מדינת ישראל התמודדה מיומה הראשון על זכות קיומה, זאת לנוכח פלישה של חמישה צבאות לתוכה. במקביל למערכה הצבאית, עלה הצורך להקים מנגנונים מסודרים, מוסדות, משרדים ומערך פקידות שיוכל להסדיר את חיי היום-יום. פרטים שונים על התהוות מוסדותיה של המדינה הצעירה מופיעים במסמכים שונים המתפרסמים בימים אלו בידי ארכיון המדינה, ויוצרים אוסף מיוחד המתעד את ימיה הראשונים של ישראל.
בין המסמכים ניתן למצוא, למשל, הודעה שנשלחה ב-20 במאי 1948, רק שישה ימים לאחר שדוד בן גוריון הכריז על הקמתה של ישראל. במכתב הודיע שר התחבורה דוד רמז לצבי פרידברג, שעבד בחברת הנפט העיראקית, על מינויו למנהל הדואר, הטלגרף והטלפון של מדינת ישראל. מסמך זה ורבים אחרים נאספו ממאות תיקים וסודרו בסדר כרונולוגי לפי 30 ימיה הראשונים של המדינה.
עוד ניתן למצוא באוסף כרוז שנשלח לתושבי ירושלים בתאריך 8 ביוני 1948, מטעם "הרשות המרכזית לשעת חירום של ועדת ירושלים", ובו מילות עידוד על התמודדותם בעת המצור על העיר. המצור על ירושלים היה עניין מהותי באותם ימים גורליים והמסמכים באוסף שיצר ארכיון המדינה ממחישים זאת היטב - שכן כמה מהם עסקו בחודש הראשון לקיומה של ישראל בנושא בהול זה. ב-24 במאי כתב בן גוריון לשר הפנים, יצחק גרינבוים, כי "שחרור ירושלים עומד עכשיו בראש המאמץ המלחמתי. איני מעז להתנבא, אבל אני מקווה שסוף השבוע הזה יביא אתו שינוי יסודי, אם לא מכריע". על המכתב חתם בן גוריון בשמו המחתרתי, "אמיתי".
המאבק הביטחוני היה מכריע באותם הימים, ובמקביל היו מונחות מטלות רבות על המנהיגות של המדינה החדשה שאך קמה. כך, באותו יום שבו מונה מנהל לדואר, יצאה הודעה של משרד המשפטים בממשלה הזמנית על בחירתו הרשמית של בן גוריון לתפקיד ראש הממשלה. יום קודם לכן היה בן גוריון מוגדר, עדיין, ראש מועצת המדינה הזמנית. מתוקף תפקיד זה חתם באותו יום, 19 במאי, על ההחלטה של מועצת המדינה הזמנית לגבי דגל הצי המלחמתי של מדינת ישראל, שייקרא אחר כך חיל הים.
המסמכים נאספו על ידי יאיר פרץ וצבי לוי מתיקים שמקורם בגופי ממשל ובארכיונים אישיים. ניתן למצוא בהם גם מכתבים ששלחו שרי חוץ של מדינות ובהם הכרה במדינת ישראל, סקירה על הקמת משרד המסחר, התעשייה והאספקה ועוד.
מ-18 במאי, ארבעה ימים אחרי הכרזה על קום המדינה, נשמר מסמך שהוציא מחוז חיפה בלשכת המסחר של התעשייה העברית וכותרתו "היחס על רכוש ערבי בחיפה". במסמך גינוי חריף לנוכח מה שהוגדר "חוש התאווה על שלל שהתעורר עם כיבוש חיפה שהביא לידי הפקרות שחנויות ומחסנים של ערבים - יש אומרים גם דירות - וחלק מסחורות לוקחו ונשדדו בידי ארגונים, חברות ויחידים...".
המסמך הופנה לוועדת המצב על יד הקהילה העברית, חיפה, עם העתק לוועדה המדינית של מדינת ישראל, ובו הודגש כי "מעשים אלו הם בניגוד לרוח ישראל עוד מהימים הקדומים; 'ותעט על השלל ותעש הרע בעיני ה'". כותב המכתב מטעם לשכת המסחר בחיפה ציין כי "חיפה היא עיר מעורבת מתושבים עברים וערבים. היחסים בין אלה ואלה היו טובים ורצויים. היחסים האמורים והיחס החריף אל בעלי מחסנים ערבים שנשארו במקום ישמשו ודאי להפרעה בהחזרת יחסים תקינים לעתיד לבוא".
מגוון הנושאים שמשרדי הממשלה הזמנית ניהלו באותו חודש היסטורי מעורר התפעלות. החל מבניית יחסי החוץ של ישראל עם האו"ם ומדינות אחרות ועד מגעים עם המדינות שתרמו להכרה במדינת ישראל. ניתן ללמוד מהמסמכים על מגעים עם בריטניה, שכמה גופים ונציגים שלה המשיכו לפעול בנמל חיפה וסביבתו גם לאחר הכרזת המדינה והסיום הרשמי של שלטון המנדט.
במסמך אחד מהאוסף המדובר ניתן ללמוד גם שהצבא הבריטי המשיך להסיע רכבות על מסילות הרכבת. מדובר במכתב תשובה של מנכ"ל מחלקת הרכבות במינסטוריון התחבורה לתלונה שהועברה אליו על פעילות הרכבת בלילות. התברר כי התנועה הלילית של הרכבות היוותה הפרעה לצה"ל. מנכ"ל מחלקת הרכבות, משה פיקוביץ', השיב כי הרכבות שייכות לצבא הבריטי ו"לנו אין כל שליטה או ביקורת על רכבות שמופעלות על ידי הצבא".
לעיון בחומרים באתר ארכיון המדינה