על גב הכיסא בפינת החדר תלויה חולצת המדים של סמל-ראשון דוד סטניסלבסקי, וגם כובע העבודה שלו עם סמל היחידה הרקום. אות השירות המבצעי על דש הכיס הימני. על המושב מקופלים המכנסיים. אירנה, אמא שלו, ממאנת לקבל את לכתו. מעת לעת היא אפילו מכבסת ומגהצת את המדים, היא מספרת.
החדר נשאר בדיוק כשהיה לפני 16 שנה, כשיצא מהבית בדרך למשימתו האחרונה, להחזיר לבסיס משאית מהצפון. הוא אהב לנהוג ואהב מכוניות, "מאז שהיה קטנצ'יק", היא מספרת. אוסף מכוניות הצעצוע שלו על המדפים מאחורי ויטרינת הזכוכית. "אני קניתי, אמא שלי קנתה, אח שלי קנה". האוסף הזה חי. היא ממשיכה לקנות לו.
הכול כאן. הטלפון הנייד שנדם, נעלי הכדורגל, הכדור. נוספו רק שתי תמונות גדולות שלו על הקירות. "החברים שלו כבר בני 39. יש כאלה שכבר הורים לארבעה ילדים, אבל הוא נשאר צעיר", היא נאנחת. דוד היה בן יחיד. "בוקר טוב, דוד. ערב טוב. אמא הולכת, אמא חזרה", היא מברכת אותו ומדברת איתו לאורך היום. "עשר שנים ממש גרתי בבית העלמין. הייתי באה לפה רק כדי לישון", היא אומרת בעיניים ששוב דומעות. "זה כאילו זה קרה אתמול. קשה, מאוד קשה. יותר זמן - יותר קשה".
התכנית הגדולה של דוד הייתה לשאת לאישה את אהבת נעוריו, ויקטוריה. השניים התארסו והחלו לתכנן את החתונה. לפני התכנית שלהם, ויקטוריה הייתה אמורה לעלות ארצה בעקבותיו וכאן הם היו אמורים להקים בית. הפיגוע בצומת מגידו קטע את הכל, והתכניות לא התממשו.
דוד נולד לאירנה ואלכסנדר סטניסלבסקי בעיר דניפרופטרובסק שבאוקראינה. שם הוא גדל, התחנך וסיים את בית הספר התיכון. הוא הרבה לעסוק בספורט, בעיקר בכדורגל, ואהב לקרוא ספרים ולבקר בתיאטרון. אחרי שאביו נפטר, בשנת 1998, כשהיה בן 19, עלה עם אמו ארצה והם התיישבו בנתניה. הוא התגייס לצה"ל במחזור אוגוסט 1999 ושירת בצפון כנהג משאית ואחר כך סמיטריילר ומוביל טנקים. הוא אהב את השירות, היה מרוצה מאוד מהיחידה ומתפקידו, וגם מפקדיו היו מרוצים משירותו המסור.
את ויקטוריה הכיר באוקראינה כשעוד היו ילדים, שכנים באותו בניין מגורים. "היא גרה בקומה התשיעית ואנחנו בראשונה", מספרת אירנה. "כשגדלו זה הפך יותר לאהבה. עלינו ארצה והם המשיכו להתכתב במיילים ובאסמסים ושלחו תמונות זה לזו". ב-7 ביולי 2012 היו אמורים דודו ואמו לטוס לאוקראינה.
אבל חודש קודם לכן, ב-5 ביוני, כ"ה בסיוון תשס"ב, נפל דוד בפיגוע בצומת מגידו. באותו הבוקר הוא יצא מהבית ועלה על קו 830 של אגד בדרכו מנתניה לבסיס בצפון. בצומת נצמד לאוטובוס טנדר רנו מסחרי ובו יותר ממאה קילוגרמים חומר נפץ, שבו נהג מחבל מתאבד בן 18 מג'נין. 17 בני אדם נהרגו בפיגוע, ו-43 נפצעו. ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי קיבל אחריות לפיגוע.
"ראיתי בחדשות בטלוויזיה שיש פיגוע בארץ אבל לא הבנתי איפה", משחזרת אירנה את היום שבו איבדה את היקר לה מכל. "העברתי לערוץ 9 ברוסית ושם אמרו שזה בצומת מגידו. ידעתי שדוד בדרך לצומת גולני לאסוף את הרכב ולא ידעתי אם זה בדרך. התקשרתי אליו והוא לא ענה, ואז הלכתי לקצין העיר לברר. אמרתי להם שאין קשר עם הבן שלי, והם אמרו 'טוב, בסדר'. חזרתי הביתה, ואחרי שעה ראיתי פה אנשים מהצבא. מזה כבר ידעתי שדוד נפל. זה קשה, קשה מאוד. עוד מעט זה 16 שנים מאז שנפל, אבל זה כאילו עבר רק יום אחד".
דוד נהרג במקום. בן 23 היה במותו. למחרת הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה. הארוסה ויקטוריה נותרה באוקראינה. "היא באה לפה", מספרת אירנה. "היא בחורה טובה. היא הייתה כאן כחודש לאחר שנפל, ובאה שוב לציון שנה למותו. אחרי שלוש שנים היא התחתנה. יש לה שני ילדים - בן ובת. בשבילי היא כמו בת, היא קוראת לי 'אמא'. היא זוכרת את יום ההולדת של דוד ומתי הוא נפל, ושולחת לי אסמסים: 'אמא, אני זוכרת, אנחנו ביחד'. כל שנה אני טסה לאוקראינה ופוגשת אותה ואנחנו מדברות".
אירנה נשארת בארץ. "פה זה הבית שלי, זה המקום שלי. דוד אהב את ישראל, הוא לא רצה לנסוע לאמריקה או לגרמניה, וגם אני, למרות שיש לי חברות בגרמניה ובת דודה בסן פרנסיסקו", היא מדגישה. "הוא אמר 'רק בישראל, רק בארץ'. ועכשיו איך אני יכולה לנסוע לאוקראינה כשהוא שם לבד בבית העלמין? זו המדינה שלי עכשיו".