מערכת המשפט הישראלית בכלל, ובג"ץ בפרט, זוכים להערכה עמוקה בכל רחבי העולם ובמידה ניכרת משמשים כספינת הדגל של מדינת ישראל. לפיכך, שמירה על מעמדו של בג"ץ מהווה אינטרס מדיני, בטחוני וערכי. בלבו של מעמד זה נמצא מנגנון הביקורת שיפוטית - היכלות של בית המשפט העליון לפסול חוקים שהועברו על ידי בית הנבחרים. בנוסף, ביקורת שיפוטית מהווה גם את אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה. לכן הניסיון לפגוע בביקורת השיפוטית, דרך פסקת ההתגברות, עלול לפגוע במעמדה של ישראל בעולם, ואף מהווה סכנה לדמוקרטיה.
הבעיה נובעת מהפער שנפער בין בג"ץ לבין דעת הקהל הישראלית כפי שהיא מתבטאת בכנסת. בין אם מדובר בפתרון לסוגיית המסתננים, חוק ההסדרה או החזרת גופות מחבלים, דעתו של בג"ץ מתנגשת חזיתית ברוח העם. אין פלא שקמים מחוקקים ואומרים "די! אנחנו הריבון פה ולא בג"ץ ואנו נחוקק חוק לעקוף אותו". כך, הבלם העיקרי אל מול דעת הרוב נשחק. האם המצב האבוד? האם אפשר לתקן ולשנות את האיזון בין בג"ץ והכנסת על מנת להגן על הביקורת השיפוטית? אני סבור שכן.
חשוב קודם כל להצביע על סיבת הנתק, בעוד שדעת הקהל הישראלית זזה ובשנים האחרונות "ימינה", מאז ראשית שנות ה-90' תפיסת העולם של בית המשפט העליון דורכת במקום. סטגנציה רעיונית זו נובעת בעיקר מהשיטה הנהוגה לבחירת שופטים בה שופטים מכהנים נהנים מקול מכריע בבחירת מחליפיהם. אמנם זה נכון שבוועדה לבחירת שופטים יש ייצוג לדרג הפוליטי אך ישנו רוב מובנה לטובת מערכת המשפט - שופטי העליון ונציגי לשכת עורכי הדין. באופן טבעי השופטים יבחרו במועמדים החולקים עמם תפיסת עולם ולא באחרים המתנגדים לה. יחד עם זאת האקטיביזם השיפוטי שמאפיין את בג"ץ ב-30 שנה האחרונות האיץ את קצב העמקת הנתק בינו ובין הציבור. ברור שיש צורך דחוף לשנות את אופן בחירת השופטים על מנת שתשקף בצורה נכונה יותר את רצון העם.
בעיה זו הועלמה במקצת בשנים האחרונות, על ידי פעולותיהם של שרת המשפטים איילת שקד ושר האוצר משה כחלון שפעלו בצורה מעוררת השראה בוועדה לבחירת שופטים והצליחו למנות שופטים בעלי השקפות עולם שונות מאלו השולטות בבג"ץ. עם זאת תהיה זו טעות לפסוק שתקדים זה יישמר לעתיד וייאחה את הקרע בין בג"ץ והעם. דרושה רפורמה מקיפה המעוגנת בחקיקה על מנת להבטיח איזון צודק בין הזרוע המחוקקת לזרוע השופטת.
מסתבר שבקרב כל המדינות הדמוקרטיות בעולם, רק בישראל ובהודו שופטי בית המשפט העליון זוכים לדומיננטיות כה רבה בבחירת את יורשיהם. בשאר המדינות, נבחרי ציבור, במידה זו או אחרת, נהנים מהקול המכריע בהליך בחירת השופטים. בארה"ב למשל, יש לאזרח שתי הזדמנויות להשפיע על הרכב בית המשפט העליון. הראשונה, בבחירה בנשיא המציע את המועמדים, והשנייה בהצבעה לסנאט המאשרר את מועמדי הנשיא. אין פלא שבכל מערכת בחירות בארה"ב הרכב בית המשפט העליון העתידי מהווה את אחד מנושאי הליבה, אם לא המוביל. אצלנו, כשהרכב בית המשפט העליון עשוי להיות גורלי, הנושא כלל לא נידון.
זה לא אומר שישראל חייבת לאמץ את השיטה האמריקאית. בגלל אופייה המגוון של החברה הישראלית יש לדאוג לשמר אפשרות של בחירת שופטים מכל המגזרים ומרקעים תרבותיים שונים. ייתכן ועדיף לעצב שיטה העושה הפרדה בין מנגנון המשפט החוקתי לבין הערכאות האזרחיות. שיטה כזו נהוגה למשל בגרמניה בה השופטים המכהנים בבית המשפט החוקתי הפדרלי, העוסק בעיקר בביקורת שיפוטית והינו הגוף היחיד העוסק בכך בגרמניה, ממונים על ידי נבחרי ציבור באפן בלעדי. שיטה דומה ניתן למצוא גם בבלגיה ובדמוקרטיות מערביות נוספות.
אפשרות נוספת שניתן לבחון הינה הקמתה של שיטה ישראלית היברידית בה שמונה משופטי בית המשפט העליון נבחרים באופן ישיר על ידי הכנסת והשבעה הנותרים ייבחרו על ידי הוועדה לבחירת שופטים. כך או כך, חיוני להקים וועדה ממלכתית שתחקור את העניין ותגיש את המלצותיה לממשלה בהקדם האפשרי.
יחסית לבתי משפט עליונים אחרים בעולם, בית המשפט הישראלי אינו פוסל הרבה מאד חוקים אך אלו שהוא כן שולל, קריטיים. נושאים כגון ההתיישבות, המלחמה בטרור, דת ומדינה ומדיניות הגירה הם שיעצבו את המדינה והחברה הישראלית בעתיד. חשוב שדעת העם בנושאים הללו יישמע בבית המשפט העליון ויבוא לידי ביטוי באופן משמעותי בפסיקותיו. זו הדרך הבטוחה והיחידה לשמר את הדמוקרטיה הישראלית ואת המערכת המשפטית הנמצאת בליבה.
הכותב הוא סגן שר במשרד רה"מ וח"כ מטעם מפלגת כולנו