"זה המכתב הקשה ביותר שאי פעם כתבתי... אני מאוד שמחה שאת לא איתנו עכשיו בתי היקרה, ואני רק מקווה שתוכלי להישאר עם הורייך המאמצים, שטובים כל כך אלייך, עד שנחזור. עבורנו זו מחשבה מנחמת, לדעת שלפחות את בטוחה". את המכתב הזה כתבה יוהנה רוזנבאום ב-26 במרץ 1943 לבתה בטי קאזין, שהייתה אז בת שנתיים. היא סיימה אותו בתקווה שימצאו אחת את השנייה "כשהן בריאות ואופטימיות לגבי העתיד". אך זהו המכתב האחרון שקיבלה מאמה בטי, שהסתתרה אצל זוג נוצרים. ארבעה ימים אחרי כן, נשלחו אמה ואחיה מקסצ'ה, בן כשמונה שבועות, ממקום מאסרם בהולנד לסוביבור והוצאו להורג.
את המכתב מצאה בטי, כיום בת 77 ומתגוררת בזכרון יעקב, בארגז יחד עם מסמכים נוספים כשארזה את חפציה בהולנד לקראת עלייתה לישראל בשנות ה-60. זמן ארוך, היא מספרת, כלל לא הביטה בהם, ורק לפני כ-30 שנה החליטה לפתוח אותם ולקרוא על משפחתה שנרצחה כשהייתה פעוטה. "לא התעניינתי בהם באותה תקופה ועליתי ארצה. אז בכלל לא היה לי זמן, הייתי בשנות ה-20, עבודה, לימודים, להתיישב. הקופסה עברה. אני התחתנתי וילדתי, נסעתי לארצות הברית ואחסנתי את הכול. אבל אחר כך, התחלתי להתעניין", היא נזכרת, ומספרת כי למדה מהם המון על אביה, עליו ידעה פחות.
בין שלל המסמכים והדפים, מצאה את הדבר שהיא מתארת הכי חשוב - יומן שאימא שלה כתבה כמעט עד ליום מותה. "ככה יכולתי לקרוא את כל הפרטים על השנה הראשונה בחיי, אבל בכל היומן לא כתוב על המלחמה, או הסנקציות. לא היו בו דברים פוליטיים", היא מספרת. בין היתר זוכרת בטי שכתוב ביומן כי תקבל "מתנה מאוד יפה ליום הולדתה הראשון", אחיה שייוולד כמה חודשים מאוחר יותר.
הוריה של בטי התחתנו ב-1940 באמסטרדם, וכשנה אחרי כן היא נולדה. גם כשהחלה המלחמה, החליטו ההורים להישאר באמסטרדם עד להולדת אחיה, ורק בינואר 43', עזבו האם ושני הילדים לאיברחן. אביה אפרים, שעבד כרוקח, התבקש על ידי היודנראט להישאר בבית המרקחת שלו כעובד חיוני. אולם באפריל באותה שנה נשלח לסוביבור והוצא להורג. באותו שילוח הייתה גם אמה של יוהנה.
לבטי נמצא מסתור אצל זוג נוצרי, אלברטה ויאן וילם החמן. החמן היה מזכיר מועצה ולכן הצליח להשיג לבטי תעודת זהות מזויפת והיא הוצגה כבת דוד רחוקה מבלגיה. אמה של בטי ואחיה הלכו להסתתר בכפר סמוך, אצל משפחה שהכירו. אך אחד מהשכנים שהכיר אותם הלשין עליהם תמורת כסף והם נעצרו. בטי מספרת כי במחתרת ניסו לשחררם ללא הצלחה. את המכתב האחרון הספיקה אמה לכתוב מתחנת המשטרה בטרם נשלחו ב-30 במרץ לסוביבור ונרצחו. "בייאוש אימא כתבה את המכתב הזה", מתארת בטי ומוסיפה כי "היא (יוהנה) תמיד הייתה אופטימית. תמיד הסתכלה על הצד היפה, שיהיה בסדר", כשגם את המכתב סיימה בתקווה שייפגשו שוב.
ביוני 1944, אב המשפחה שאצלו הסתתרה בטי גם הוצא להורג על ידי הגרמנים. "הוא היה פעיל מאוד במחתרת", היא מספרת. רעייתו אלברטה נשארה לבד עם ילדיה ודאגה לבטי עד השחרור. "עם אמי הנוצרייה שמרתי על קשר עד שמתה ב-1958. הייתי האחרונה שם לידה ואני בקשר עם הבן שלהם". לאחר המלחמה הגיע דודה של בטי, יוליוס ציון, אסף אותה והיא גדלה אצלו ואצל אשתו. ב-1964 היא עלתה לארץ. הוריה המאמצים הוכרו ב-2011 כחסידי אומות עולם.
כיום פועלת בטי רבות כדי להנציח ולספר את סיפורה ואת סיפורם של יהודי הולנד. את ההרצאות שלה, שעורכת גם בהולנד, היא פותחת במשפט "אימא יש רק אחת - אומרים, אבל לי היו שלוש - הביולוגית, זו שהסתירה אותי וזו שחינכה אותי". את המכתב האחרון של אמה יוהנה היא שומרת אצלה, אך נתנה העתק שלו ליד ושם. החודש הוא יוצג בתערוכה מקוונת תחת השם "את כולם השארתי בבית", לצד תשעה מכתבים אחרים שקיבלו בני משפחה מקרוביהם לפני שנרצחו ב-1943.
"אני כותבת לכם מעט, הייתי כותבת יותר אבל האדון ממהר"
בין המכתבים בתערוכה, ניתן למצוא גם את מכתבה האחרון של רבקה-רג'ינה פולקנפליק בת ה-11 ששמר במשך שנים אחיה דוד. "אהוביי, אימא, אבא ודוד. אני כותבת לכם מספר מלים, אין לי אפשרות להרחיב כי האדון ממהר מאוד, אין מספיק זמן. אני מבטיחה אחרי זה לכתוב יותר. ואני מאחלת לכם כל טוב, תמסרו ד"ש", מתרגם דוד, בן 82, בהתרגשות את מה שכתבה להם אחותו ממקום המסתור שלה לפני 75 שנה.
את המכתב הוא מצא במקרה בין הכתבים של אבא שלו. "כנראה שאבא שלי גם שכח מהדבר זה", הוא מספר ונזכר. "אני למדתי היסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, וכל מסמך אני שם בצד, לא זורק. כל נייר בשבילי הוא חשוב. ואז מצאתי את הנייר הזה. מצאתי את זה בשנת 1963, כשהתחתנתי ונשארו כמה דברים מההורים שלי, לקחתי אותם והם היו אצלי".
דוד, אחותו רבקה והוריו משה וחנה התגוררו בעיירה בורשצ'וב שבפולין. לאחר הכיבוש הגרמני בקיץ 1941, נכלאה המשפחה עם יהודי העיר בגטו. אביו הורשה להמשיך לעבוד במחסן התבואה ולצאת מדי יום מהכלא. "אבא שלי נקרא פקיד מבוקש, הייתה לו תעודה מיוחדת, הוא יכל לצאת מהגטו למחסנים לנהל את הכול, ואחר הצהריים היה חוזר. לעתים היו מביאים ביצים ומוצרים נוספים וקוברים באדמה", הוא מספר. "מערכת היחסים בין גויים מסוימים ובין אבא שלי הייתה מאוד טובה. הוא היה ידוע כ'מושקו ממחסני התבואה'".
בספטמבר 1942 הם ברחו מהגטו והסתתרו אצל מכרים אוקראינים. לרבקה מצאו מסתור אצל משפחה חשוכת ילדים בכפר סמוך בתקווה, לדבריו, שלפחות היא תינצל, ודאגו לה שם למסמכים מזויפים.
דוד והוריו נתפסו לאחר זמן קצר והועברו למחנה ליסבוצ'ה. "משם כבר התחילו לשלוח משלוחים, בעיקר לבלז'ץ באותה תקופה. לפניכן היו מוציאים ישר להורג". אך גם משם הם הצליחו להימלט בעזרת דודו חנינה ולדמן והסתתרו בבית בכפר סמוך. דוד משחזר את אותו לילה קשה. "הגענו לכפר והבעיה הייתה שזה היה לילה, חודש דצמבר, קר. ואני אומר 'אימא, אני רעב'. אז היא אמרה לי 'תיקח קצת שמן'.
"אני זוכר את הכלבים שנובחים בלילה. וזה הדבר המסוכן ביותר. פחדנו, הצלחנו לעבור את הכפר עד הסוף וראינו בקצה הכפר מצד ימין בית בודד. באנו לשם לבית האחרון הזה, ואבא שלי דופק לפנות בוקר ואומר 'אני פה עם אשתי והבן שלי, אין לנו לאן ללכת, אולי אתה יכול לעזור לנו. אנחנו יהודים'. הם היו חשוכי ילדים, הם קיבלו אותנו. לא ידענו גם מה המחשבות שלהם קדימה. ושם למעשה היינו עד יולי 1944, כשנכנסו הרוסים", הוא מספר. לאחר מכן הם חזרו לבורשצ'וב.
אחותו הסתתרה באותו זמן אצל מכרים של המשפחה, עד שאחד השכנים הלשין עליה והיא נלכדה על ידי שוטרים אוקראינים. דוד מספר כי מי שהלשין היה שכן שהכיר אותה מהתקופה שבה הם היו מגיעים לחופשת הקיץ יחד עם אמם, והוריו התבקשו לשלם שוחד תמורת שחרורה. "מגיעה אלינו הודעה שאחותי נמצאת במשטרה האוקראינית ויש אפשרות לשחרר אותה בתנאי שנספק להם כך וכך מטרים של בד ועור", הוא מספר. "כיוון שלאבא שלי הייתה אפשרות כזו, הוא נתן להם את מה שהם רוצים. אבל יום למחרת כבר הוציאו אותה להורג בירייה", הוא מתאר.
רבקה נרצחה ב-28 ביוני 1943, חמישה ימים לפני יום הולדת ה-12. "ההורים רצו שלפחות היא תישאר בחיים, כי אנחנו לא נישאר. ודווקא היא הלכה ואנחנו נשארנו. אבל זה עניין של מזל, של גורל", הוא אומר.
ב-1949 עלו דוד והוריו לישראל, וכיום הוא מתגורר בנהריה. רק תמונה אחת משותפת נותרה לדוד עם אחותו והוא מציג אותה ועותק של המכתב, שהעביר ליד ושם. "כשקראתי את הדברים אמרתי 'אלוהים אדירים, זה מכתב של אחותי', זה הדבר היחיד שהיה, וכך שמרתי את זה אצלי. אבא שלי אמנם שלח פרטים ליד ושם אבל הוא שכח כנראה מהמכתב.
"כשאני מסתכל על המכתב והתמונה, אותה אחות יקרה שמחזיקה אותי פה (בתמונה) ואני מצליח לפחות לשמור על משהו שנכתב בידה, ואיך היא מתנצלת ואומרת אני כותבת לכם מעט, הייתי כותבת יותר, אבל הפעם האדון ממהר. אני מנסה להיכנס למחשבותיה", הוא מספר ומוסיף כי היה קשה למסור את המכתב ב-2015, אך חשוב.
"זה ללא ספק בעל ערך שאין כמותו, השריד האחרון של ילדה בת 12 שמובלת להורג", הוא אומר, "היה מאוד קשה לתת את המכתב, אבל ידעתי שזה בידיים נאמנות. איך אמר קהלת, 'מה שהיה הוא שיהיה'. כל יום אני מסתכל על הים ואומר תודה שאני חי. אבל בסופו של דבר אני אלך אז לפחות נשאר משהו מהמשפחה".
לתערוכה המלאה באתר יד ושם לחצו כאן