הנסיעה לאורך כביש צדדי המסתעף מכביש 90 ליד מושב חצבה בפסח האחרון, הזכירה לי עוד אירוע חדשותי. ממזרחה לנו התפרש שדה נחמד, חלקת קרקע ישראלית אחרונה לפני הגבול עם ירדן, שהיה מוקף כולו בגדר ארוכה ועליה שלטים מאיימים על סכנת מוקשים.
"אוקיי", אמרתי לבעלי, "לכאן אנחנו לא מתקרבים עם הילדים". בעיני רוחי עלו, איך לא, תמונותיו של דניאל יובל הקטן, אז בן 11, שעלה על מוקש בטיול משפחתי סמוך להר אביטל ברמת הגולן לפני כעשר שנים, ואיבד את רגלו.
זה לא יוצא דופן. אנחנו נוהגים לטייל ולעשות קמפינג די הרבה ומתוקף העבודה אני זוכרת לפרטי פרטים אירועים טרגיים שקורים גם בשמחות ובטיולים (אז, ובכן, הם הכי טרגיים). האירועים האלה - היו בטוחים - שבים ומציפים אותי על כל צעד ושעל כשאנחנו בשטח.
כשאנו מגיעים לקטע צר וגבוה במסלול אני מרחיקה בבהלה את ילדיי מהשפה, מחזיקה בחוזקה, ולאורך כל המעבר שואלת עצמי מה אמורים לעשות כדי חלילה לא לסיים מחובקים עם אחד מהם בתחתית המצוק, כמו עמרי ועילאי ניר זכרם לברכה. באביב אמנע מקמפינג באזור עם דשא ומים כי מקרי ההכשה מתרבים, ובחדשות הרי מזהירים מפני הנחשים המתעוררים ומלאים בארס בתקופה הזו. גם סביר להניח שבעת נסיעה לקמפינג בדרום, אבקש מהנהג, כלומר מבעלי, להימנע מכבישים המפורסמים בהתפרעות נהגים בהם ובכמות תאונות גבוהה. ואם ניסע בהם, אפקח עשר עיניים על הנעשה בדרך, גם אם זה לא באמת עוזר כשמשאית של נהג שיכור חוצה באדום.
אז זה ברור, המצב הסובייקטיבי שלי הוא, ובכן, קצת מופרע. איני מספרת את הדברים האלה כדי להדגיש את ראיית הנסתר שלי, אלא, כמובן, להסביר כמה אני מבוהלת. ואלוהים יודע אם ואיפה סיפור טרגי כזה חלילה יתפוס אותי, למרות כל החששות.
אבל אני יודעת דבר אחד: בהינתן המצב המנטלי הזה, אני, אם לא הייתי חייבת, לא היית נוסעת לערבה דווקא בשבוע של סכנת שיטפונות. בוודאי שלא עם ילדיי. חוזרת שוב: נוסעת, ברכב, על כביש! להיכנס לתוך ערוץ נחל צר במדבר יהודה כשיש גשמים באזור והחזאים מדווחים כבר שבוע על סכנת שיטפונות באזור? זה כבר נשמע כמו שיגעון מוחלט.
"מזג האוויר הזה מייצר סכנה של פלאש פלאדס, מה שנקרא, שיטפונות בזק שמסוכנים מאוד", שמעתי במו אוזניי לפני כמה ימים את דני רופ בתכנית בוקר בגלי צה"ל, כלומר, כאזרחית הדיוטה ולא כעיתונאית. לתחזיות במהדורות החדשות אני כמעט אף פעם לא מגיעה, אבל כלל ידוע הוא שהחלק הזה זוכה לרייטינג מבורך, בוודאי בתקופות מתעתעות מבחינה אקלימית. רק בקמפינג האחרון בערבה, כשהלכנו לצד תוואי נחל, ובת החמש וחצי, שגם קוראים לה יובל, שאלה מדוע בעצם קוראים לזה נחל אם אין בו מים, היא קיבלה הסבר שכשיש גשמים - "כל הדבר הזה מתמלא על גדותיו".
מדריכי המכינה, יש להניח, נחשפו לאזהרות האלה, ובוודאי היו צריכים להיחשף אליהן במהלך ההכנות לטיול. בטח אחרי מראות האגמים שנקוו בגלל הגשם החזק שירד תוך זמן קצר בראשון לציון או בירושלים שלשום, בטח ובטח אחרי שבקבוצת ווטסאפ תהתה בת המכינה על פשר ההתעקשות לצאת לטיול במזג אוויר כזה, וסיפקה כנראה את אחת מהודעות הווטסאפ המצמררות במדינה: "אנחנו נמות!". ההודעה נענתה בתשובה מצמררת לא פחות: "אל דאגה, תבואו, יהיה רטוב".
הרי בינינו, המחשבה הראשונה למראה התרעת ה"פוש" שהופיעה במסכי הטלפונים, עוד לפני שהתבררו ממדי האסון, הייתה: "מה, מי בדיוק מטייל בערוץ נחל במדבר יהודה במזג האוויר הזה?".
ראיתי טענות על פופוליזם של המשטרה במעצר של המדריכים, ראיתי השוואות בין מה שקרה להם לבין מה שעובר על הורה ששכח את בנו או בתו ברכב. זה נכון שעולמם של המדריכים חרב עליהם ולכאורה הם כבר קיבלו את עונשם, אבל איני מבינה את הטענות האלה. שכחת ילדים רכב, לא עלינו, נובעת מחוסר תשומת לב רגעית שיכולה להוביל לטרגדיה גדולה - הורה שאיבד את ילדו. כדי להפחית סיכויים שהיא תקרה, על ההורה לעשות פעולות אקטיביות, כמו קניית אביזרי התרעה מיוחדים, להשאיר מסמכים או טלפון במושב האחורי וכדומה, והיא קורית במהלך היומיומי של החיים, תוך כדי "טיפול" הכרחי בילד. הורים, לצורך העניין, חייבים לנסוע לעבודה ובדרך להוריד את הילדים בגן. חניכי מכינה קדם צבאית היושבת בתל אביב לא חייבים להסתובב בערוץ נחל בערבה ביום הכי מוכה שיטפונות בשנה. זה טירוף.
ואיזה נוער, איזה נוער זה. מדהימות ומדהימים אחד-אחד. ארץ ישראל היפה, בנים, בנות, מושבניקים, עירוניים, מתונים, שוויוניים, ערכיים, אוהבי הארץ והאדם. הלב, אלוהים, פשוט נקרע, ויוצא אל ההורים, האחים והחברים.
ובלילה, כשהראש על הכרית, בשקט-בשקט, בלי שאף אחד ישמע, אני קצת אשאל: איפה הם היו, ההורים? האם ידעו על המסלול? האם גם הם העלו תהיות? ורגע אחרי שאתפלל שהטור הזה שכתבתי לא סתם יעשה עין הרע לילדים בטיולים הבאים, אני סוף-סוף אירדם. אם אצליח.
שני, אלה, רומי, צור, עדי, גלי, אגם, יעל, מעיין ואילן, יהי זכרכם ברוך.