פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מבצע "דזרט סטורמי": כשארצות הברית תתערב במלחמת ישראל-איראן

      בימים שבהם כל ציוץ מבשר על אסטרטגיה חדשה, וכוכבת פורנו מזניקה כוחות למזרח התיכון, תוהה העולם עד כמה מעורערים יסודותיה של מצודת טראמפ

      מבצע "דזרט סטורמי": כשארצות הברית תתערב במלחמת ישראל-איראן
      צילום: שי מכלוף, עריכת וידאו: ניר חן

      בסוריה מתחוללות שלוש מלחמות שונות, המתערבבות זו בזו. העולם כולו נלחם בדאעש. בשאר אסד נלחם נגד יריביו מבית, המנסים זה שבע שנים להפילו מהשלטון. ישראל נאבקת באיראן. בהקשר אחרון זה, סוריה דומה לאיצטדיון הכדורגל העירוני בנתניה, המשמש ארעית כמגרשה הביתי של מכבי תל אביב. משחקי ישראל-איראן נערכים על אדמת סוריה, המארחת אותם בעל כורחה, או כי בחשבון הכללי כדאי לה.

      מיגור דאעש היה ועודנו היעד העליון של המדיניות האמריקנית במזרח התיכון, זה ארבע שנים. המערכה התנהלה בעיראק ובסוריה גם יחד. היא קרובה להשלמה, אך הפנטגון עדיין אינו מוכן להכריז על ניצחון. כדי להביס את דאעש, נעזרים האמריקאים גם ביריביהם - האיראנים בעיראק, הרוסים (וגם איראן וחיזבאללה) בסוריה. שלא כבתחילת מלחמת האזרחים בסוריה, אין בוושינגטון עניין בנפילת אסד, הצופנת תוהו-ובוהו ותחיית דאעש או אל-קאעדה. מחפשים הסדר פוליטי, שישכין איכשהו שלום בין המשטר ומתנגדיו; אלא ששני הצדדים שם אינם דמוקרטים ורפובליקנים המתחלפים ביניהם כסדרם ואף אינם בדיוק שני צדדים, כי האופוזיציה היא התחברות רופפת של ארגונים מסוכסכים.

      נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ נואם בסיור בחומה עם מקסיקו, קליפורניה, 13 במרץ 2018 (רויטרס)
      חידוש גדול באסטרטגיה. טראמפ (תצלום: AP)

      הבעייה בשימוש במונחים הרווחים "וושינגטון", "פנטגון", "המדיניות האמריקנית" היא שגרת המחשבה שביסודה. אלה מונחים הנכונים כמעט תמיד, אבל הימים ימי דונלד טראמפ. אצלו סוף מעשה בציוץ תחילה. כמו באגדות המערב הפרוע, קודם יורים ואחר כך שואלים שאלות. עבודת מטה היא מילת גנאי. כך נתקעו האמריקאים, ואיתם גם שאר העולם, עם נשיא המפזר הכרזות סותרות - הוא רוצה הביתה, אבל בדרך לשם לדרוס מישהו, או כפי שהתרברב בעת מערכת הבחירות, לירות סתם כך באמצע השדרה החמישית.

      מאחר שכבר הודיע שבכוונתו לטאטא את שרידי דאעש ולצאת מסוריה, אך למראה קורבנות הנשק הכימי נופף בטילים, טראמפ רושם על שמו חידוש גדול באסטרטגיה של ארצו. אחד מקודמיו, רונלד רייגן, שנכווה בזירה הסורית - באותו מקרה, ב-1983, בגיזרת לבנון - אימץ את שיטת "פגע וברח". רייגן הפציץ, הופצץ, החליט שמסוכן מדי להישאר וניתק מגע. אצל טראמפ השיטה הפוכה, ברח ופגע, סיים ואיים. שום הגיון-על אינו מגשר בין החלקים השונים.

      מאז שג'ורג' בוש האב הפסיד בבחירות לביל קלינטון, כל הנשיאים הגיעו לבית הלבן כטירונים בתחום החוץ והביטחון, אבל עד לטראמפ הם למדו מהר וכיבדו את חלוקת העבודה בממשל - הם מכתיבים השקפת עולם כללית ומאיישים את הרובד הבכיר של השרים והפקידים, אך מנגנוני הקבע אחראים לייצר רציפות בידע ויעילות בביצוע. גם אם מושל ארקנסו קלינטון או מושל טקסאס בוש הבן או הסנאטור הטרי מאילינוי ברק אובמה היו מתוקף הבחירות למפקדים העליונים, הם לא התייהרו לשדר שהעולם נברא איתם. במשרדי החוץ וההגנה ובסוכנויות המודיעין נשמר זכרון אירגוני שנלמד בדם.

      למה התכוון המשורר?

      שר ההגנה ג'יימס מאטיס ויו"ר המטות ג'וזף דנפורד, שניהם גנרלים מחיל הנחתים, איבדו חברים בפיגוע חיזבאללה נגד המארינס בביירות באוקטובר 1983, זה שבעקבותיו - ובעקבות הפלת מטוס ושביית נווט בדמשק - התקפל רייגן מלבנון. הלקח של מאטיס, דנפורד והיועץ הקודם לביטחון לאומי, גנרל ה.ר. מקמאסטר, בא על גב לקח מר עוד יותר, מורשת וייטנאם: נחוצה הגדרה ברורה של תכלית, מטרה, משימה, הישג נדרש, מיתווה ליציאה. לכן, כשטראמפ מזדעזע ומשתולל, אם כי לא עד כדי ביטול גיחה למגרש הגולף הפרטי בפלורידה, מאטיס ודנפורד מתעקשים לדעת למה התכוון המשורר. להעניש? להרתיע? איך ימדוד את ההצלחה? האם יוכל להישמר מלהישאב פנימה? מהו המהלך הבא בסדרת מקרים ותגובות?

      וכל זה כשמתעלמים מהסיבה העיקרית לתזזית של טראמפ - מצוקתו האישית. השבוע היה לה ביטוי כפול, בהודעת הפרישה של יו"ר בית הנבחרים פול ראיין, המשקפת הן את קשיי הרפובליקנים לקראת בחירות אמצע-הכהונה בנובמבר והן את ההיערכות להתמודדות על המועמדות לנשיאות בעוד שנתיים, נגד טראמפ או אחריו; ובמיוחד בחקירות הסובבות אותו, מקשרי מקורביו ופעילי מטה הבחירות שלו עם רוסיה ועד לנגזרות, כגון הדחת ראש האפ-בי-איי ג'יימס קומי.

      הסיכון החדש והנפיץ בחקירות אלה הזדקר מפשיטת האפ-בי-איי על משרדי פרקליטו הפרטי, מייקל כהן, בחיפוש ראיות לשוחד בחירות ששולם לטובת טראמפ לפני שנתיים. פרשת יחסיו של טראמפ בעשור הקודם עם הפורנוגרפיקאית סטורמי דניאלס - זמן קצר לאחר שרעייתו השלישית מלניה ילדה את בנם, בדיוק כמו בפרשת יחסיו של בנימין נתניהו עם רות בר קצת לאחר ששרה ילדה את יאיר - חדלה להיות פרנסה לרכילות וחומצה לזוגיות ועברה למדור הפוליטי ואולי הפלילי. דמי השתיקה שעו"ד כהן שילם לדניאלס, כדי שתסכור את פיה, להלכה לנצח אך למעשה עד תחלוף קלפי, עלולים לגלם עבירה, וכשטראמפ מתאר את הפשיטה על כהן כהתקפה על המדינה, הוא מכוון לחשש מגיוס עד מדינה.

      סטורמי דניאלס לצד דונלד טראמפ (צילום מסך)
      כבר לא רק רכילות. דניאלס וטראמפ

      זהו אחד ההבדלים בין הכרעה על פעולה צבאית מתוך שיקול ממלכתי, כגון "דזרט סטורם" של בוש נגד סדאם חוסיין, לבין "דזרט סטורמי" של טראמפ - לא נגד בשאר אסד, אלא בעד טראמפ.

      עוד ראייה לשטחיות ולפשטנות שביסוד הקו הביטחוני של טראמפ היא הוראתו לפנטגון לתגבר בחיילים את הגבול עם מכסיקו, בד בבד עם הפינוי מסוריה וכחלופה ארעית לחומה שהקונגרס מסרב לתקצב. כרגיל, האמירה קדמה לבדיקת המשמעויות. משמר הגבול נכלל, בסוכנות המופקדת גם על המכס וההגירה, במשרד לביטחון המולדת, שהוקם בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. זאת, בעצם, זרוע אכיפת חוק לבלימת מסתננים, לכידתם וגירושם; פדראלית, אבל אזרחית. הפעלת כוחות סדירים למשימת שיטור מותרת, על פי החוקה והפסיקה, רק במצבים נדירים. התחליף המאולתר הוא המשמר הלאומי, כוח מילואים הנמצא בשליטת הנשיא בעיתות חירום, אך בשגרה כפוף למושלי המדינות. כדי לשלוח את המשמר הלאומי של אריזונה וניו מכסיקו לסייע למשמר הגבול, נדרשת הסכמת מושליהן, וגם אז מעורפל הבסיס המשפטי להוראות פתיחה באש והתקציבי למימון הפעילות. כשהפנטגון הופצץ בקושיות בעניין זה, לפני שבוע, התשובה הדחוקה - כי הרי טראמפ לא התייעץ לפני שצייץ - היתה שהוקם "תא תיאום" בין משרדי ההגנה וביטחון המולדת וכי מגוייסי המשמר הלאומי לשירות פעיל יעסקו בתובלה ובאחזקה בימ"ח של משמר הגבול. לא צפוי מגע בינם לבין המצפינים ממכסיקו.

      טראמפ רוצה להסתגר במצודת אמריקה. למטה חומה, למעלה קנדה, באגפים אוקיינוסים. אמריקה תחילה, אמריקה שובי הביתה. מה לו ולסוריה. וזאת, כמובן, עוד דוגמה לסירובו לחשוב אסטרטגית, קדימה והצידה, כי אין יכולת מעשית לבודד את שאלת סוריה - עם נשק כימי או בלעדיו - מסוגיות רוסיה, איראן ואיתן גם ישראל וטורקיה.

      בין דונלד לדונלד

      לרוסיה, סוריה היא בערך מה שפנמה או ניקרגואה היו מסורתית לממשלים האמריקאים. לא ממש בחצר האחורית, אבל בחצר הקדמית של השכנה שליד החצר האחורית. משום שהיא גובלת בטורקיה ובעיראק, שתיים מאבני הפינה של הגנת המערב באזור בשנות ה-50', סיפקה סוריה לסובייטים הזדמנות לדלג מעל מה שהתקרא אז הנדבך הצפוני, או ברית בגדאד, סנט"ו. אותה מקבילה מזרחית לנאט"ו. טורקיה היתה החברה המקומית היחידה בשתי הבריתות. את המערב ייצגו הבריטים והאמריקאים. אמנם הברית נכשלה כמעט מלכתחילה, בעקבות הפיכת קאסם בעיראק ב-1958, אבל החדירה הסובייטית לסוריה היתה לעובדה ולא השתנתה זה ששה עשורים.

      ההבדל העצום הוא בשינוי מיקומן של איראן, ממשענת אמריקאית בתקופת השאה לאוייבת מוצהרת, ושל טורקיה - עדיין חברה בנאט"ו ויכולה להטיל וטו על כל החלטה המחייבת הסכמה פה אחד, ובודאי על הפעלת מטוסים מבסיס אינצ'ירליק שבשטחה, אך עכשיו צלע במשולש עם רוסיה ואיראן. חופש הפעולה של כל מימשל בוושינגטון מוגבל בכך מאד. לכן טבע שר ההגנה לשעבר דונלד רמספלד את המונח "קואליציית הרוצות", מדינות המוכנות להשתתף במערכה, למשל באפגניסטן ובעיראק, בין שהן חברות נאט"ו ובין שלא. אבל איפה דונלד רמספלד ואיפה דונלד טראמפ.

      ואותו טראמפ הכריז שבעוד חודש, ב-12 במאי, הוא עשוי לבטל את ההשתתפות האמריקאית בהסכם הגרעין עם איראן. ספק אם העמיד זה לצד זה את הרכיבים השונים של מדיניותו, בעניין הכימי שהוא גם רוסי-איראני בסוריה ובעניין הגרעיני התלוי גם בשיתוף פעולה של רוסיה, כמו גם של שאר החתומות על ההסכם.

      רוסיה התערבה צבאית לטובת אסד בספטמבר 2015. מאלף להשוות את התידרוכים של שני קציני מבצעים, בוושינגטון ובמוסקבה, בפער של יממה בשבוע שעבר. הגנרל האמריקאי קנת מקנזי התגונן מפני שאלות בנושא המאזן מול דאעש, הפעלת צבא בסיוע למשמר הגבול, מימון תיגבור הגבול מתקציב תיפעול הצבא וסידרה מדאיגה של תאונות אוויריות קטלניות. הגנרל הרוסי אנטולי רוצקוי התגאה בנצחון על דאעש, שייחס בעיקר להתערבות הרוסית וקצת לעזרה האיראנית. עד שהתערבנו, הכריז רוצקוי, שלט מישטר אסד בעשירית בלבד בשטח סוריה; משמע, בלעדינו היה לא חצי בן-אדם, אלא עשירית.

      ילד מקבל חמצן באמצעות מכונת הנשמה בעקבות התקפת גז רעיל בדמשק, סוריה (AP)
      מה לטראמפ ולסוריה? נפגעי המתקפה הכימית בפרברי דמשק (תצלום: AP)

      החלוקה בפועל של סוריה, לצורך המלחמה נגד דאעש, היא לאורך נהר הפרת - ממזרח, בשטח הגובל בעיראק (ובפינה שממנה שוגרו הטילים העיראקיים לעבר ישראל ב-1991), בשליטה אמריקנית, וממערב, עד דמשק והים התיכון, בכפיפות לרוסים. כשרוצקוי השתבח בהצלחת כוחות האוויר הרוסיים והיועצים הצבאיים, להבדיל מיחידות קרקע (שכירי הרחב שהופעלו ונהרגו אינם נחשבים), נשמטה מדבריו הכרה בדגם שהרוסים חיקו בכך, הלא הוא אפגניסטן כשהאמריקאים התערבו בה נגד אל-קאעדה והטליבאן בסתיו 2001. הפצצות, סיוע אווירי קרוב לכוחות הברית הצפונית, יועצים, מודיעין - בדיוק מה שעשו הרוסים לאחר עשור וחצי בסוריה, בהתאמה לנסיבות השונות.

      בצבא הרוסי בולטת עכשיו "המאפיה הסורית", מפקדי המערכה למען אסד, שקודמו בדרגות ובתפקידים. אלה קציני פיקוד המזרח - כלומר המזרח הרחוק - שהוקצו לפיקוד בסוריה, אולי מפני שפיקודים אחרים, הדרום והמערב, היו טרודים באוקראינה ובמתיחות עם נאט"ו. ולדימיר פוטין העלה אותם לגדולה ואף מינה אחד מהם, גנרל סרגיי סורוביקין מכוחות היבשה, למפקד חיל האוויר. גליון השירות של סורוביקין, הכולל הסתבכויות פרחחיות ומפוקפקות, כולל חשד במעורבות כקצין צעיר בנסיון ההפיכה נגד מיכאיל גורבצ'וב, לא הפריע לפוטין. אולי אף להיפך.

      פינוי אניות חיל-הים הרוסי מבסיס הצי בטרטוס, לקראת התקיפה האמריקאית המובטחת, העלה באוב את הפינוי הסובייטי מסוריה ומצרים ערב מלחמת יום הכיפורים. הרוסים אינם להוטים להיפגע בהתכתשות לא להם; כך לא ייאלצו להגיב נגד מי שהרג בהם. לשם כך, גם כדי למנוע מהדורה חוזרת של התנגשות טייסי-קרב ישראלים במטוסים אמריקאים עם טייסים רוסיים במטוסי מיג וסוחוי בקיץ 1970 בשמי מצרים, פועל מנגנון וידוא ההפרדה הישראלי-רוסי, בין אגפי המיבצעים במטות הכלליים. בנוסף, נפגש ראש אמ"ן היוצא, אלוף הרצי הלוי, עם ראש המודיעין הצבאי הרוסי ג-ר-או, גנרל איגור קורובוב. הבעייה אינה במישור המקצועי, אלא במדיני, במחלוקת הבסיסית בין פוטין לבין בנימין נתניהו על סוריה ועל איראן.

      רוסיה היתה ונחושה להישאר הפטרונית של סוריה. פוטין, המזלזל ברפיונו של גורבצ'וב בסוף שנות ה-80', ביטל בפועל את הודעת גורבצ'וב לחאפז אסד כי לא יספק לו עוד "משענת אסטרטגית". באופק מבצבץ סלע המחלוקת הקשה מכל - עתיד רמת הגולן. אם רוסיה תדרוש להגן על שלמות שיטחה של המדינה הסורית המשתקמת, בלי להחריג מכך את הרמה שנכבשה ב-1967, שליטת ישראל בגולן תאותגר ללא תקדים.

      זה עלול לקרות מהר מהצפוי, ככל שיתקדמו השיחות על ההסדר שישים קץ למלחמת האזרחים, אך כרגע המוקד הוא העימות הישראלי-איראני בתוככי סוריה. איראן, כנראה גם בתימן, מפעילה בתחום האווירי בעיקר מטוסים ללא טייס, מהסוג שפלש לשטח ישראל ב-10 בפברואר, אבל יש לה בסוריה כלי טיס חשוב עוד יותר, מל"ט רוסי - מוסקבה למען טהראן.

      לא כוחות

      לצה"ל גישה דו-שכבתית לאיום הגלום באיראן. בתחום הסכם הגרעין, צהל נמצא בקוטב המתון. ההסכם טוב בעיניו לישראל יותר מהיעדרו. הוא מאפשר עשור של בניין כוח ועידכון ההיערכות. לא כך בתחום ההתמודדות עם משמרות המהפכה ועם באי-הכוח של הקיצוניים בטהראן. כאן צה"ל חותר למגע, כדי לקעקע את המאחז האיראני בסוריה בטרם יהפוך לעובדה מוגמרת, שסילוקה כרוך במלחמה רבתי והבלגה עליה תישא תג מחיר גם במלחמות על רקע אחר בצפון. התקדים הרע, מבחינה זו, הוא מערך טילי הקרקע-אוויר, שהכינו הסובייטים למצרים בסמוך לתעלת סואץ, בסוף מלחמת ההתשה. קיומו שם כמטריה מעל הכוחות הצולחים מזרחה עודד את אנואר סאדאת לצאת למלחמת יום הכיפורים ועשה שמות בחיל האוויר הישראלי.

      השבוע נכנס לתפקידו כראש חטיבת המבצעים במטכ"ל תת-אלוף יניב עשור, שהיה עד לאחרונה מפקד אוגדה 210, אוגדת גבול הגולן. עשור החליף בוגר אחר של הגיזרה הסורית, תא"ל איציק תורג'מן מאוגדה 36, שהתמנה כשבוטל מינויו של מפקד אוגדה 210, אופק בוכריס. ראש אמ"ן הנכנס, אלוף תמיר הימן, היה מפקד אוגדה 36 וקצין האג"ם של אלוף פיקוד הצפון גדי איזנקוט. ההצטברות אינה מקרית: הרמטכ"ל איזנקוט נערך לאפשרות של מלחמה בצפון וטוען את מחסנית המטכ"ל בקצינים המכירים מקרוב את הגיזרה, הכוחות והאויב.

      ההמשך תלוי, בשבועות הקרובים, בטראמפ, שהוא - ממש כמו נתניהו - סמנכ"ל השיווק של ארצו, לא מנכ"ל החולש על כל התחומים. וממשלת ישראל חסרת אונים נגד השילוב הרוסי-איראני, דווקא בעת שמכהן בה שר ביטחון שגדל בקיסרות הסובייטית, בנה את כוחו הפוליטי על יוצאיה ומתיימר להבין איך פועלים מנופיה, הוא ואיתו עוד שר, זאב אלקין, הנוהג להצטרף לנתניהו במסעותיו אל פוטין. זאב מול דב - לא כוחות.