At The Drive In, להקת מהגרים מאל-פאסו, טקסס, הם המשיח הזמני החדש שלי. האמת, הם ממלאים את התפקיד הזה בשביל עוד כמה אנשים בצד השני. יש להם אמו-קור שמעדיף מקומות קטנים וקהל לא מוכר בהופעות. ויש להם פאנק, אפרו ומתופף לבנוני. מאז שהוקמו, לפני שש שנים, הם לא מפסיקים לחרוש את צפון היבשת. ההפוגות היחידות נוצלו להפקת אלבומים עצמאיים, עם העדפה להקלטה חיה. עכשיו הם הוציאו תקליט בגראנד רויאל, הלייבל של הביסטי בויז.
Relationship of Command התרסק עלי חזק. מעבר להזדמנות להתעלל בשכנים עם חומר חדש, קיבלתי בראש, במובן הישן, וזה לא היה קל. כמו כמה מהאלבומים שאני הכי אוהב, הייתי צריך לשבור קודם כמה וכמה מחסומים. למזלי, בפעם הראשונה שהעיגול החל להסתובב (לא ראיתי, אני משער) קיבלתי רמיזות שהחזירו אותי אי שם ל- 94. אני משווה ל-Vs. של הלהקה ההיא, פרל ג'אם, ומשהו מכריח אותי לנענע את הראש ולהתעורר לבוקר של הלהקה הזאת.
השיר השלישי, "One Armed Scissor", הוכיח אותי. הוא נשמע לי כמו"Rearviewmirror" של הלהקה ההיא. לשמוע מוזיקה מנקודת זמן שחלפה זה בסדר, אבל לעשות מוזיקה מהעבר, אני יודע, זה לא משהו. ועם זאת, לא עובר הרבה זמן עד שאני מבין כי הדיסק שבידי והצלילים שבחדרי מבשרים על התאמה שאין כמוה להווה. הבעיה היתה בי כמובן. משכתי אחורה יותר מדי. שקט, תקשיב לרעש.
איזה דרייב יש להם. ואיך הם מנגנים. והם בתוך זה לחלוטין. והשירים יפים, והכל חכם וכנה. ב"Rolodex Propaganda" אפשר לשמוע את איגי פופ עושה קולות רקע, ומתפקד למעשה כנוטריון שעושה את זה רשמי.
אני חי. היה קשה. אני לא ממליץ לכל אחד. מי שמרגיש - יודע. אנחנו הרי מתים בשביל לחיות מחדש.
נ.ב: הדרייב אינים מופיעים באירופה בתחילת דצמבר.
מה שטוב לביסטי בויז טוב לסחבק
29.11.2000 / 11:24