הימים הם ימי האינתיפאדה הראשונה של ראשית שנות ה-90 בהן שירת ח' שירת ביחידת המסתערבים של משמר הגבול. "זו תקופה אינטנסיבית, עובדים לילות כימים סביב השעון כדי להספיק לבצע את כל המשימות, אינדיקציות והוראות משודרות אלינו מהשב"כ, אנחנו מסתערבים ומצופה מאתנו להיות קשוחים ונחושים לבצע כל משימה, ללא תנאי וללא חשש", סיפר ח'. "גם אם אי שקט נפשי תוקף אותנו ממראות ומזוועות, גם אם אי הנוחות מלווה את לוחמי החטיבה ואותי", סיפר.
"אנחנו שומעים על המתרחש במחנה הפליטים בג'נין, צופים בצילומי אוויר, האינדיקציה של השב"כ מבוססת על מידע מודיעיני שהתקבל אצלם בנוגע לחתונה שעתידה להתקיים למחרת בערב, אליה יגיעו אישיות רמת דרג בארגון טרור ומחבלים עם דם על הידיים, ששב"כ עוקב אחריהם זמן רב", ח' סיפר על אירוע שנחרט בזיכרונו. "אלה קובעי מדיניות הפיגועים, משלחי המפגעים הדוקרים, הפוגעים, המתפוצצים, עם חגורות הנפץ באוטובוסים, ברחובות, במרכזי אוכלוסייה, בתוך ערינו. ניסיונות חוזרים ונשנים ללכוד אותם, לא הצליחו".
מילים אלה לא נלקחו מתוך התסריט של סדרת המתח עטורת השבחים "פאודה" אלה דוגמה מזערית לאחד האירועים שהתרחשו במהלך אינתיפאדה במחנה הפליטים ג'נין ונחרטו עמוקות בנפשו, של ח', לוחם לשעבר ביחידת מסתערבים ביהודה ושומרון, שלקה בפוסט-טראומה לאחר השירות ונמצא בימים אלה במאבק מתמשך עם משרד הביטחון ומשטרת ישראל שיכירו בו כנכה צה"ל. אולם להפתעתו המצערת גילה לאחרונה ח', שרופאה, נציגת משרד הביטחון החליטה שהצלקות שלקח עמו משירות הצבאי הקשה, אינן נחשבות לפוסט-טראומה ולא התפתחו בעקבות השירות ביחידת מסתערבים.
"מסתערבים" הוא כינוי ליחידות שונות של אנשי כוחות הביטחון שתפקידם העיקרי הוא הטעמות בתוך האוכלוסייה הפלסטינית, בדרך לצורך השגת מטרות ביטחוניות ומודיעיניות בתוך שטחים עוינים. פועלות היחידה כוללות בין היתר הבאת חומר מודיעיני, נטרול מחבלים, חיסולים, מעצרים, מעצר מפירי סדר ומיידי אבנים. יחידות אלה פועלות כבר משנות ה-90 תוך שימוש בשיטות הסוואה שונות שכולל בין היתר התחפשות, היטמעות בשטח - הכל בשביל מטרה אחד, הגעה קרובה אל היעדים מבלי לעורר חדשה.
הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) היא הפרעה המתפתחת בעקבות חוויית אירוע קשה מאוד. הלוקים בהפרעה מגיבים לרוב, לחוויה זו, בתחושות של פחד וחוסר אונים כמו גם איבוד עניין בדברים אחרים בחייהם ואיבוד הסבלנות לזולתם. יש הרואים בהלם קרב תופעה ייחודית ושונה מהפרעת הדחק הפוסט-טראומטית, מכיוון שהלם הקרב הוא בדרך כלל קצר מועד אם הוא מטופל נכון, בעוד שהפרעת הדחק הפוסט-טראומטית היא בדרך כלל ארוכת מועד וקשה יותר לטיפול.
"לא יצא לי 'לפרוק' לתוך אירוע משפחתי כמו החתונה שתוכננו להגיע אליה. לא פעלתי עדיין באירועי שבו אזרחים רבים, נשים, ילדים, קשישים ועוד, הבאים לחגוג ולהתארח, וכל זה בשמחה המתקיימת בין מבוקשים - מחבלים, רוצחים ושפלים. אנחנו נדרשים לאתר את המבוקשים ולהכניע אותם, חיים או מתים. אנחנו צופי בתצלומי האוויר, וקצין המודיעין מדגיש שבכניסה למחנה הוקמו מחסומים מאולתרים של נערים שגויסו על ידי מחבלים לצורך תצפיות והתרעה על כניסת כוחותינו.
"נצא שני לוחמים, כבני זוג מסוערבים, ועלינו נשק מוסלק, מערכת קשר, כובע זיהוי, וכל האמצעים הדרושים על מנת שנהיה מסוגלים להיטמע בשטח בלי להיחשף", הציע ח'. קצין המבצעים הביע תמיהה לשמע הרעיון ושאל, "איך תהיו מסוגלים לסגור את כל המבנה ולחסום אותו כשתהיו רק שני לוחמים? ההמון יזהה אתכם מיד, ירוץ לעברכם כדי לתקוף ולחסל. אתם תיחשפו. אתם לא תשרדו את זה". ח' החל לתהות תחת אילו צלילי מוזיקה הוא ייכנס למקום החתונה, "העוד יילל לקול שירה ערבית ודפיקות דרבוקה ירעידו את האולם. אנחנו נגיע כדי להכניע, ואם יהיה צורך בכך, אולי אף לחסל ושמחת החתונה שתהפוך עבורם לטרגדיה".
המילים נלקחו מתוך ספרו של אורן אור ביטון, "חבית נפץ", שבו מספר ביטון על חוויות משירותו המאתגר ביחידת המסתערבים. ביטון חברו ומפקדו לשעבר של ח' ביחידה, מלווה אותו לאורך כל התהליך להכרתו כנפגע פוסט-טראומתי. ביטון עצמו לקה גם בהפרעות ה-PTSD לנוכח שירותו הצבאי והוכר על ידי משרד הביטחון. באירוע השקת ספרו אמר, "חלמתי חלומות, חוויתי הזיות, לאחר ביצוע משימות מורכבות, ונותרו בי פצעים שלא יגלידו לעולם. האבחנה הקלינית - כפי שהרופאים מכנים אותה - גורמת סבל נוראי לי ולמשפחתי, אבל אינני מוותר".
באשר לאירוע "החתונה" שבו השתתף יחד עם ח', אמר, "העובדה שישנם אנשים שלא עשו חלקיק ממה שח' עבר בשירותו הצבאי, והוכרו כנכי צה"ל, ואילו ח' לא הוכר, לא נותנים לי מנוחה. לח' לקחו שנים להיפתח ולדבר על הדברים שעבר במהלך השירות הצבאי ביחידה". לדבריו של ביטון, הוא היה זה שהפנה את ח' לייעוץ אצל מי שהיה בזמנו הפסיכלוג של היחידה, ויודע אילו תלאות עברו ח' וחבריו במהלך השירות. "ברגע שניתנה חוות הדעת החיובית בנוסף לתמיכה של מפקד היחידה, ואז עם כל התמיכה הזאת הוא מגיע לבדיקה בת 20 דקות אצל רופאה מטעם משרד הביטחון והיא מקבלת החלטה שהפצעים של ח' אינם מתקופת השירות, לא נותנים מנוחה, איך היא יכולה להחליט דבר כזה ש-70% מחברי ליחידה נפגעו ומשלמים על כך עד היום?".
בעצת מפקדו לשעבר, בסיועו של עו"ד רפאל שיין, המתמחה בתביעות נכות וייצוג נכי צה"ל נגד משרד הביטחון, מחליט ח' להגיש למשרד הביטחון בקשת זכות להכרה כנכה צה"ל וזאת לנוכח שירותו ביחידה, אולם להפתעתו המרה, קצין התגמולים במשרד הביטחון לא קיימת עדות לקיומה של פוסט-טראומה עקב תנאי הישרות הצבאי. "מרגיש שהמדינה שלמענה נלחמתי - תקעה לי סכין בגב", כך התייחס ח' להחלטה.
"אתה כל הזמן דרוך בבית, בודק, מסתכל לאנשים לתוך העיניים"
לנו תמיד היה בראש, אין דבר כזה "פחד", כל הזמן זה רודף אותך, אתה כל הזמן דרוך, תמיד מסתכל אחרונה ולא נשאר חשוף", לדבריו של ח' גם היום, 20 שנה אחרי, התקפי הפוסט-טראומה ממשיכים ללוות אותו. "אמנם הצלחתי להינשא ולהקים משפחה ותיכננתי ללמוד מזרחנות כדי להשתלב בשב"כ, אבל גם מזה נרתעתי בגלל הזיכרונות".
ח' תיאר את חייו כנפגע פוסט טראומה וסיפר "אתה כל הזמן דרוך בבית, בודק, מסתכל לאנשים לתוך העיניים, אתה לא יושב במסעדה עם הגב לכניסה" לדבריו של ח' במשפחתו כבר התרגלו לעבודה שלעיתים רבות הוא מתעורר בבהלה ומסתובב בבית, רץ לדלת הכניסה לבדוק שהיא נעולה, וצועק מתוך שינה. לדבריו של ח' גם כשהוא ורעייתו החליטו להרחיב את משפחתם הם נתקלו בקשיים בעת הניסיון להיכנס להריון. "הרופא המומחה שבדק אותי אמר שאני מצוי בלחץ מאוד גבוה כל הזמן, והלחץ הזה משפיע על התפקד שלי, כול שלושת ילדיי נולדו בעזרת טיפולים".
לדבריו של ח' ההחלטה של הועדה הרפואית מאוד פגעה בו, "קיבלנו בעיטה עם ההחלטה של משרד הביטחון. למרות מה שעברתי ועשיתי למען המדינה אני צריך לבקש חסדים ממשרד הביטחון? אני מתעד בפניהם סיפור מצמרר על אופי השירות שלי וזאת ההחלטה שלהם, זה מכעיס. המערכת ירקה לי בפנים".
עו"ד רפאל שיין, ממשרד עורכי הדין שיין, להב-שור המייצג את ח' אמר כי "המחלוקת בינינו לבין משרד הביטחון הינה מחלוקת רפואית, גם קצין התגמולים לא חלק על האירועים הקשים אותם עבר מרשי בשירותו ובתנאי השירות בתור לוחם ביחידת המסתערבים, אך דחה את תביעתו על בסיס חוות דעת של רופאה מומחית מטעמו. סביר להניח שהמומחית מטעם משרד הביטחון, לצערי, מעולם לא תבין מהי המצוקה הנפשית של אדם ששירת שירות מלא ביחידת המסתערבים ועבר אירועים חריגים, טראומטים וקשים ומכאן החלטת אי ההכרה. קשה לי לקבל איך על סמך בדיקה קצרה, יכולה המומחית לקבוע בצורה כה נחרצת כי מרשי לא סובל מתסמינים נפשיים כאלה ואחרים וזאת על אף שהציג מסמכים רפואיים המאבחנים כי הינו סובל מפוסט טראומה. נוציא את הצדק לאור בבית המשפט".
ממשרד הביטחון נמסר כי: "לאחר השלמת איסוף החומר הרפואי והעובדתי - הועבר תיקו הרפואי לבדיקת וחוות דעת מומחה חיצוני, שדק את הפונה וחווה דעתו לעניין הקשר הסיבתי. הפסיכיאטרית שבדקה את ח' מצאה כי הוא אינו סובל מפוסט טראומה או מתחלואה נפשית אחרת הקשורה לשירותו הצבאי. כמו כן, המומחית ציינה בחוות דעתה כי הוא סובל ממחלה שגרמה לאבדן ראייה בעין אחת ומבעיות רפואיות קשות אחרות, שגרמו לחרדה וללחצים נפשיים מהם סובל כיום. עם זאת, חשוב להדגיש כי לא מדובר ב-PTSD בתחלואה נפשית שניתן לקשור לשירותו הצבאי, ממנו השתחרר לפני כ-20 שנה. ח' זכאי לערער לוועדת הערעורים על הקביעה האמורה".