מבצע גבנ"צ: האם הפשיטה על ארכיון הגרעין האיראני באמת הייתה מושלמת?

כשלושה שבועות לאחר ייבוא מסמכי הארכיון של תוכנית הגרעין האיראנית הזדמנה קבוצת אזרחים לאחד מבסיסי יחידה 8200 של אמ"ן בארץ. זה היה ביקור פוקח אוזניים אצל פוקחי האוזניים. מה שצה"ל מפיק מבני 19 ו-22, בפיקוד רב-סרן בת 30, עושים בצבאות אחרים רק עם מוסמכי תואר שני, מבוגרים מעמיתיהם הישראלים בעשור ולעתים מגושמים מהם ונעדרים אותו להט יצירתי המאפיין אותם. למרות כל הבעיות, שמורות הטבע במערכת הביטחונית הן מהמרשימות ביותר בישראל. זו תוצאה של ניהול, פיקוד, אחדות מטרה ורוח המפעמת בצוותים, במנותק מהשליטים העליונים בדרגתם והתחתונים בהתנהגותם.

באחד האולמות הממודרים ביותר בבסיס, מול צגי מחשבים, הסבו כתריסר לובשי מדים, דוברי פרסית כשפת אם, אב וסב. הם שמעו איראן, חשבו איראן וגם אם לא התגעגעו לאיראן, הכירו היטב את סביבת היעד. כמעט כולם היו בני משפחה מורחבת, חברים לכיתה או ידידי ילדות שמוצאם מאחת מערי איראן. על הקירות, לצד הווי פנימי ואיזכורי ימי ההולדת של החיילים, כמקובל במשרדים צבאיים, התנוססה אמנות מקומית. בלט בה במיוחד רישום של קסאם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, ראש אויבי צה"ל באזור בכלל ובסוריה בפרט - רמטכ"ל המערכה האיראנית נגד ישראל.

האורחים לא ידעו שלכבוד שהותם הקצרצרה באולם חדלו המארחים לרגעים ממשימה בהולה ומפרכת שקיבלו, בנוסף לתפקידיהם הרגילים: סריקה ופיענוח של אלפי מיסמכים. הם ועשרות מומחי שפה ותוכן אחרים, הבקיאים במונחים מדעיים או צבאיים, גויסו לתרגם את תכולת הארכיון לעברית וחשוב מכך, לאנגלית של הבית הלבן. מועד הסיום של גיוס החירום: סוף אפריל.

במישור הבסיסי ביותר, של קומת הייצור במפעל המודיעיני, הוכו האיראנים בנשקם. הצעירים שהשתלטו על השגרירות האמריקאית בנובמבר 1979 וכלאו עשרות דיפלומטים ואנשי צבא ומודיעין שזרו וארגו בסבלנות את אטריות המסמכים שנגרסו. התוצאה: כ-50 כרכים של מסמכים סודיים, ביניהם דו"ח של הסי-איי-אי על המוסד ואמ"ן. ארבעה עשורים אחר כך, עשו רבבות מסמכים איראניים את דרכם בכיוון ההפוך, לגלילות וללנגלי, וירג'יניה.

אלא ששכר ההישג המודיעיני יצא בהפסדו האסטרטגי של מי שקיווה לעשותו מנוף לזעזוע העולם. כמו חוקרי משטרה המכניסים מדובב לתאו של חשוד שאין להם ספק באשמתו ובהקשיבם להקלטה שומעים את שליחם בודה ראיות ומבטיח בכך זיכוי, התברר לכל מי שצפה בהצגת "איראן=שקרן" שהתביעה נידבה בחריצותה להגנה סיוע חיוני. הרי אילו האיראנים הציגו ביוזמתם את מסמכי הארכיון, איש לא היה מאמין להם שאינם מחביאים סוד גדול נוסף וסותר. בא בנימין נתניהו ועשה את מלאכתם.

טיעונו של נתניהו, דפוס ההתנהגות, הוא כשל לוגי מביך: כביכול, מי שחטא בעבר - במקרה זה, שיקר - חזקה עליו שעודנו חוטא. איש אינו טוען, אשה אולי חושדת אך אינה טוענת, שמאחר שנתניהו רץ לפני רבע מאה להתוודות לעיני הכול בניאופו, עודנו עושה זאת. אילו בדפוס ההתנהגות שהמשטרה והפרקליטות ייחסו לנתניהו בפרשיותיו הקודמות היה די להפלילו עכשיו, הוא היה כותב את זכרונותיו במעשיהו.

ולמי הוא מספר על שקרנים? לבכיר שקרני תבל, שבכל שבוע ממוסמרות הונאות נוספות שלו, ביניהן התשלום הסיבובי של דמי לא יחרץ לנשות חיקו החולפות ותכתיב הצל"ש הבריאותי שהעניק לו רופאו. שקר אולי אין לו רגליים, אבל יש לו אייר פורס 1. על אריק שרון אמר בן גוריון כי חבל שלא נגמל מאמירת אי-אמת. אצל דונלד טראמפ, האמת היא אי בים של שקרים.

נשיאותו של טראמפ היא תוכנית הריאליטי היקרה ביותר שהופקה בעולם אי פעם. סדרה שבועית של מופעים, לפי כל חוקי הסוגה: מתוודעים לאלמונים, נקשרים אליהם, רואים אותם מודחים בזה אחר זה ולעתים חוזרים לפי בקשת הקהל, עד לגמר הגדול. פרק סיום העונה, "העסקה האיראנית", נקבע לשבת הבאה, 12 במאי, כאילו יש היגיון בתיזמון החלטה מדינית לפי תאריך יעד שרירותי. רק אדם אחד יודע איך יסתיים הפרק - צולמו חלופות שונות, אך המשתתפים תוהים כמו הצופים איזו מהן תיבחר - והוא יסחט בהנאה כל שנייה, כל המתנה מתוחה למוצא ציוצו.

לתוך ההפקה המטורפת הזאת התפרץ, כמו קוקיה המגיחה מהשעון, נתניהו עם הארכיון האטומי שלו. ארכיון אטומי הוא בהכרח קרוב משפחה של פצצת אטום. תקתוקו המסוכן מהדהד ברקע. עוד רגע ויישמע רעם, ייראה הבהק, תיפול נשורת, כמו זו שטראמפ ניקה בגינונים מרהיבים ממקטורנו של עמנואל מקרון.

בגלל סמיכות האירועים והזמנים - תקיפות ישראליות של כוחות איראניים בלבנון, חשיפת הארכיון, הדריכות לקראת הילולת רבי דונלד בן פרד בכ"ז באייר - נוצרה אווירה מבלבלת של הכול כלול, המצרף הפרסי. בהגדלת התצלום מזדקרים שני צירים שונים, אחד בטיפולו הבלעדי, הכפייתי, של נתניהו, ואחר בהובלת הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי איזנקוט. כמו חלוקת סוריה למרחבי השפעה ממערב לנהר פרת (רוסי) וממזרח לו (אמריקאי), זאת תוכנית החלוקה של איראן: טהראן לנתניהו, טי-4 לאיזנקוט.

בהיותו אלוף פיקוד הצפון, בסוף העשור שעבר, כתב איזנקוט לרמטכ"ל גבי אשכנזי, לידיעת מזכיריהם הצבאיים של נתניהו ושל שר הביטחון אהוד ברק, שלדעתו על ישראל להעמיד על ראש דאגתה את הסכנות הקרובות ולא הרחוקות; מעגל ראשון (חיזבאללה, סוריה, חמאס) לפני הגרעין האיראני. בין כה וכה בא ההסכם המשחרר את ישראל מעיסוק מבצעי מיידי באיראן הגרעינית ומאפשר לצה"ל, בניצוחו של איזנקוט, לבנות את כוחו בתוכנית הרב-שנתית "גדעון" ולטפל באיומים הסמוכים, הכוללים עתה גם את המאחז האיראני בסוריה. גם לנוכח הקיבעון הפומבי של נתניהו לא התרופפה תמיכת איזנקוט בהסכם הגרעין. הרמטכ"ל אמנם אינו מדבר במונחים של "גדעון או שיגעון", אבל המסקנה ההגיונית ההכרחית מהמחלוקת שביניהם היא שלדעת איזנקוט עמדת נתניהו מסכנת את ביטחון ישראל.

מאחר שאיזנקוט מכבד את סמכותו של הדרג האזרחי הנבחר ונתניהו למד מחיכוכיו עם אמנון ליפקין-שחק ואשכנזי שלא כדאי להתקוטט עם רמטכ"ל, המחלוקת מתועלת לחלוקת עבודה, עם גבולות גיזרה. איזנקוט עסוק בשכנים ונתניהו ברחוקים, כי גם באיראן, אמנם בכפיפות משותפת לאייתולה חמינאיי, מתוחות שרשרות נפרדות של פיקוד ושליטה, החוצצות בין סולימאני לבין המיזם הגרעיני, ממש כפי שראש הממשלה ושר הביטחון בן גוריון חסם את ראש המוסד והשב"כ איסר הראל בשערי דימונה של נאמנו במשרד הביטחון שמעון פרס.

אחד ממחירי הדו-קיום בין נתניהו לאיזנקוט הוא אלם חיצוני, גם כשבמגדל המטכ"ל מסתייגים מפעולות ראש הממשלה. אילו נשמעה דעתו של איזנקוט, הייתה ישראל מוצאת ערוץ עקיף לפירסום תוצרי הארכיון, בשיטת הדלף והצלף, בלי להתגאות ביכולתה לעשות בטהראן כבתוך ביתה. אבל מאחר שתמיד אפשר בצבא להתבצר מאחורי סיסמת חופש הדעה ומשמעת הביצוע, צפוי שתגובתו הרשמית של צה"ל, בלי להיכנס לפרטים ולדקויות, תהיה הכחשת המחלוקת.

על ציר הזמן, קשה להפריד בין שני צירי התוכן. בפברואר, איראן מגלה את הפריצה לארכיון. 10 בפברואר, חדירת כלי הטיס האיראני הבלתי-מאויש המשוגר מבסיס בסוריה לשטח ישראל, יירוטו, תקיפת חיל האוויר את האיראנים בסוריה, הפלת אף-16, תקיפה נוספת. תגובה על הארכיון, או מימוש אקראי במועדו של תוכנית קודמת, שהגתה מפקדה שלא היתה מודעת כלל לסיפור הארכיון? דומה שההסבר השני עדיף, כי תגובה מכוונת משמעה ששולחי הכטב"ם רצו שחדירתו תתפרסם ותעורר מהומה רבתי, והעובדות אינן תומכות בפרשנות כזו. ואגב שקרים, המזעזעים כל כך את נתניהו, בכירים בישראל שיקרו שוב ושוב בתשובות לשאלות אודות הכטב"ם, כי ההכרח המודיעיני והמבצעי לא יגונה - אבל רק בישראל.

הלאה: 13 בפברואר, ראשי המודיעין האמריקאי מעידים בקונגרס שאיראן מצייתת לסעיפי ההסכם, וגם כחלוף חודשיים וחצי וקריאת מסמכי הארכיון, עודם אומרים זאת. ראשית מרץ, נתניהו לוחש לטראמפ את בשורת הארכיון. הפעם, שלא כמו בפרשיית דאעש והסיכון לתעופה ממחשבים נישאים, אשתקד, טראמפ לא הדליף. הוא השאיר את הבכורה לנתניהו.

איזנקוט מאד לוחמני בגזרה הסורית. הוא מזכיר בכך רמטכ"ל קודם שהיה לפנים אלוף פיקוד הצפון, בלט בעליל לעומת אלופי המטכ"ל שבראשותו, נמצא בעיצומה של שנתו הרביעית וניצח על משבר שהסלים בחודש מאי - יצחק רבין. יש גם הבדלים בולטים בין 1967 ל-2018. עכשיו אין לרוסים ולסורים ולצד הערבי הנוסף (חיזבאללה בתפקיד מצרים) עניין במלחמה. המערך האיראני בסוריה, ככל שהוא מכוון נגד ישראל, הוא מיטרד לפוטין, לאסד ואף לנסראללה, הטוען לקראת הבחירות בלבנון בתחילת השבוע שהוא לבנוני תחילה ואינו עונה אמן אחר כל ציווי איראני. הפרסי עשה את שלו, הפרסי יכול ללכת.

כלפי חוץ, המטכ"ל מתנבא בקול אחד. סגן הרמטכ"ל אביב כוכבי מחדד לעתים דקויות בדיונים סגורים, אך נזהר מכל התבטאות פומבית שתכרסם ביתרונו בהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל הבא. בזמן זה לפני 51 שנה, מספר 2 המכהן, עזר ויצמן, הוביל בתחרות לעומת קודמו, חיים בר-לב, שכמו יאיר גולן עכשיו נמצא בהפוגת לימודים. איזנקוט עמיד יותר מרבין, שהתרופפותו החזירה את בר-לב. בעוד שבועיים ימלאו לו 58. בסוף השנה יהיה לרב-אלוף המבוגר ביותר בתולדות צה"ל, קשיש בחודש מדן חלוץ כשהתפטר.

איזנקוט סבור שצה"ל מוכרח לטפל בהיערכות הצבאית הנבנית נגדו ונדרכת לפעולה מיידית, להבדיל מאיומים ארוכי-טווח הניתנים לטיפול מדיני. נתניהו אינו רוצה דיפלומטיה משופרת, או דיפלומטיה כלשהי. בסוף העשור הקודם לא רצה בעיצומים. הוא גם אינו רוצה שאיראן תיכנע. כל האפשרויות הללו רעות בעיניו. הוא רוצה רק להפציץ, להיות המצביא המנופף לאפ-35 הממריא כמו לסופר-טנקר. כדי להגדיל את הסיכוי לעימות שיצדיק הפצצה, הוא זקוק לאיראן המחדשת את המסע לעבר הנשק הגרעיני, כלומר לביטול ההסכם המונע ממנה לעשות זאת בעשור הקרוב. כל האמצעים כשרים להמריץ את טראמפ לפרוש מההסכם, כדי לדחוף את איראן להשתטות ולשחק את תפקידה בתסריט פשטני זה. לא שהיא תעשה זאת, כי שיקוליה, כמו גם אלה של שש השותפות הנוספות לעיסקה, חמש מעצמות והאיחוד האירופי, יביאו לבידוד טראמפ ולא להיפך, אבל נתניהו נואש דיו לנסות. לכן שלף את מופע הארכיון, שיא של הפקרות מודיעינית.

מקורבי ראש המוסד יוסי כהן הציפו באמצע השבוע את התקשורת בשבחים עצמיים, בנוסח "אחד ממבצעי המודיעין הגדולים ביותר אי פעם". בשנות ה-60' המוקדמות, מבצע הראווה של איסר הראל שהסיח יותר מכל את משאבי המודיעין הממלכתי היה "איפה יוסל'ה" - איתורו של הילד המוברח יוסף שוחמכר. היום יוסל'ה הוא הרמס"ד ומשעבד אותו לגחמותיו של נתניהו, שהעניק לו את המינוי בהמלצתו הלוהטת של ארנון "סיגרים ושמפניה" מילצ'ן. בצוותא, הם מערבבים שו-שו בשואו-שואו.

בכירים במוסד, לא רק פורשיו שהתבטאו תקשורתית, רותחים על ההתבשמות המשותפת של נתניהו וכהן. מביקורתם על הפטפטת המתגרה והמתערטלת עולה הד דומה לזה של דברי רעיית אחד הטייסים שהשתתפו במבצע תקיפת הכור העיראקי ב-1981, כאשר השתיקה הופרה בידי בגין, משיקוליו הפוליטיים האנוכיים. "אילו העליתי בדעתי שזה מה שהוא יעשה", רתחה, "הייתי נשכבת על המסלול ולא נותנת ל(בעלי) להמריא". לא שצפויות התפטרויות מחאה; רוטנים ונשארים.

מעורבות כאן שאלות שונות של מהות ושל סמכות. הדרג המדיני מוסמך, אם התבצע תהליך סדור, לחשוף סודות לטובת עניין ממלכתי גבוה יותר במדרג השיקולים המתנגשים. מידור עלול להיות נכס השמור לבעליו לרעתו, כדוגמת החומה בין האפ-בי-איי והסי-איי-אי שמנעה מיצוי התרעות מפני חוטפי המטוסים ב-11 בספטמבר. אסור שההחלטה תושפע מגחמה, כמו התעקשות שר הביטחון דיין להתעלם מהתנגדות אמ"ן להשמעת הקלטת השיחה בין נאצר לחוסיין במלחמת ששת הימים, או העברת מצגת כיבוש עזה, באחריותו העליונה ואולי אף הישירה של נתניהו, לפירסום בעת "צוק איתן".

במשרד המשפטים סירבו השבוע לומר אם נתניהו שיתף בסודו את היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שהוא לגמרי במקרה ראש התביעה הכללית האמור להחליט אם להעמיד את נתניהו לדין. הפיתוי ברור: שמע, אביחי, עזוב את הקשקוש של ג'יימס פאקר, כאן מטפלים בג'יימס בונד. אבל גם בהנחה שנתניהו הוסמך להפיק ולהנחות את מופע הארכיון, בניגוד קוטבי לחשאיות הטיפול בתקופות קודמות בפרשיות כגון אסירי X לדורותיהם, לא כל מה שחוקי הוא גם חכם.

איכון הארכיון היה הישג יפה. חשיבות העיון במסמכים הפנימיים של המיזם אינה מצריכה הבהרה. אבל מבצע מודיעיני מושלם אינו נחשף. האויב - או צד ידידותי שסומן כיעד - אינו יודע כלל שנחדר. לא עולה בדעתו שאתמול היה שונה משלשום ושמהיום מוטב לו לשנות את הצופן או לערבל את התקשורת; גילוי עלול לאפס את התועלת במבצע, על סכנותיו ומשאביו. ההצלחות החשאיות בנו את תהילת סיירת מטכ"ל והיחידות הטכנולוגיות של אמ"ן והמוסד. המיבצעים הרועשים, מחוללי מורשת הקרב, טובים לכותרות, לא לייעוד.

פעולה מסוג שליפת תוכנו של הארכיון היא בעצם פשיטה, בין שמראש תוכננה כך ובין שנעשתה כזאת בדיעבד. לפי מדד זה, היו מתוחכמות ממנה, כגון "תרנגול 53", ההעברה המוסקת של המכ"ם המצרי ממפרץ סואץ במלחמת ההתשה. כך גם מבצע "יהלום", לעריקת טייס-קרב עיראקי עם מיג-21 באמצע שנות ה-60, לטובת חיל האוויר הישראלי (והאמריקאי).

למבצע הארכיון הוענק כמקובל כינוי סודי. ציטוטו המדויק אסור, אך ניתן לשייך אותו לקבוצה הכוללת שמות כגון עוגה צהובה, אותה אבקה מרוכזת של אורניום המשמשת לייצור דלק גרעיני. עד שיתפרסם השם האמיתי, אפשר להשתמש ב"גבינה צהובה".

למבצע גבנ"צ היו, עד למופע של נתניהו, שותפי סוד מעטים מאוד מחוץ ליחידות הביצוע במוסד ולגורמי המטה שם המופקדים על הגרעין האיראני, בראשות א', בוגר מסלול "תלפיות" ועובר ושב בין אמ"ן/מחקר והמוסד. תנועה הדדית זו היא מגמה מאוחרת למדי ונבדלת מנטייתם של אלופי-מישנה ותת-אלופים שהגיעו למבוי קידום בצבא לדלג למוסד ולזכות בו בהקפצה בדרגה אחת או אף בשתיים. א' אחר, גם הוא מהמשרתים חליפות בצבא ובמוסד, התמנה אשתקד למפקד 8200.

רק קומץ קצינים, כחצי תריסר באגפי המודיעין והמבצעים ובחיל האוויר, נדרשו לדעת בסוף ינואר השנה שגבנ"צ מתבצע. זו היתה פעולה על טהרת המוסד, עם צה"ל במעטפת. אך הרושם שנתניהו ניסה לשדר השבוע באשר למידת הצלחתו של המבצע - מטעה.

תקלה, תאונה? פתי יאמין לכל דבר. האיראנים אינם פתאים. לאחר אותו לילה הבינו לדעתם מה קרה. עד כאן, נתניהו צודק - הם ידעו שנפרצו. אבל הוא מטעה בנקודה מכרעת: הם כנראה לא ידעו מי חדר אליהם. חשדו באמריקאים, חשדו בישראלים, אולי חשדו בגורמים מחתרתיים המפליאים לפרסם מעת לעת פרטים על התשתית הגרעינית; לטפס מהערכות וחשדות לידיעה ודאית, לא היה ביכולתם. את המודיעין הזה, את ההתהדרות באחריות ישראל, סיפק להם נתניהו, במופע שלו.

בכך המריץ אותם להגביר עוד יותר את מאמץ בקרת הנזקים, המושק לפי פקודות הקבע של כל אירגון ביטחוני - כך הרי נהגו גם קורבנותיה של זליגת המידע בפרשיות ואנונו ופולארד. מאמץ כזה עלול לפגוע גם במי שאינם קשורים כלל בגבנ"צ. קצין חיל-המודיעין מקס בינט, שהתאבד בכלאו, פעל במצרים בנפרד מרשת "סוזאנה" שביסוד "עסק הביש" של 1954, אבל נפילת הרשת וחקירת אנשיה גרמו גם ללכידתו. הידיעה שפעילות האמורה להישאר כמוסה תסתיים בחגיגה תקשורתית של ראש ממשלה לא תעודד רבים לשמש מקורות למודיעין הישראלי.

ההתרברבות של נתניהו עלולה להקנות למסננת האיראנית, בחיפוש אחר בוגדים ומרגלים, תפנית חמורה נוספת: לצייד את הקיצוניים בצמרת המשטר בטיעונים נגד המתונים בה, כדי לטהר את ההנהגה ולהקשיח את הקו שלה. אם נתניהו חשב שני מהלכים קדימה, אולי לכך הוא מייחל. מה יעשה אם בראש איראן יתייצב שלטון שיודיע שאינו חותר עוד להשמדת ישראל? (המתח מיותר. הוא יאמר שאיראן משקרת).

נתניהו ייחס זדון להעתקת הארכיון האיראני למבנה תמים למראה. האם פורסם אי פעם, כולל בתריסר שנות שליטתו של נתניהו בוועדה לאנרגיה אטומית בישראל, היכן נמצא ארכיון וא"א? והרי שם אין מה להסתיר, כי כלשון האתר הרשמי של הוועדה, הכור בדימונה משמש אך ורק למחקר ומיקומו "נקבע במסגרת המגמה הלאומית לפיתוח הנגב". בישראל מעולם לא אושר רשמית מיקומם של מטה הוועדה והארכיון שלה, והאם עקרו משם לאתר חדש.

הארכיונים הפתוחים של הממשלים האמריקאים, לדורותיהם, גדושים כידוע במסמכים המתעדים הערכות מודיעיניות בדבר החתירה הישראלית לנשק גרעיני ולטילי קרקע-קרקע. התיעוד מגלה גם את הזיקה שבין מערכות ישראליות פומביות נגד נשק השמדה בידי אויב לבין התעניינות בהתפתחויות המקבילות בישראל. כשאיסר הראל התעקש לרדוף מדענים גרמנים שסייעו למצרים לפתח טילים וראשי קרב בלתי מקובלים, הטיל הנשיא קנדי על הסי-איי-אי לדווח לו מה, במדויק, עושות ישראל ומצרים כאחת בתחום זה. קנדי תיחקר את סגן שר הביטחון פרס, שהזדמן לבית הלבן, בשתי סוגיות - מדוע נדחק ראש המוסד להתפטר, והאם ישראל שואפת להתגרען. פרס טען לימים שבאותו רגע אילתר את הנוסחה "ישראל לא תהיה הראשונה" להכניס, או להציג, נשק גרעיני למזרח התיכון.

משרד החוץ הרוסי פירסם בחודש שעבר הודעה מאלפת, המתייחסת בחיוב לייעודו האסטרטגי של הנשק הכימי הסורי, להבדיל מהשימוש הפנימי (המוכחש) בו נגד אוכלוסיה אזרחית. בלי לנקוב בשמה המפורש של ישראל, קובעים הרוסים משוואה. הציפיה שמדינות האזור והפטרוניות שלהן ישלימו עם מונופול ישראלי בתחום האמצעים המיוחדים היא אשליה.

ההרתעה הבין-מעצמתית, שלא עברה מהעולם עם תום המלחמה הקרה, מבוססת על השמדה הדדית מובטחת, ובראשי תיבות MAD. האיראנים בחרו להכתיר את המיזם הגרעיני שלהם AMAD. בין שזה מסר הרתעתי ובין שלא, ברור שהאיראנים מפוכחים דיים לרצות ביכולת לפתח נשק גרעיני, כדי להמיר אותה בהטבות שונות, אך לא בהתקרבות מסוכנת להשגת יכולת סופית לכך, שתקהה את עוקץ הגרעין שלהם משום שיותקף, או למצער יביא להתגרענות של מדינות נוספות בסביבה - טורקיה, מצרים, סעודיה. כשיורש העצר מוחמד בן סלמן מכתיר את חמינאי כהיטלר של זמנו, הפלפולים מיותרים: איש לא יסבול היטלר עם גרעין. הסעודים ישכרו מישהו שיתקוף אותו, או יקנו לעצמם גרעין מקזז.

במאה הקודמת, על מוראותיה, הייתה משמעות טקסית להכרזות מלחמה. היטלר פולש לפולין? בריטניה וצרפת מכנסות את בתי המחוקקים לשמוע את הממשלות מכריזות מלחמה על גרמניה. בישראל של המאה ה-21 אין לכך חשיבות מעשית, למעט משקית - ריתוק, ביטוח, מיסוי, פיצוי - בהכרזה על מצב חירום בעורף. במזרח התיכון, מלחמות אינן מוכרזות, הן מתגלגלות, במזיד או בשוגג.

לכן, אף ששינוי חוק יסוד הממשלה - בלי שינוי מקביל בחוק יסוד הצבא, הקובע שהממשלה ולא מי מחבריה היא המפקדת העליונה של צה"ל - אמור לחזק את נתניהו, הפטור מחובת התייעצות מוקדמת עם 90% מהשרים, בפועל הוא ירסן אותו. ההתנערות מאחריות אישית שוב אינה אפשרית: ועדת החקירה שתוקם לאחר המלחמה הבאה תתמקד במעשי ראש הממשלה ובמחדליו. הוא לא יוכל להתבצר מאחורי ארונות קלסרים ודיסקים בארכיוני המדינה וצה"ל.