: רגעים לפני ההצלה ניתקו חייך ולא נדע כיצד ולא נדע איפה". כעת, אחרי 70 שנה בדיוק, אותר מקום קבורתה של האישה הצנומה והאמיצה מתעלות הקשר של יד מרדכי.