הרמטכ"ל גדי איזנקוט מעריך כי בעשורים הקרובים לא תוכל מדינת ישראל לסכל לחלוטין את מאמצי ההתגרענות של מדינות האזור, ומציע להתאים את צה"ל למצב חדש זה, של חיים לצד נשק השמדה בסביבה הסמוכה.
במאמר על מגמות התפתחותו של צה"ל ב-30 השנים הבאות, שפרסם ערב יום העצמאות בכתב העת הצבאי "מערכות", הציע איזנקוט כי צה"ל "יתאים את עצמו לאפשרות של כניסת נשק להשמדה המונית למזרח התיכון, באמצעות גיבוש תפיסה הכוללת מענה הגנתי והתקפי, ומימושה". ליתר הדגשה חזר הרמטכ"ל על נוסח זה בסיכום דבריו והעניק לו מעמד של אחד מ"עשרה עקרונות שיהיו מצפן לצה"ל בשנת 2048".
מדיניותה המוצהרת של ישראל חותרת להרתיע גורמים עוינים בטווח המסכן את המדינה מפיתוח נשק גרעיני ומהצטיידות בו, ואם ההרתעה תיכשל - לסכל מאמצים בכיוון זה במהלכים מדיניים ואחרים. המונח "נשק להשמדה המונית" אמור לכלול גם אמצעי-לחימה כימיים וביולוגיים, אך ישראל הבליגה מאז שנות ה-60 על הימצאותם בצבאות מצרים, עיראק וסוריה. כשמדענים מערב-גרמנים סייעו למצרים לפתח טילים וראש קרב בלתי מקובלים, ישראל הסתייעה בממשלת בון להציע להם פרנסה אחרת, הרחק מקהיר. ממשלות בן גוריון ואשכול לא ראו בתכנית המצרית עילה למלחמת מנע.
התבטאותו של איזנקוט נועזת וחדשנית על רקע הכרזות ישראליות המאיימות לפעול נגד כל מיזם גרעיני צבאי באזור, והמתעלמות מחלופה אפשרית של הימצאות נשק גרעיני בידי אויב, או אף מדינה המקיימת יחסי שלום עם ישראל, ומהצורך לגבש מדיניות למצב כזה. למעשה, זהו המצב השורר בין החברות הקבועות במועצת הביטחון מאז תחילת העידן הגרעיני, ובגרסה מקומית בין הודו לפקיסטן.
הרמטכ"ל אינו מנמק את החלטתו להציף עמדה זו עכשיו, אך הפרסום בא לאחר הכרזת יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן על נחישות סעודיה שלא לפגר במרוץ ההתגרענות באזור.
דוקטרינת איזנקוט, המסרבת לראות בהתגרענות האזור גזר דין מוות לישראל, עלתה עד כה מעת לעת ובגלגולים שונים בדיונים סגורים של מומחי ביטחון מאז נחשפה הפעילות של ישראל בכור בדימונה ב-1960. בעקבות החשיפה אותרו מאמציהן של מדינות ערביות ומוסלמיות (מצרים, פקיסטן, עיראק, איראן) להתחמש בראשי-קרב להשמדה המונית ובמפציצים וטילים להבאתם ליעדם. אחת העמדות שהושמעו באותם הדיונים הציעה לישראל להשתית את מדיניותה על ההנחה שלא תצליח לסכל מאמצים אלה לאורך ימים, ולהיערך גם למצב אחר, של סוף המונופול הגרעיני המיוחס לה בעולם.
לעמדה זו לא היה עד כה ביטוי גלוי בדרג הממלכתי הבכיר. ממשלת בגין החליטה לתקוף את הכור הגרעיני בעיראק למרות הסתייגויות ראש המוסד יצחק חופי, מנהל הוועדה לאנרגיה אטומית עוזי עילם וראש אמ"ן יהושע שגיא, כמו גם ראש מפלגת האופוזיציה הראשית, שר הביטחון לשעבר שמעון פרס, שהיה הפעיל העיקרי מטעמו של ראש הממשלה דוד בן גוריון במיזם הגרעיני. ממשלת אהוד אולמרט, עם שרי הביטחון עמיר פרץ ואהוד ברק, החליטה לתקוף את הכור הצפון קוריאני שהוקם בסוריה.
ממשלת נתניהו, עם שר הביטחון ברק, חתרה לתקוף את התשתית הגרעינית באיראן, אך נמנעה מכך בלחצם של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ראש המוסד מאיר דגן והנשיא פרס. גם איזנקוט, אז מפקד פיקוד הצפון ולשעבר מזכירו הצבאי של ברק וראש אגף המבצעים, התייצב אז נגד כוונת נתניהו וברק להפציץ באיראן.
ואולם, ההתנגדות לתקיפת איראן נבעה מההערכה כי אמצעים אחרים יהיו יעילים יותר להשגת אותה המטרה. עוד הוערך כי הסיכול המדיני שאימצה ממשלת שרון ולאחריה ממשלת אולמרט, בניצוח המוסד, מצליח בגיוס העולם להטיל על איראן עיצומים שידחקו אותה להקפאת תכניתה, כפי שאכן אירע בקיץ 2015. באסטרטגיית צה"ל, שאיזנקוט פרסם שבועות מעטים אחרי חתימת הסכם הגרעין, תכניות ההתעצמות והפעלת הכוח מניחות שלרשות ישראל עומד עשור של קיפאון בהתגרענות האיראנית. שלוש שנים מהתקופה כבר חלפו.
למעט שני חריגים, ב-1956 מול מצרים וב-1982 בלבנון, התנזרה ישראל ממלחמות יזומות שאחת ממטרותיהן, במהלומה ראשונה, הייתה שבירת כוחו של האויב. תקיפות הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה חרגו מכלל זה, של פעולות להרתעת אויבים מבניין כוח ולא רק מהפעלתו. מדוקטרינת איזנקוט משתמע כי לדעת הרמטכ"ל עומד להסתיים עידן הסובלנות העולמית כלפי פעולה ישראלית חד-צדדית נגד יעדים גרעיניים באזור.
ממשלו של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן התנגד לתקיפת הכור העיראקי, ואף הטיל על ישראל עיצומים לענישתה כמו הקפאת משלוחי F-16. ממשלו של בוש הבן היה שותף להחלטה על תקיפת הכור בסוריה, אך בנסיבות מיוחדות: ההקשר הצפון-קוריאני והסמיכות לכוחות האמריקניים בעיראק. אותו הממשל התנגד לתקיפת איראן, וכך גם ממשל אובמה.
ממאמרו של איזנקוט עולה הכרה בריסון שייכפה על ישראל אם מדינה פרו-מערבית כמו סעודיה תפעל להשגת נשק גרעיני, בין כראשונה במירוץ שיכלול מעצמות מקומיות כמו איראן, טורקיה ומצרים, ובין כאחת הרצות. איזנקוט מדגיש, לפיכך, את חשיבות פיתוחה של אסטרטגיה אחרת - להרתעת השימוש בגרעין, להבדיל מהצטיידות בו, להתגוננות מפניו (הכוונה היא ככל הנראה ליירוט טילים ולמקלוט האוכלוסייה) ולתקיפתו.
בהקשר זה ראויה להדגשה הבחנתו של ראש ה-CIA מייק פומפאו בין מעבר הסף הגרעיני והשגת פצצה לבין "ארסנל" של ממש, כלומר מערך מלא, על טיליו, ראשי הקרב שלו ומערכות הפיקוד והשליטה בו. פומפאו דיבר אשתקד על קוריאה הצפונית, אך ההבחנה יפה גם למקומות אחרים. ההישג הסמלי שבהגעה לפצצה הראשונה (למעשה, ראש קרב הנישא על גבי טיל) חשוב ליוקרת המדינה השואפת להשתייך למועדון נבחר, אך עודנו נסבל, ואף שצפוי כי משטר אי-ההפצצה יתפורר, יהיו לישראלים כלים להתמודד עם המצב החדשה והיא תוכל לחגוג בבטחה גם את יום העצמאות המאה שלה.