פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "לא למדו כלום": הניצול צבי מחפש את מקור הרוע שהביא לשואה

      פרופ' אייל ניהל את מחלקת הכירורגיה בבית החולים הדסה עין כרם והקים את ביתו לאחר שעבר את תלאות השואה במחנה המעבר וסטרבורק בהולנד. כשנודע לו כי הוא עתיד להישלח לאושוויץ, נמלט צבי ומאז הוא מספר את סיפורו ומזהיר מ"הסכנות שבעצימת העיינים של תרבות המערב"

      צבי הראל (מערכת וואלה! NEWS , נועם מושקוביץ)
      פרופ' צבי אייל בביתו בירושלים (צילום: נועם מושקוביץ)

      אביו ומשפחתו של פרופ' צבי אייל בן 90 מירושלים נרצחו בשואה, הוא ואחיו הצליחו לשרוד את המלחמה וברחו ממחנה העבודה בהולנד. 70 שנים אחרי, השאלה היחידה שליווה אותו כל חיוו הייתה מדוע אירעה השואה ואיך סיפור זוועה שכזה יכול היה להתרחש במסגרת תרבות אירופאית שנחשבה מתקדמת.

      "לחמתי ביחידת סטודנטים בכפר עציון, סיימתי כמה מקצועות באוניברסיטה, הייתי מנהל מחלקת כירורגיה בהדסה עין כרם וזה לא עזב אותי אף פעם, במשך שנים עסקים בדברים, קראתי וחקרתי כדי להבין למה זה קרה". סיפר בראיון פרופ' אייל לקראת יום השואה שסובב סביב השאלה מה הביא לתרבות אירופה לבצע את רצח העם הגדול ביותר ומדוע ההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה. הוא מתגורר ברובע היהודי בירושלים באחד מהבתים היפים ביותר בעיר, עם נוף שמשקיף אל הכותל וצופה על הכיפה הזהובה. כשם שפרופ' הוא אייל הוא היסטוריה מהלכת, כך גם ביתו, החל מחפצי אומנות מיוחדים ועד ספריות מלאות בספרים באנגלית, הולנדית ועברית. עד לא מזמן התגורר בבית המיוחד הזה יחד עם אשתו חפציבה, אך בשנה שעברה היא הלכה לעולמה.

      צבי הראל (מערכת וואלה! NEWS , נועם מושקוביץ)
      "זה לא עזב אותי אף פעם", אייל בביתו בירושלים (צילום: נועם מושקוביץ)

      על פרופ' אייל פורסם ספר בהולנדית, שמו "דלת פתוחה" והוא מגולל את סיפור חייו. "בעקבות הספר הזמינו אותי להולנד והרצתי שם בשלושים מקומות, בעיקר בפני נוצרים אוהבי ישראל. כשאני עולה על הבמה אני מראה את התמונה של אדוארד מונק תמונה שנקראת הצעקה. אני צועק עד היום", הוא אומר ומסביר, "אני צועק על חוסר ההבנה מה זה השואה, לא הממסד ולא יד ושם מבינים. הם מציירים את הזוועות של השואה, אבל מה שיותר חשוב הוא איך זה היה אפשרי ומה לקוי בתרבות המערב שמצמיח דבר כזה ומביא לתוצאות כאלו. היות ולא למדו מזה שום דבר ולא חקרו שום דבר ולא מדברים על זה, זה יהיה כמו כל דבר רע שהיה בעולם שלא הגיע לידי הבנה בשורשיות הבעיה".

      מבחינתו של אייל, תרבות המערב מסרבת להסתכל למציאות בעיניים, כי עצם קיומה כדמוקרטיה בנוי על מערכת של פשרות שמונעת ממנה לראות את המציאות. "אין דבר יותר קשה בשביל לראות את המציאות, אדם תמיד מוצא את הדרך על מנת להתפייס עם המציאות ,לחיות איתה. המילה היא הכלי המסוכן ביותר לבלבל לעצמך את המוח ,כל תעשיות האשליה שהופעלה באירופה על ידי הארצות השונות נעשתה בעזרת תחכום איך לבלבל לאנשים את המוח. אנשים תמיד מוצאים את ההבנה למה לא לעשות משהו, אם אתה רואה את המצב כמו שהוא, אתה צריך ליצור מסקנות ולפעול כי זה לא תמיד נוח, וככה העולם עובד".

      לדבריו, "כדי להבין את השואה את הצריך להבין מה היה לפני השואה, מה הביא לכך שאנשים היו עיוורים. ז'בוטינסקי בשנות ה-30 צעק לאנשים שהם צריכים לצאת מאירופה, אבל המנהיגות היהודית לא התמודדה עם זה. כל הקהל מצא לעצמו מסנן לאוזניים, לעיניים ולפה שלו על מנת לא לראות את האמת והיא זועקת לשמיים".

      ניצולת השואה רוזליה לובל מצולמת בין נשים וילדים על רציף הסלקציות באושוויץ, מאי 1944 (יח"צ , יד ושם)
      משלוח שהגיע לאושוויץ בשנת 1944(צילום: ארכיון יד ושם)

      פרופ' אייל משווה את אירופה של פעם לאירופה של היום ,"הנה האירופאים של היום רודפים צדק בכל מקום בעולם, הם ראו את התוצאה של סוריה, המזרח התיכון ואירופה עצמה, אין מקום אחד שבו היכולת של הדמוקרטיה לא להתמודד עם המציאות זועקת לשמיים, כי הם מחפשים פשרות עם מי שאי אפשר לעשות איתו פשרות". וראייה לכך, היא עצימת העיניים של אירופה והעולם למה שנעשה בסוריה כאשר פוטין ואיראן לדבריו מנהלות את העולם, "אפשר לתאר שאחרי מלחמת העולם השנייה יש מועצת ביטחון באו"ם שיושבים שם משטרים שיכולים להטיל וטו בניגוד לכל היגיון דמוקרטי? אפשר לדמיין את עצמך בעולם עם פוטין ואיראן שהם תומכים במשטר אסד ושלא עושים כלום בנדון?".

      בגיל 16 הגיע פרופ' אייל במחנה עבודה בהולנד, עוד במחנה בעזרת נחישותו וקשרים שהפעיל הצליח לסיים את לימודי התיכון ואפילו התירו לו לבצע את הבחינות האקסטרניות. הוא סיפר על קורות חייו במלחמה וכיצד הם משצלבים עם התנהלות העולם המערבי. "כשהגרמנים נכנסו להולנד, היה ברור לנו מה הולך להיות, ניסינו לברוח מהיום הראשון, רצינו לתפוס סירת דייגים עד שנתפסנו בידי הגסטפו וההולנדים. אבא שלי נכנס לבית סוהר ואימא שלי נכנסה למחנה ווסטרבורק. בתוך המצב הזה בינואר 1942 הגעתי למחנה הזה ,אבל עדיין לא נשלחנו לגרמניה.

      "היו שולחים לאושוויץ מאולם שבו היו מעלים מופעי תרבות"

      ביוני החל החלק של ההשמדה על ידי הגרמנים, הם עשו את העבודה לאט לאט, באו למפקד המחנה ואמרו שצריך לארגן טרנספורט למזרח. היו צריכים אנשים חזקים, אני הייתי עם אימא שלי היא אמרה "אני לא מסכימה שהבן שלי ילך, אני רוצה שהוא יישאר איתי עד שבעלי ישוב מבית הסוהר". בקשתה של האם נשקלה ולבסוף לא נשלח אייל לטרנספורט שממנו הושמד כל מי שעלה עליו.

      "באולם במחנה ביום אחד היו מקיימים מחזמר של כל גדולי אנשי התרבות באולם והיו מזמינים את אנשי האס.אס לראות, וביום למחרת היו בתוך אותו אולם שולחים משם אנשים לאושוויץ. זו ממש הונאה. את אחי הם תפסו על מסמכים מזויפים, אני שחררתי אותו. היה מקובל שלא שולחים אנשים חולים לאושיץ, הכרתי רופא והוא נתן לאחי זריקות שהביאה אותו לקבל 40 מעלות חום ובמצב כזה אי אפשר לשלוח אותך", סיפר אייל.

      "לסבתא שלי היה בקע כלוא, הם שלחו אותה עם המשטרה לבית חולים מחוץ למחנה, ניתחו אותה וכשהיא הבריאה שלחו אותה לאושויץ בשביל לרצוח אותה בריאה, זה בדיוק חלק מההונאה", סיפר. "אתה חושב שאתה נכנס לאיזה מערכת רציונאלית שהתחנכת בה, אתה מתאים את עצמך למציאות חדשה על מנת לא לראות את המציאות, אבל אחי הזהיר אותי ואמר לי 'זה פסק דין מוות'. כשקיבלנו את הידיעה שאנחנו נשלחים לאושוויץ אני לקחתי את המספריים וחתכתי את חוטי התיל של המחנה, זה היה ב-3 לספטמבר, משם ברחנו. הספר שכתבו עליי שמו דלת פתוחה, על שלושה גיבורים שסיכנו את חייהם והצילו אותי".

      אייל נותן את הולנד כדוגמה למי שלא רואה באותם אנשים שהצילו את חייו כגיבורי מלחמה, אם נוסעים להולנד לא מוצאים שורה אחת של אותם אנשים שקיבלו מ"יד ושם" עצים על שמם שהצילו יהודים, כי ההולנדים לא הכירו בהם גיבורי מלחמה. אבל הם אף פעם לא עשו חשבון נפש עם עצמם. האנטישמיות היא ביטוי של מלחמה של הארצות האלה ואנחנו הקורבן. הדבר הזה לא יעלם, הנה עכשיו אנחנו שומעים את הסיפור על פולין וחוק השואה, הם לא מחפשים את האמת, הם ממשיכים לשקר לעצמם ולכן העולם המערבי נראה ככה".