מגטו לודז' לשבי המצרי: ניצול השואה שהקדיש את חייו לתיעוד ולהנצחה

מאז שרד את הגיהינום של גטו לודז' ומחנות המוות בשואה, עלה לישראל והחל בחיים חדשים, הקדיש אריה בן-מנחם זמן רב למבצע איסוף, כינוס ותיעוד מעורר הערכה. לדברי קרוביו, הוא עסק בשואה רבות וחקר את אירועיה ושימר את פועלו של הצלם מנדל גרוסמן, שתיעד את חיי היום-יום בגטו בעיר הפולנית. בכך, קיים את צוואתו הבלתי כתובה של גרוסמן להראות את החיים בגטו, כיצד נאבקו היהודים על קיומם, איך הושפלו ולבסוף גם מתו.

את זכרונותיו, יצירותיו ועברו העדיף בן-מנחם לשמור לעצמו, וטען באוזני מכריו ומשפחתו כי "לא היה גיבור". "הוא עסק באסון השואה ללא לאות", סיפרה בתו, איילה. "הוא תרגם וערך עבור 'יד ושם' את ארבעת הכרכים של הכרוניקה של גטו לודז' ואת האנציקלופדיה של חסידי אומות העולם הפולנים, תרגם וערך מספר לא מבוטל של ספרים, חקר והיה בקשר רצוף עם מכונים, חוקרים והיסטוריונים. עזר וייעץ לסטודנטים ולתלמידים שעסקו בנושא. הייתה לו בביתו ספריה של כ-4,000 ספרים בנושא השואה. התיעוד, שימור הזיכרון, הנצחת הנרצחים וחקר האמת ליוו אותו כל חייו. אבל את סיפורו האישי לא היה מוכן לכתוב".

לפני 12 שנים הלך לעולמו בן-מנחם, וכעת סיפורו המרתק נחשף. "הרגשתי שלנו כחברה יש חוב כלפי אריה בן-מנחם", אמר ד"ר יוסי בן-ארי. בן-ארי, תת-אלוף בדימוס, עבד במערכת הביטחון במשך כ-50 שנים. במהלך שירותו השתתף במשלחות שנסעו לאושוויץ-בירקנאו, כולל ביקורים בצריף מספר 30 בבירקנאו, שם שהתה אמו בתקופת השואה. "אמרתי לעצמי שכשאתפנה, אעסוק בתקופת השואה בצורה מעמיקה", נזכר. עם סיום השירות למד בן-ארי חצי שנה ב"יד ושם", ועניינו במנדל גרוסמן, דמות מוכרת היטב לחוקרי שואה, הלך וגבר.

ב-1940 הוכנס גרוסמן עם משפחתו לגטו, וכצלם מוכר תיעד גם את ביקור תיאטרון "הבימה" בלודז' בשנת 1938. בגטו הועסק גרוסמן כצלם רשמי מטעם מחלקת הסטטיסטיקה של היודנראט. בידיו הופקדה מצלמה וניתן לו להסתובב בגטו ולצלם. בנוסף הותר לו לפתח את התמונות במעבדה. מתוקף תפקידו תיעד את הנהגת היודנראט ומי שעמד בראשה, חיים רומקובסקי, כמו גם אירועים חגיגיים ומוסדות בריאות שפעלו בגטו.

אלא שגרוסמן החליט לנצל את מעמדו המיוחד גם לתיעוד החיים האחרים בגטו - חיי עוני, רעב כבד, מחלות, עבודות משפילות, הוצאות להורג ושילוחים למחנות ההשמדה. חדור תודעה היסטורית ותוך הקרבה ומסירות לתפקיד שנטל על עצמו, סיכן גרוסמן את חייו בצורה מוחשית. אולם גם אחרי שמעשיו נודעו לרומקובסקי, ואחרי אזהרה מפורשת שזה העביר לו, המשיך גרוסמן לצלם. הוא עשה זאת בחשאיות, באמצעות עדשות מיוחדות ודרך חור במעילו.

בן-מנחם היה בקשר אמיץ עם גרוסמן ואף סייע לו במשימות שונות, כמו למשל תיעוד גופות טרם כוסו. על כל גופה הצמידו מספר על פס מתכת ומספר זהה על העפר המכסה את הבור. זאת למען משפחות הנרצחים, שיוכלו לדעת היכן נקברו יקיריהן. בן-מנחם קיבל מגרוסמן צילומים רבים שבהם עשה שימוש לאלבום הפרטי שיצר לעצמו והורכב מקולאז' של תמונות, כיתוב, איור וגרפיקה. 18 דפי האלבום מציגים בצורה ביקורתית מאד את התנהלות מועצת היהודים - היודנראט, ואת רומקובסקי שעמד בראשה, כמו את התנאים הקשים בגטו לודז'.

עם חיסולו של הגטו, באוגוסט 1944, נשלח בן-מנחם עם הוריו לאושוויץ כשהאלבום בחיקו. בהגיעם, פקדו עליהם להשאיר את כל מטלטליהם בקרונות הרכבת, כולל האלבום היקר כל כך ללבו. אמו, הינדה, נשלחה מיד עם הגעתם לתאי הגזים, ואילו הוא ואביו, מקס-מנחם, נשלחו לעבודות כפייה. יחד עם אביו, עבר בן-מנחם 11 מחנות עבודה בסבל ובקור נוראי. כמה שבועות לפני שהסתיימה המלחמה, כשל אביו בצעדת המוות בגלל זיהום ברגלו, ונורה למוות ליד בנו. כעבור כמה שנים כתב בן-מנחם לחבר קרוב על אותו רגע נורא, שבו המשיך לצעוד, בלי לפנות לאחור, כשדמו של אביו ניתז עליו. גם גרוסמן לא שרד את המלחמה ונרצח זמן קצר לפני שהסתיימה. לימים הבין כי גם ריבה אחותו לא שרדה - היא קפצה מגג בניין עם בתה התינוקת רגע לפני שנתפסה בידי הנאצים. עם סיום המלחמה הצליח בן-מנחם להגיע לאיטליה. בשנת 1945 עלה באוניית מעפילים לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ ניצנים.

בזמן מלחמת ההישרדות על חייו האלבום שיצר בגטו נשכח. "היו לי דברים יותר חשובים ודחופים", אמר בהומור המיוחד שאפיין אותו. אולם זמן קצר אחרי בואו לישראל החלו להיחשף פרטים מאותו אלבום מיוחד שיצר. לידיו הגיעו כמה רפרודוקציות מתוך האלבום שהתפרסמו בספר-אלבום שיצא בפולין ושמו "חורבן יהודי פולין - קובץ צילומים". הספר פורסם כבר ב-1945 על ידי "הוועדה היהודית ההיסטורית בפולין" שהוקמה בלודז' ב-1944. בן-מנחם ניסה לקבל מידע על האלבום המקורי, אך ללא הצלחה.

בשנת 1966, פגש בן-מנחם במקרה עיתונאי פולני שבא לבקר במוזיאון לוחמי הגטאות שבקיבוץ לוחמי הגטאות וסיפר לו על אלבומו. זמן מה לאחר מכן שלח אותו עיתונאי לבן-מנחם רפרודוקציות של 16 מתוך 18 דפי האלבום, ללא הסבר נלווה. מלחמת ששת הימים וניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לפולין, לא אפשרו המשך ההתחקות אחר האלבום שאבד.

בשנת 1983 המשיכו להתחבר חלקי הפאזל. לידי בן-מנחם הגיע מכתב מההיסטוריון ד"ר מיכאל בורוויץ', ממייסדי "המכון ההיסטורי היהודי בפולין". בורוויץ' כתב לאריה כי האלבום נמצא בקרון שבו הגיע לאושוויץ על ידי אסיר שעבד ב"קנדה", כינויו של מתחם ציוד ענק בתוך אושוויץ-בירקנאו, שם רוכזו ומוינו חפציהם של המגיעים למחנה לפני שנשלחו לגרמניה.

האלבום הועבר ליוזף צ'ירנקביץ', ראש תנועת המחתרת הפולנית באושוויץ, שהבריח אותו אל מחוץ למחנה. רמז ל"תחנה" אחת שבה שהה האלבום אפשר לראות באותיות P.W.O.K. שסומנו על כל דפיו. המדובר בראשי תיבות של הארגון "עזרה לאסירים של מחנות הריכוז", שהיה פעיל באזור קרקוב בזמן המלחמה. משם האלבום הועבר כנראה ל"וועדה ההיסטורית היהודית".

השלמת גרסת הרפרודוקציה של האלבום הגיעה ב-1990, כשאוצר המוזיאון היהודי בפרנקפורט, אנו לוי, מסר לאריה את שני הדפים החסרים, שמקורם היה כנראה בארכיון המכון היהודי ההיסטורי בפולין. במקביל לתגלית המרגשת שקיבל מהאלבום שלו, הגיע לידיו של בן-מנחם אוצר נוסף לאחר שהעפיל לישראל - אחותו של הצלם גרוסמן שבה אחרי המלחמה ללודז', פירקה את מסגרת החלון במעבדת הצילום והוציאה את אלפי הנגטיבים מהמחבוא שבו הוטמנו על ידי אחיה. היא פגשה באיטליה חייל של הבריגדה היהודית וביקשה שייקח איתו לישראל את האוסף החשוב ויעבירו לידי אריה בן-מנחם מניצנים.

בן-מנחם שמר על האלבום היקר ובמרוצת השנים הקים חיים חדשים בקיבוץ. הוא נישא לאווה ובתם איילה נולדה, אך העבר לא הרפה ממנו. "אני מרגיש טוב ואחרי העבודה משתדל להיות אדם נורמלי", כתב לחבר. "...זה קצת קשה, אבל אני סבור שיותר קל להתרגל לזה מאשר לישון בארבעה בדרגש אחד", הוסיף במכתב.

אך במלחמת העצמאות הזדעזע שוב עולמו של בן-מנחם, אז נכבש קיבוץ ניצנים. 33 נהרגו בקרב ו-106 גברים ונשים, בהם בן-מנחם, נשבו ושהו תשעה חודשים בכלא המצרי עבסייה בקהיר. בכלא, ניצל את שעות הפנאי לכתיבת ספרון שתיאר את הווי המחנה בהומור ובסגנון כתיבה מקראי. לספרון נתן את הכותרת "הגדת תוופיק", על שם הסוהר שהיה מצעיד אותם בתרגילי סדר. "מגילה כמנהג אשכנזים, ספרדים, וסתם קיבוצניקים שבק"ק (קרית-קודש) עבסייה", כתב.

"הוא אמר שמי שנכנס ונופל לייאוש אין לו סיכוי לשרוד ודיבר גם על חשיבות החברותא", סיפרה בתו איילה. "בזמנים הכי קשים בגטו הוא וחבריו היו נפגשים, עוזרים ומעודדים אחד את השני. כשמישהו חלה ונחלש כל אחד נתן לו מפרוסת הלחם שלו". הספרון נכתב על קרטונים שנגזרו מקופסאות סיגריות, הכריכה לוטשה מחתיכות עץ שנחתכו מתריס ומפיסת בד של מכנסיים ישנים. את הספר כתב בכתב יד קליגרפי זעיר, בציפורן שהשיג על ידי שיחוד השומר המצרי. האיורים אוירו בידי חבר ניצנים השבוי משה מלמד. את הספרון הביא אריה עמו בשובו מהשבי והוא נשמר היטב.

בזמן השבי ראה בעיתון המצרי "אל-אהרם" תמונה של אנשים עומדים בתור. הייתה זו תמונתו של גרוסמן מהגטו שבה צולמו אנשים בתור לקבלת לחם. המצרים השתמשו בתמונה לתעמולה וכתבו כי מדובר בתור לאוכל בתל אביב שנמצאת במצוקה. בן-מנחם הבין כי אוצר הנגטיבים שלו נמצא בידי המצרים. אחרי ששב מהשבי במצרים, עבר עם רעייתו ובתו לרמת השרון, שם נולד לזוג ילד נוסף. במשך שנים פעל להנצחתם של יותר מ-200 אלף יהודי לודז' שנספו בשואה, ואף נשאר נאמן לגרוסמן. ב-1970 שימר את מפעל חייו המיוחד של האחרון בספר "צלם הילך בגטו".

"למרות עיסוקו המתמיד בנושא כל כך כבד ומדכא, ידע לעשות את ההפרדה אל החיים היומיומיים, שכן הוא ניחן בחוש הומור יוצא דופן, הומור מתוחכם ועדין", אמרה בתו. "הומניסט בנשמתו, אדם שלא חסך מאמצים לעזור לכל נצרך או נזקק במה שיכול היה. אם זה לאסוף כסף או ציוד עבור משפחה נזקקת, או להציע קפה למנקה הרחוב ולהחליף עמו כמה מילות עידוד", הוסיפה הבת והדגישה: "הוא היה אבא נהדר לי ולאחי יובל, היה מאד דומיננטי בחינוך שלנו, סבא נהדר ומצחיק לחמשת נכדיו, ובערוב ימיו זכה גם לנינה".

כשבן-ארי החל לצלול לפני שנתיים למפעל הצילומים של גרוסמן, הוא הגיע מן הסתם למשפחתו של בן-מנחם כדי לקבל מהם מידע. "איילה פתחה לי שער להכרת פרטים חדשים על מנדל גרוסמן, אך חשפה בפניי באופן מפורט ומרתק, מתועד להפליא, את סיפורו של אביה, אריה. גיליתי אדם עתיר אשכולות אך מאד מצניע לכת, שייחודו בעיניי היה ועודו בהיותו אמן, שיצר ברגישות רבה, שנונה והומוריסטית, הן בתקופת שהותו בגטו, והן בתקופת השבי במצרים", אמר בן-ארי. בן ארי ואיילה כינסו את 18 הרפרודוקציות לאלבום של בן-מנחם מגטו לודז' וכן הגדילו את דפי "הגדת תוופיק" והקימו במרכז למורשת המודיעין תערוכה מיוחדת הפתוחה לקהל הרחב, שמציגה עבודותיו המיוחדות של בן-מנחם מגטו לודז' ומהשבי המצרי.