מנהלים ומנהלות של בתי ספר בתל אביב ביטלו את השתתפותם באירוע "משחקים של פעם" בגלל הדרישה של משרד החינוך שפעילויות הספורט בו לגילי ה'-ו' יהיו מופרדות מגדרית "כדי להתחשב בבתי ספר דתיים שבהם נהוגה הפרדה כזו", כך פורסם לאחרונה לראשונה באתר "און לייף", פרסום שגרר איזכורים במקומות נוספים והוביל לדיון ציבורי בנושא.
אבל העניין שפוספס עד כה בדיון על "משחקים של פעם" הוא בדיוק הסיפור הזה של: "פעם". פעם לא הייתה בישראל הפרדה עיקשת, נחרצת, אדוקה כל כך - תמוהה, אם יורשה לנו - בגילים מוקדמים כל כך. בתכניתו היומית אתמול בגל"צ שאל המגיש ישי שנרב יו"ר ועד בית ספר תל אביבי, שהתנגד להפרדה, האם לא הוא עצמו שיחק בגילים האלה בנפרד. שאלה לגיטימית, אפילו מתבקשת, ועדיין - המשחקים המדוברים הם קלאס, כדורשת, מחניים, תופסת, מחבואים או 5אבנים, כן? השאלה גם רומזת כי יש "משחקים של בנים" ו"משחקים של בנות" ולא מביאה בחשבון שבת תרצה לשחק ב"משחק של בנים", ולהיפך.
המרואיין ענה נחרצות שלא, בילדותו הוא שיחק עם בנות ואפילו הריצות בשיעורי ספורט היו משותפות (כאן אני חושבת שהגזים, אני זוכרת שיעורי ספורט משותפים ביסודי, אבל לא זוכרת שבנים רצו אתנו 60 מ', שהרי אחרת, לא הייתי מנצחת בקלילות את כולן), ואז הוסיף ש"לא ייתכן שתהיה הפרדה ומסר של אי שוויון מגדרי בנושא הזה בשנת 2018".
אז זהו - שגם בשנות ה-40', 50' או ה-60' בישראל לא הייתה הפרדה בין בנים לבנות בשיעורי ספורט בבתי ספר. אבא שלי, שלמד בבית הספר היסודי "הכרמל" (היום "גבריאלי") במרכז תל אביב בשנות החמישים, מספר שבטקסים, בהפסקות או בהתעמלות הבוקר היו תמיד הבנים והבנות ביחד. בימי שישי אחר הצהריים היו נפגשים ילדי ובני הנוער בתל אביב - אבא וחבריו למשל ברחבת "הבימה" ההיסטורית - ומשחקים משחקי חברה ("בן לוקח בת", "יש לנו תיש", "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי") - כולם בנים ובנות במשותף. ואז, צריך לזכור, שנות היסודי לא נגמרו בכיתה ו' אלא נמשכו, שומו שמיים, עד ח', במהלכה כבר מתחילים סימני בגרות מינית.
למען ההגינות ההיסטורית צריך לומר שבשנים אלה נדרשו התלמידים בכיתות לחבוש כיפות בעת שיעורי תנ"ך ושיננו תפילות נבחרות - אקטים שהיום היו גוררים ביקורת חריפה מצד הורים חילונים בטענה של "הדתה". אבל בכל הקשור להפרדה מגדרית מטעמי דת, כאמור - זה לא עמד על הפרק בגילים המוקדמים.
אז תגידו - זו ישראל המפא"יניקית, החילונית, התל אביבית, הסמלונית. אז תגידו.
כי אצל אימא שלי, ילידת משפחה דתית בבני ברק ובוגרת תנועת בני עקיבא, התמונה לא הייתה שונה באופן דרמטי. בילדותה הייתה משחקת "כל הזמן" עם בני המין השני אחר הצהריים. ההפרדה בבני עקיבא, היא מספרת, החלה רק כאשר הבנים הלכו לישיבות בסוף כיתה ח', אז התחילו לרקוד במעגלים נפרדים - לא בנפרד ממש, מעגל בנות ומעגל מקיף של בנים או ההיפך - והפעולות היו משותפות עד שנות התיכון. כך גם מחנות הקיץ. מיעוט של חיילות דתיות התגייסו באותה תקופה לצבא, זה נכון, אבל הפרדה מגדרית מבוהלת כל כך ברוב הציבורים הדתיים-לאומיים בגילים מוקדמים - לא הייתה.
לפחות על פי הסיפורים האלה, ועל סמך עדויות רבות אחרות כמובן, קשה לדמיין דרישה ממלכתית, מטעם משרד החינוך, לקיים אירועי התעמלות בהפרדה מגדרית בבתי ספר יסודיים במרכז הארץ, חילוניים או דתיים, בשנותיה המוקדמות של מדינת ישראל הצעירה.
הסיפור האחרון, אם כן, הוא לא סיפור על מרד של מנהלי בתי ספר, על אי-התחשבות ברגשות דתיים, אפילו לא על הוראה (ישנה, כנראה) של משרד חינוך שאדם חובש כיפה עומד כרגע בראשו או על "אליטות מתחלפות". זוהי רק עוד דוגמא לסיפור על ההקצנה הדתית שעברה על מגזרים דתיים בישראל מאז שנות השבעים, הקצנה שרואה עצמה כמיינסטרים, שבטוחה שהיא-היא הפרשנות והפרקטיקה הנכונה והצדקת ליהדות האורתודוכסית ושבאה לידי ביטוי, אגב, בעיקר בנושאים של הפרדה מגדרית, שמירת נגיעה ושירת נשים.
יודגש: בדרך כלל איני מסכימה עם כל טענה אוטומטית ומזדעקת של הורים על הדתה, הדוחה כל ניסיון לשילוב תכני מסורת בבתי הספר ועשויה לשמר בורות חילונית בנושאים שכאלה, אולם איני רואה כל קשר בין הפרדה מגדרית בגילים מוקדמים במרחב ציבורי במדינה דמוקרטית למסורת ישראל, ואני מבינה היטב את חששם של הורים חילונים בדיוק מפני ההקצנה הדתית המדוברת, בגללה הם חשים צורך לעמוד על המשמר.
ולא רק תל אביבים חילונים צריכים לצאת נגד ההקצנה, גם א/נשי ציונות דתית מתונים שגם להם קצת גונבים את הדת.
מבחינה דתית, שר החינוך בנט אמור להיות אחד כזה. מתון. חובש כיפה סרוגה "קטנה" שהתחתן עם חילונית, כזו היא גם שותפתו הפוליטית הצמודה; אינו שומר נגיעה, תומך בגיוס חיילות ומבקש למצוא פשרה לבעיית הרפורמים והקונסרבטיבים.
השאלה היא אם הוא יכול ורוצה לצאת נגד ההקצנה הדתית שמאפיינת את המחנה שלו, רבים מנציגיה בני המפלגה שלו. ההיגיון והניסיון אומרים שלא. או לפחות לא באותה נחרצות, ביטול, אולי התנשאות, שבה הוא ענה בעבר: "הדתה-שמדתה" לציבור ההורים החילונים שהוא אמון עליהם כשר.