פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אחות שכולה זה להתעורר בוקר אחד עם בור בלב - כששמעת שהוא מת"

      עמותת "האחים שלנו" מפגישה בין האחים שאיבדו את יקיריהם במלחמות, במבצעים, בתאונות ובפיגועים, וקמו יום אחד עם שם תואר נוסף שאף אחד לא רוצה בו. "רק בשנים האחרונות הבנתי שאני גם אחות שכולה, ולא רק בת להורים שכולים"

      מפגש האחים שלנו (שלומי גבאי)
      "נדרשים להיות חזקים בשביל אבא ואימא". מפגש האחים השכולים (צילום: שלומי גבאי)

      ביום ראשון בערב במאות בתים ברחבי הארץ תישמע מנגינת השיר "היה לי חבר, היה לי אח" של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום. על הדשא, על המרפסת, בסניפי תנועות הנוער והמכינות יתייצבו אנשים מכל קצוות הארץ, מכל המגזרים והשכבות בחברה הישראלית לערב מספרי סיפורים מיוחד במינו שייפתח בשיר המלחמות הידוע.

      הסיפורים שלהם ישזרו פסיפס אכזרי ועגום של תאריכים ושנים, המכסים עשורים של מלחמות ופיגועים מכל עולמות התוכן של השכול בישראל. הם מגיעים מרקעים שונים ובני קבוצות גילאים שונות, כל אחד מהם יספר על עולם אחר שהיה פעם עולם במלואו ואיננו עוד. בין כל מספרי הסיפורים מחבר מכנה משותף אחד ויחיד: התואר "אח שכול".

      השורות הראשונות של השיר מימי מלחמת יום הכיפורים "במקום שאליו אני הולך", הן אות הפתיחה לערב השנתי והמרכזי של עמותת "האחים שלנו", שמביאה לקדמת הבמה את האחים השכולים. אלו שחוסים בדרך כלל בצלם של ההורים השכולים ו"נדרשים להיות חזקים בשביל אבא ואימא".

      מפגש האחים שלנו (שלומי גבאי)
      האחים השכולים במפגש ההכנה (צילום: שלומי גבאי)

      העמותה נוסדה בשנה שעברה על ידי כמה אחים שכולים שהצליחו לשכנע מאות אחים נוספים לשתף את הציבור בעולם האבוד של אחיהם, ובחיים שממשיכים אחר כך למרות הזמן שעצר מלכת. הם שואפים לספק נקודת מבט שמוכרת פחות בשיח הציבורי על השכול, כזו שמלאה בזיכרונות ילדות, חברות, אחווה ולפעמים גם ריבים. זאת תוך כדי ייצור דרך נוספת להתחברות לאירועי יום הזיכרון, ואולי אפילו שפה חדשה של הנצחה.

      בשבועות האחרונים לקראת האירוע, כל האחים השתתפו בסדנאות הכנה וצוידו בתיקי תוכן עם קטעי קריאה, סרטונים, עצות והנחיות לבניית הערב. כל אח מוצמד למארח, וביחד הם בונים את ערב השיחה. הם מתבקשים לשמור על מבנה יחסית קבוע אבל את התוכן מתאימים אישית, זאת במטרה לייצר סיפורים אותנטיים ומגע בלתי אמצעי.

      עבור רבים מהם זו הפעם הראשונה שהם משתפים את סיפורם מול קהל ולכן הם מצוידים בטיפים לנואם המתחיל, וגם בערכת עצות שהם מגדירים כ"טיפוליות", כמו לדאוג שיהיה באזור בקבוק מים. "אל תרצו אחרים, אל תשנו או תעגלו. אין סיפור טוב יותר או פחות, יש סיפור אמיתי וזה מה שבאו לשמוע".

      בעמותת "האחים שלנו" פורסים את האוהל הרחב ביותר בהגדרת הנופלים - בין אם הוא חלל צה"ל, שוטר, נרצח בפיגוע או נהרג בתאונה. מדובר בפרויקט שיכול לרענן ולחזק את היחס של הציבור לזיכרון ולשכול, מפעל הנצחה שיכול להפוך למשמעותי לקראת יום הזיכרון, שלדבריהם הפך להיות "יום שבלוני של טקסים קבועים, שירים וטקסטים שכולנו מכירים בעל פה".

      שירית כשר, אחותו של יוהרז כשר (שלומי גבאי)
      מגדירה עצמה "שועלה ותיקת קרבות" בהתמודדות עם השכול, שירית כשר (צילום: שלומי גבאי)

      הערב מוקדש לאחים הנופלים אבל חלק גדול מהסיפור הוא החיים שלהם עצמם, ובניהם נוצרת קהילת תמיכה שמדברת בקול רם על הפצעים והצלקות, לפעמים גם בהומור שחור. קהילה שחולקת חוויות, לפעמים גם כאובות, מגורלם המשותף ומעמדם הייחודי בתוך משפחת השכול.

      מדברים בפתיחות על הנטל של ההתמודדות הכפולה עם הכאב האישי והצורך לסייע להורים, על הקושי לחגוג חתונות, לידות ושמחות משפחתיות בצל האבל שתמיד קיים. הם אפילו משתפים בגילוי לב כמה מעצבן להתמודד עם השאלה הסטנדרטית "כמה אחים אתם?".

      "להיות אחות שכולה אומר להתעורר בוקר רגיל אחד עם בור בלב למשמע המלים הוא מת, והוא מת. שתי מילים שנכנסות דרך האוזניים ישר ללב, וכורות בו בור עמוק שלא משאיר כלום חוץ מבור אחד גדול. כזה שבולע לתוכו את הכול, את המשפחה, השמחה ואת החיים שעוד לא חווית", כתבה שירית כשר, אחותו של יהורז כשר שהיה מ"פ בשריון כשנהרג בתאונה בסיני ב-1991.

      יוהרז כשר (מערכת וואלה! NEWS , יזכור)
      יהורז כשר, אחייה של שירית (קרדיט: אתר יזכור)

      כחלק מקמפיין הפייסבוק של העמותה לקראת האירוע, המשתתפים ענו על השאלה "מה זה להיות אח או אחות שכולה". כשר כתבה כי "מה זה להיות אחות שכולה? זה להבין שצריך למלא את החור השחור הזה איכשהו, במשהו אחר כדי שיהיה אפשר לחזור ולנשום, לדבר בלי שהקול ירעד, לחזור לחיות". כשר מגדירה עצמה "שועלה ותיקת קרבות" בהתמודדות עם השכול וההנצחה, והצטרפה לפעילות העמותה כדי לסייע לאחרים "לחבק את החיים".

      שירית כשר הייתה אחת המשתתפות במפגש ההכנה שהתקיים בשבוע שעבר בחצר ביתה של נוי יפרח, אחותו של טל יפרח שנהרג במבצע צוק איתן שלושה חודשים לפני השחרור ואחת ממייסדות העמותה. סביב שולחן עגול התקבצו 20 אחים שכולים שהחלו בסבב היכרות קצר, היו שבחרו להציג עצמם מיד כ"אחים של" ופתחו בסיפור על האח או האחות הנופלים וחלקם קודם כל הציגו עצמם כבני אדם עם משפחה, עבודה והשכלה.

      יש שידעו לציין בדיוק של ימים את הזמן שעבר מאז שאחיהם נפל, וחלקם כבר אחרי עשורים של שכול. יש שאיבדו יקיריהם במלחמות או מבצעים, ממלחמת לבנון הראשונה, לשנייה, עופרת יצוקה וצוק איתן. אחרים באסונות מוכרים כמו הפיגוע בבורגס ואסון המסוקים, חלק נפלו בפעילות מבצעית שוטפת או תאונות דרכים.

      צליל, אחותו של נתי מושיאשווילי (שלומי גבאי)
      "כל החיים שלי הדחקתי את השכול", צליל מושיאשווילי (צילום: שלומי גבאי)

      הצעירה מבין הנוכחים, צליל מושיאשווילי בת ה-18 מאשקלון, אמרה בפתח דבריה: "כל החיים שלי הדחקתי את השכול, ברחתי מזה". צליל מצאה שפה משותפת עם אחות שכולה המבוגרת ממנה בכמה עשורים, דבורי קיסרי בת ה-66 מתל אביב שסיפרה כי "רק בשנים האחרונות הבנתי שהייתי אחות שכולה, ולא רק בת להורים שכולים". למרות פער הגילאים, היה ביניהן חיבור מידי ובתום המפגש הן התחבקו כאילו מכירות שנים ארוכות.

      עד מהרה הן גילו ששני האחים שלהן היו חובשים. אחיה של דבורי, יוחנן נגר היה חובש בצנחנים שנהרג במלחמת לבנון הראשונה. בעוד אחיה של צליל, נתי מושיאשווילי נהרג בחדירת מחבלים מרצועת עזה בשנת 2012. דבורי הייתה בת 31 כשאחיה נהרג, צליל רק בת 16, אבל אחדות הגורל והתואר המפוקפק - "אחות שכולה", יוצרים ביניהן שפה משותפת.

      "הבן אדם הכי חזק בחיים שלי הלך וצריך להתמודד עם זה לגמרי לבד. אין באמת מקום של לבוא ולדבר", אמרה מושיאשווילי. "את לא אחות של נתי או יוחנן, את הבת של ההורים שלך, ואין מקום להיות חלש ולהתמודד עם הכאב כי צריך להיות חזקים בשביל ההורים. פה לא אכפת לי מכלום, אני לא מפחדת שישפטו אותי. גם אם אשתוק - הם יבינו", הוסיפה.

      דבורי קיסרי, אחותו של יוחנן נגר (שלומי גבאי)
      "לא רק בת להורים שכולים", דבורי קיסרי (צילום: שלומי גבאי)

      הן ניהלו שיחה ערה עם עוד אחים על זיכרון, שכחה, מסורת והנצחה, על החיבור הבלתי אפשרי בין מה שהיה ומה שעוד נשאר. הם דיברו גם על הקושי לבנות את החיים מחדש, הכאב ששב להציף את המשפחות בכל פעם שנולד ילד וקיימת התלבטות "האם לקרוא לו על שם האח המנוח". קיסרי אמרה כי "אני לא חיה איתו אבל הוא איתי בכל מקום. היום אני כבר רוצה לתת לו למות, להניח לנשמה שלו, שתהיה בשקט".

      כמו הוריהם, גם "האחים שלנו" קמו יום אחד עם שם תואר נוסף שאף אחד לא רוצה בו, חלל עצום בחיים האישיים והמשפחתיים, כתוצאה מהאח שברגע אחד הפך להיות "חלל". האחים השכולים שבדרך כלל נדרשים לדאוג לסידורים בשבעה, להודיע למשפחה המורחבת ובעיקר לחבק את ההורים, מקבלים כעת מקום בו הם יכולים למלא את החלל האישי שלהם, להעלות זיכרונות ילדות ולהנציח את החיים שאבדו.

      "ההורים שלנו מתבגרים", אמר אליסף פרץ, ממייסדי העמותה, ואחיהם של אוריאל שנהרג בלבנון בשנת 1998, ואלירז שנפל 12 שנים אחר כך ברצועת עזה. כמו אמו מרים פרץ, שתזכה השנה בפרס ישראל, גם אליסף רואה בעשייה שלו משימה לאומית: "80 אחוז מההורים השכולים מעל גיל 80. אם לא ניקח אחריות, לבוא ולספר את הסיפור שלהם, לא יהיה מי שיספר. זה ה-DNA של העם שלנו - לספר סיפור".

      אליסף פרץ, אחיהם של אוריאל ואלירז פרץ (שלומי גבאי)
      פרץ אליסף פרץ, אחיהם של אוריאל ואלירז (צילום: שלומי גבאי)
      נתי מושיאשווילי (מערכת וואלה! NEWS , יזכור)
      נתי מושיאשווילי (קרדיט: יזכור)
      יוחנן נגר (מערכת וואלה! NEWS , יזכור)
      יוחנן נגר (קרדיט: יזכור)