עשרות מטרים מהעסק המשפחתי, "סטקיית סבינו" ברחוב דוד רמז השקט בכפר סבא, ניצבת האנדרטה לזכרה של סמלת עדי אוסמן, בתם של יעל ושבתאי. עדי נהרגה ב-25 באוקטובר 2003 בבסיס נצרים ברצועת עזה. מחבל שחדר לבסיס ונכנס למגורי החיילות ירה בעדי עשרות כדורים מטווח קצר. גם 15 שנה אחרי המקרה, אמה של עדי עדיין בטוחה שהיא הייתה מגנה על עצמה, אם רק היה ברשותה נשקה האישי. "עדי הייתה פייטרית לא נורמלית. אנחנו בטוחים שאם לא היו לוקחים לה ולחברותיה את הנשק, היא הייתה יורה ופוגעת במחבל", אומרת האם.
"שמענו שהמחבל זרק רימון לחדר של עדי, שהתפוצץ והרעיד את החדר, ועדי בטח קפצה מהמיטה וראתה מולה את המפלצת. הבת שלי הייתה מאוד חזקה פיזית, ואני בטוחה שהיא ניסתה להתגונן מפניו", היא מוסיפה. לאחר מותה עדי השאירה אחריה מאות שירים שכתבה.
בתום חודש האבל, ביקרה המשפחה בבסיס, "רצינו לראות מקרוב איפה הכול התרחש", אומרת יעל. "בהתחלה מאוד כעסנו, הצבא ידע שהבסיס לא היה מוגן, הערפילים הכבדים שיתקו את כולו. כשנכנסנו לחדר שהיה של עדי ראינו שאחד הכדורים שירה המחבל פגע בתקרת החדר, אין לנו ספק שהתפתח מאבק ביניהם ושעדי לא נורתה בשנתה. מאוד כעסנו אז, אבל גם לא שכחנו שעדי רצתה מאוד להיות שם, להיות קרבית".
מעל ביתם הקימו בני המשפחה בית תלמוד לזכרה של עדי. כשהיא מביטה בתמונת בתה האהובה, לבושה במדי הזית, משחזרת יעל את המפגש הטעון עם נציג קצין העיר. "בשעה 07:30, בוקר שישי, ישבנו בסלון הבית עם עיתון של בוקר וקפה. פתאום נכנס אלינו הביתה בחור לבוש במדים, באותו רגע לא נפל לי האסימון, איזה אגרוף חזק אנחנו הולכים לקבל ישר בבטן, בעוד כמה רגעים. תחילה חשבנו שזה אחד החברים של הבן שלנו יובל, גם הוא חייל ששירת בכיסופים בדרום, אבל אז הוא שאל אותנו: 'אתם ההורים של עדי?'".
בני המשפחה חשבו שקרה משהו ליובל. "שבתאי צעק על החייל, 'מה קרה ליובל?', והחייל ענה, 'לא לו, לה'. את שלושת המילים האלה אני זוכרת עד היום", נאנחת יעל, "ואז הוא אומר לנו 'עדי נהרגה', ואני הרגשתי כאילו חטפנו בהפתעה חתיכת אגרוף בבטן, הייתי בטוח שיש לי חור בבטן. התחלנו לצעוק ולבכות, השכנים סיפרו אחרי זה ששמעו את הצעקות שלנו ממש ליד הסטקייה, אני זוכרת את שבתאי דופק את הראש שלו בקיר מרוב היסטריה, זעקנו ממש כמו שני אריות שמישהו פגע בגורים שלהם, צעקנו כל כך חזק, שאחותה הצעירה של עדי, ענבר, נבהלה. היא שאלה מה קרה, צעקתי אליה: 'עדי נהרגה, עדי מתה'".
תת-אלוף אודי בן מוחה, היום מפקד המכללה בין-זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם) ואז מפקד גדוד שמשון, היה המג"ד של עדי. הוא שמר על קשר קרוב עם משפחתה עד היום. "עדי הייתה החיילת הראשונה שהכרתי בגדוד, לנצרים היו חייבים להיכנס בשיירה, והייתה רחבה ליד נחל עוז שם מתארגנות השיירות. כשאמרו לי להגיע לחפיפה נתקלתי בעדי", הוא מספר.
את דמותה של עדי הוא לא שכח. "הייתה לה עמידה מאוד זקופה, בעיניים שלה ובזקיפות שלה היה ביטחון עצמי לא רגיל", הוא מספר. "שאלתי אותה מי את? והיא ענתה בלי חשש, אני חיילת בגדוד, קוראים לי עדי אוסמן. שאלתי אותה שאלות על הגדוד, בשבילי בשיחות האלה המפקד יכול למצוא את ה'אוצרות' האמיתיים, בלי צנזורה. שוחחתי עם חיילת עם ביטחון, אומרת מה שהיא רוצה, חברותית, בטוחה בעצמה".
"המפגש שלי איתה היה ציון דרך מאוד חשוב עבורי בגדוד שמשון, מעולם לא העליתי בדעתי איך המעגל הזה ייסגר", הוסיף. את האירוע שבו נרצחה עדי זוכר תא"ל בר מוחה "כאילו היה אתמול. אלה דברים שלא שוכחים". לדבריו, "נצרים היה מקום מאוד מיוחד, ומאוד אינטנסיבי, גדוד ביחד עם יישוב, עבודה שוטפת מאוד מאתגרת, הייתה לנו גאווה להיות שם".
"אלפים הגיעו להיפרד מהבת שלנו"
זה היה עוד אחד מאותם לילות אפופי ערפל של סתיו 2003. סמלת אוסמן סיימה לצפות בסרט עם חברותיה ליחידה, והתכוננה לשינה. המחבל, איש חמאס, שהתכונן מבעוד מועד לפיגוע, הגיע מכיוון הרצועה, הצליח לחתוך גדר התיל שהקיפה את המוצב שעמד בלב הרצועה. בחסות האפלה, הוא הצליח לבצע את זממו ולחדור אל תוך שטח המוצב, במקום שבו הייתה צמחייה גבוה, בסמוך לאחד הגנרטורים, שם הסביבה הייתה מאוד רועשת. הוא פתח בריצה והגיע לאזור הבנוי הקרוב ביותר לגדר, מגורי הבנות.
החדר הראשון שאליו נכנס היה חדרה של עדי, ששכבה במיטתה והתכוננה לשינה, ללא נשק. אחרי שירה בעדי, המשיך המחבל אל הקרוואן הבא, שם ירה בחברתה של עדי, סמלת שרית שניאור (סניור), הרג גם אותה ופצע קשה חיילת נוספת. סמל-ראשון אלון אברהמי, ששמע את הצעקות ואת היריות, מיהר לצאת מחדרו כדי להגיש עזרה. כשהבחין בו המחבל, הרג גם אותו ופצע חייל נוסף. לאחר מכן, ניסה המחבל לברוח במסלול שממנו הגיע. רק כשהתקרב לחור הכניסה שבגדר הבחין בו השומר במגדל השמירה ופתח באש לעברו. טנק שהוצב במקום הצטרף גם הוא למרדף. המחבל הצליח לצאת מהבסיס, אך כוח מגדוד שמשון פתח במרדף וחיסל אותו כ-200 מטר מהבסיס.
הלווייתה של עדי נערכה בבית העלמין הצבאי בכפר סבא. "אני זוכרת שסגרו את העיר, 'שטיח של אנשים' הגיע ללוות את עדי בדרכה אחרונה, אלפים על אלפים הגיעו להיפרד מהבת שלנו, מכל הארץ הגיעו לבית העלמין", משחזרת האם. "בהלוויה של עדי הרגשתי חצויה. מצד אחד עם הרגליים על הקרקע, כמי שצריכה לשמור על המשפחה שלה, אבל מצד שני בכיתי וצרחתי בטירוף, איך קרה לנו הדבר הנורא הזה?".
בגעגוע ובכאב, מספרת יעל על בתה שנפלה. "עדי הייתה מוכשרת, מיוחדת במינה. פעילה ונמרצת. היא כנראה ידעה שזמנה קצוב, שכן תמיד ביקשה להתנסות בכול, היא אהבה מאוד לרקוד, ולמדה בלט. מאוחר יותר עברה לאמנות לחימה, טאקוונדו, היא שיחקה טניס, ואפילו התאמנה על גלגיליות. במהלך השנים, גם למדה לנגן בגיטרה ומאוד אהבה לצייר. כל הבית שלנו מלא בציורי שמן שלה", אומרת יעל, "היא הייתה הדבק של הבית שלנו, ואם היא הייתה בחיים, היא הייתה משהו מיוחד".
בין מאות השירים, כתבה עדי גם על אמה:
"אומרים שאימא יש רק אחת, ובזה הם צודקים / אבל הם לא יודעים / שלי יש את האימא הכי טובה בעולם / ובזה אני לא מאשימה אותם / כי הם לא מכירים אותך / והם לא יודעים שאת אימא / שהיא חלום של כל ילד / כי את נותנת הכול / ואכפת לך ממה שקורה / ואת יפה גם בחוץ / וגם בפנים / אבל הכי חשוב זה שאת מעניקה / אהבה שאף בן אדם / ואפילו מלאך לא יכול לתת / אבל למה לי להציף אותך במחמאות ובמילים / כשיש רק מילה אחת שיכולה לתאר אותך / ואני גם בטוחה שאף בן אדם / לא יעז לחלוק על דעתי / כי את הבן אדם המושלם / ואת האימא הכי טובה בעולם".
שנתיים לפני שנפלה, החל אביה של עדי בתהליכי חזרה בתשובה, דבר שהוביל לוויכוחים ועימותים רבים בין השניים. אולם, עם הזמן התרככה עדי וקיבלה את אביה.
"אבא שלי / הוא בן אדם מיוחד / הוא מוכן לתת הכול לאהוביו / יש מקרים שחושבים שהוא / לא אוהב / אבל כשפותחים את הלב / רואים אותו פועם בחוזקה / וזאת בעצם אהבה / אז אני רוצה שתדע / שאתה הוא הגיבור / שמופיע לי תמיד בחלומות / עם הסוס הלבן / והחרב ביד / אני מודה כל יום / שבורכתי באבא / מדהים כמוך / לפעמים זה מעצבן / שאתה יותר מדי דואג / אבל כשחושבים / זה בעצם כיף / לדעת שיש לך / מישהו שאוהב / אותך כל כך".
בשיר אחר, שהספיקה לכתוב ארבעה חודשים לפני מותה, סיפרה עדי על חוויותיה מהשירות הצבאי בנצרים.
"דגל המולדת מתנופף לו באוויר / קצת מעבר אורבים האויבים / ואותנו הם לא יצליחו להכניע / אנחנו לובשי המדים הירוקים / עם נשק בהצלב / מחסנית בהכנס / נבנה חומה אנושית / חומה של חיילים / מוכנים לקרב / עליך מולדת יקרה / נגן בגופנו על כל פיסת אדמה".