לא היה קל להשיג מידע על ליאון פלדהנדלר, ממנהיגי המרד במחנה ההשמדה סוביבור, שנרצח בלובלין לאחר השואה על ידי פולנים אנטישמים. דמותו הייתה זכורה לי מהסרט "הבריחה מסוביבור" בו גולם על ידי השחקן היהודי-אמריקני המפורסם אלן ארקין. בסרט צפיתי לראשונה באחת הנסיעות הארוכות בזמן המסע לפולין, כשבנוף השתרעו ערבות שלג ענקיות.
זכרתי שהקריין בסרט מתאר בסופו שפלדהנדלר נרצח לאחר המלחמה, עובדה שזעזעה אותי אז, לפני שידעתי על גל הרציחות של יהודים בפולין לאחר השואה ולפני שהתחדשה בשנים האחרונות המלחמה על הנרטיב הקשור לחלקו של העם הפולני באלימות נגד יהודים. אותה מלחמה לא פסחה גם על ערך הוויקיפדיה שעוסק בדמותו של פלדהנדלר. ערך ששונה בשנים האחרונות, ככל הנראה מתוך ניסיון לטשטש את נסיבות מותו.
עיון קצר בערך המקורי בשפה האנגלית (למרבה הצער, הערך העברי דל למדי, כמו במקרים רבים אחרים) ניתן מקום כמעט בלעדי לסברה שפלדהנדלר נרצח על ידי פולנים אנטישמים שירו בו מבעד לדלת ביתו. אולם בשנת 2014 שונה הערך והורחב, כך שניתנה בו במה לטענה אנטישמית קיצונית במיוחד: הטענה לפיה התקשורת הקומוניסטית בפולין שאחרי המלחמה "ניפחה" מקרים של אלימות אנטישמית כלפי יהודים, במסגרת מאבקה בימין הפוליטי והלאומני במדינה.
לא רחוק מלובלין, מרכז יהודי ופוליטי חשוב לאחר השואה, הוקם במהלך המלחמה מחנה ההשמדה בבלז'ץ, מחנה קטן יחסית שבו נספו יותר מחצי מיליון איש, רובם יהודים. חיים הירשמן היה אחד הניצולים היחידים מהמחנה. הוא הצליח להימלט מידי הנאצים לאחר חיסול המחנה, הצטרף לפרטיזנים ולאחר מכן שב לפולין. ב-19 במרץ 1946 מסר בלובלין עדות נדירה על הנעשה במחנה. הוא סיפר כיצד נאלץ לגלח את ראשי גופות הנרצחים בתאי הגזים.
"איש אס-אס קרא לי ואמר: 'אתה נראה כמו איש צבא, בדיוק מה שאנחנו צריכים'. לנו, אלה שנבחרו לעבודה, הורו להתלבש. אני וכמה אנשים נוספים נצטווינו לקחת את הנידונים למוות אל הכבשן", סיפר לאנשי הוועדה היהודית ההיסטורית בלובלין, אחד מהגופים הרבים שעסקו בתיעוד מאורעות השואה בשנים שלאחר המלחמה. הוא לא הספיק להשלים את עדותו. באותו ערב הוא נרצח על ידי אנשי ה-NSZ, הארגון הצבאי הלאומי של פולין, אחד מהארגונים הלאומניים הימניים הרבים שנאבקו בהשתלטות הקומוניסטית על המדינה לאחר המלחמה, ונטלו בין היתר חלק ברציחתם של יהודים.
סיפוריהם של פלדהנדלר והירשמן אינם סיפורים יחידים. "הפוגרום שאחרי המלחמה" הפך לתופעה בפולין ובמזרח אירופה. יהודים ששבו לביתם לאחר המלחמה, נתקלו ביחס עוין, ולעתים רבות באלימות פיזית מצד האוכלוסייה המקומית, כששאלת המניע נותרת שנויה במחלוקת במשך עשרות שנים. כבר אז, בשלהי שנות ה-40 תפס הנושא מקום חשוב בשיח הפולני הפנימי, סביב שאלת האחריות הפולנית והמניעים לרציחות הרבות.
קשה לענות על שאלת "המניע" לאותן מתקפות אלימות ורצחניות כלפי יהודים, שבוצעו לאחר השחרור מהכיבוש הנאצי. פרופ' חוי דרייפוס מאוניברסיטת תל אביב טוענת כי לצד מניעים "מסורתיים" יש לקחת בחשבון גם את הגורל של העם הפולני במהלך שנות המלחמה. "צריך לזכור כי הכיבוש הגרמני של פולין היה אלים בצורה בלתי רגילה", אמרה.
היא הוסיפה כי "לברוטליות כזו יש השפעה על נפשותיהם של אנשים. אם נוסיף לכך את הכיבוש המחודש על ידי רוסיה הסובייטית ואת הפחד מפני הקומוניזם, יש כאן תירוץ 'לבוא חשבון' עם היהודים. גם האנטישמיות הנוצרית בוודאי לא הקלה וכך גם הרווח הכלכלי מ'היעלמם' של יהודים, לא כל שכן שרידים בודדים שעלולים גם לדרוש רכוש, וגם חלילה לספר לרשויות פרטים אפלים מהעבר".
אויבי הלאום
בדוח על מצבם של יהודי פולין שיצא בינואר 1945 בלובלין, חודשים ספורים לפני תום מלחמת העולם השנייה, נכתב כי "לא עובר שבוע שלא מתגלה בו גופתו של יהודי שנרצח, בין בירי בין בדקירה, בידי תוקף אלמוני". כארבעה חודשים מאוחר יותר, בסמוך לסיומה הרשמי של מלחת העולם השנייה, התריע הוועד היהודי המרכזי על כך שפגיעות רנדומליות ביהודים "הפכו לאחרונה פעולה מאורגנת ושיטתית שמכוונת לחיסול שארית הפליטה של יהודי פולין". כלי תקשורת יהודיים בעולם דיווחו על "אווירה של פוגרום". דוח של שירות המודיעין של מחלקת המדינה של ארצות הברית קבע במאי 1946, שקומץ ניצולי השואה בפולין הפכו לאנשים שחייהם תלויים מנגד.
הימים שאחרי שחרור פולין בידי הצבא האדום הם ימי הפקרות ומלחמת אזרחים. הממשלה הגולה בפולין ניסתה להחיות את המדינה הלאומית העצמאית, כשהיא נאבקת בעוצמה האדירה של ברית המועצות, ששאפה להמליך את המפלגה הקומוניסטית ולהפוך את פולין לגרורה שלה. המאבק בין הפלגים הפך גם למאבק מזוין וגם למאבק פוליטי. ה-NSZ, אחד מגלגוליה של המחתרת הפולנית בזמן השואה, שפעל כמעין מחתרת גם תחת השלטון החדש לאחר המלחמה, הוציא הוראה במרץ 1945 "לחסל במהירות" מרגלים גרמנים וסובייטים, פעילים בולטים של המפלגה הקומוניסטית ו"יהודים, גברים ונשים". בנוסף הצטוו חברי הארגון לחסל פולנים שהסתירו יהודים בזמן המלחמה.
כמו בימיה של מלחמת האזרחים ברוסיה אחרי המהפכה הקומוניסטית ב-1917, נקלעו היהודים, רובם ניצולי שואה שביקשו לחזור לבתיהם ולשקם את חייהם ההרוסים, לאש הצולבת. כבר אז, וכדי להפקיע את הטענות על גל אנטישמיות הולך ומתגבר, היו כאלו שביקשו לתלות את היחס כלפי יהודים בשיוכם הפוליטי לשמאל דאז - הקומוניזם.
"כל עוד היהודים מתרכזים בעסקיהם הפרטיים פולין מעוניינת בהם. אבל כשהיהודים מתחילים להתערב בפוליטיקה הפולנית ובחיי הציבור של פולין הם פוגעים ברגישויות הלאומיות של הפולנים", כך טען צ'סלב קצ'מארק, הבישוף של קיילצה, העיר שבה אירע הפוגרום היהודי הגדול ביותר לאחר השואה - פוגרום שהיווה קו פרשת מים ביחסים בין פולין ליהודייה.
אחרי הפצרות רבות של קהילות יהודיות וגם של דיפלומטים אמריקנים, סיפק גם איש הדת הקתולי הבכיר ביותר בפולין, קרדינל אוגוסט הולנד, התייחסות משלו למצב ההולך ומחמיר. "בגלל שהיהודים מאיישים כיום משרות רמות בממשלת פולין ומנסים לבסס מנגנון ממשלתי שרוב האוכלוסייה אינו רוצה בו", אמר, "זה מסוכן ליהודים והם עלולים לשלם על כך ביוקר".
המונח שנטבע באותם ימים היה ז'ידוקומונה, הלחם של הכינוי הפולני ליהודים לבין שמה של התנועה הקומוניסטית. אם אחת הטענות האנטישמיות המקובלות נוגעת לחיבתם של היהודים לממון, במיוחד אם זה הושג בריבית, הרי שבפולין שלאחר המלחמה, הואשמו היהודים בהיותם "שמאלנים", אויבי הלאום, תומכי הקומוניזם הסטליניסטי המאיים על שלמותה של פולין.
הדבר שימש תירוץ לפגיעה ביהודים באותה התקופה, וגם סיפק הסבר נוח למאות מקרי רצח שהתרחשו בשנים שלאחר המלחמה. גם ברומניה פקד את היהודים גורל דומה. לאחר המלחמה שלטה ברומניה ברית המועצות שכוננה משטר קומוניסטי, שזוהה כמו גם במדינות אחרות באירופה, עם היהודים. הדבר גרם לגל אנטישמיות לאומני מחודש ברומניה שכוון נגד יהודים. המצב לא השתפר ובשנה שאחרי המלחמה 20 אלף יהודים, שסבלו מרדיפות והגיעו לכדי רעב, ברחו מהמדינה.
עלילות דם מימי הביניים
מאז שחרורה ההדרגתי של פולין, ניסו יהודים לשוב לבתיהם. מצבם של היהודים לאחר המלחמה היה קשה ורובם סבלו מחיי עוני ומחסור. "קודם הכירו אותנו לפי 'הטלאי הצהוב'. כיום מזהים אותנו לפי בגדנו הקרועים והבלויים, ללא כותנת לעורנו וכסוי לגופנו. יחפים ועירומים עומדים אנו לקראת החורף", כתב יהודי מקוצק לקרוביו בארץ ישראל באותה תקופה.
במערבה של פולין, בו התגוררה במהלך המלחמה אוכלוסייה גרמנית, המצב היה מעט שונה. יהודים שהשכילו לנצל את המשאבים שנפלו לידם, עם הנטישה הגרמנית הצליחו להתקיים בכבוד. אבל גל האלימות לא פסח גם עליהם. "למעשה, באירופה כולה יש גל של אנטישמיות אחרי המלחמה", הסבירה פרופ' דרייפוס. "במערב אירופה יש לגל היבטים חוקתיים ומילוליים, ובמזרח אירופה זה לבש אופי פיזי יותר".
הרב דוד כהנא היה הרב הראשי של צבא פולין בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא עצמו הסתתר בזמן המלחמה במנזר - עדות חשובה להיבטים אחרים שמילאה הכנסייה הקתולית במהלך השואה. לאחר המלחמה חזר ללבוב, כיום עיר במערב אוקראינה ובעבר חלק מגליציה שבפולין. בניגוד למקרים אחרים הוא תיאר קבלת פנים חיובית. השינוי לרעה הגיעה כעבור כמה חודשים.
"בחול המועד סוכות יצא המרצע מן השק. משפחת נוצרים שגרו מול בית הכנסת התחילו לחפש בעצבנות בשעות הצהריים את ילדם בן החמש שיצא בבוקר לשחק ולא שב. אחת הנשים המחפשות נכנסה לחצר בית הכנסת לשאול את היהודים אולי ראה מי מהם את הילד. בחצר ראתה את השוחט מוכתם בדם, ואת הקיר שלידו מגואל בדם. בדעתה נקשרו מיד העובדות השונות ונקבע החשד: היהודים חטפו את הילד ושחטו אותו. הם ישתמשו בדמו לאפיית מצות בפסח", תיאר כהנא.
השמועה פשטה במהירות וקהל פולני מיהר לבית הכנסת. אלא שפעולה זריזה של היהודים בלבוב מנעה תוצאות חמורות. הפתח לבית הכנסת נחסם והיהודים היו אלו שפנו ראשונים למשטרה המקומית שפיזרה את ההתקהלות. בינתיים נמצא הילד והסערה שככה. במהלך 1945 תועדו חמישה מקרים שהסתיימו אחרת - ברציחת יהודים בעקבות עלילת דם ימי ביניימית.
למרות היחס שספגו, המשיכו היהודים לשוב למולדתם - פולין. עד יולי 1946 מנה היישוב היהודי בפולין יותר מ-200 אלף איש. אולם בחודש יולי נחצה קו פרשת המים - פוגרום קיילצה - בו נרצחו 42 יהודים בעקבות עלילת דם. המעשה המחריד עורר את תשומת ליבה של הקהילה הבינלאומית שמחתה על המעשה. הדבר אכן הוביל לירידה דרמטית בתקיפות האלימות כלפי יהודים. אולם, התוצאה המידית והחשובה יותר הייתה "הבריחה" - הכינוי לתופעת העזיבה המהירה של פולין ומדינות אחרות באירופה בשנים שלאחר המלחמה, לארצות הברית, ליישוב היהודי בארץ ישראל וליעדים נוספים. קרוב לשנה לאחר הפוגרום, ירד מספר היהודים בפולין כמעט במחצית.
הבית ברחוב פלאנטי 7
ב-16 בינואר 1945 נכנסו חיילי הצבא האדום לקיילצה. בעיירה היו באותה העת שני יהודים. לפני המלחמה התגוררו בקיילצה, עיר מחוז בדרום מרכזה של פולין המוכרת לחוקרים מאז המאה ה-11, 24 אלף יהודים. בשנה וחצי שלאחר השחרור חזרו לעיירה יהודים נוספים, חלקם תושבי העיר וחלקם פליטים שהגיעו ממקומות אחרים. כמה עשרות מהם התגוררו בבניין "הקיבוץ" ברחוב פלאנטי 7. החזרה לוותה ביחס עוין מהאוכלוסייה המקומית, שהביעה תסכול על כך שהיטלר לא השלים את מלאכתו.
העובדה שיהודים רבים בעיירה גרו בבניין אחד, במעין קומונה משותפת, לא הייתה מקרית. ליהודים היה קשה למצוא מקומות מגורים מסודרים בשל העובדה שבתים רבים נהרסו לאחר המלחמה. הניצולים היהודים חיפשו גם את תחושת השייכות והקהילה, שאבדה להם במהלך המלחמה. לרבים מהם לא הייתה משפחה והם העדיפו את קרבתם של יהודים במקומם של קרובי ליבם. באופן פרדוקסלי - כפי שהתברר בדיעבד - הדבר נבע גם מצורך בתחושת ביטחון.
ב-1 ביולי יצא הנריק בן התשע, בנו של ולנטי בלשאצ'יק, סנדלר המתגורר בקיילצה, מבלי שהודיע על כך להוריו. הנריק ביקר אצל בני משפחתו בכפר מרוחק. לאחר כמה שעות הבחין אביו בכך שהוא נעדר והחל לדאוג לו. המשפחה פתחה בחיפושים ויומיים לאחר "היעלמותו" נמצא הנריק והובא לבית הוריו על ידי כמה מבוגרים שאיתרו אותו. בשיחה שנערכה בין הוריו ובין המבוגרים הוא סיפר, לפי עדויות אנשים שהיו במקום, את הסיפור הבא: הוא היה ברחוב הרבסקה ושם קיבל חבילה מאדם לא מוכר שביקש ממנו להעביר אותה לבית אחר. הוא קיבל 20 זלוטי תמורת המשלוח.
בסופו של דבר, כך סיפר הילד (לפי עדויות המבוגרים שדובבו אותו), הוא נכלא במרתף על ידי אותו אדם ולא קיבל ממנו מזון. מהמרתף הוא נמלט רק לאחר שילד קטן שהיה במקום הכניס לשם כיסא שבאמצעותו נמלט. הילד נשאל האם מי שחטף אותו היה "צועני או יהודי" והשיב שמכיוון שהוא לא דיבר פולנית הוא יהודי. לפי עדות אחרת, של אדם בשם יאן דיגנרוביץ', נשאל הילד האם חוטפו היה יהודי.
למחרת, ב-4 ביולי, ניגשו ולנטי ובנו לתחנת המשטרה. בדרך לשם, הצביע ילדו של ולנטי על בית ברחוב פלאנטי 7, בו גרו כ-40 יהודים, חברי קיבוץ איחוד הנוער הציוני עקיבא של תנועת הנוער הציוני וחברי הוועד היהודי המקומי. הוא זיהה יהודי נמוך קומה כמי שחטף אותו. יאן דיגנרוביץ', שליווה את השניים, העיד שכשעבר ליד הבית, שידע שגרים בו יהודים, שאל את הילד אם יוכל לזהות היכן הוחזק, כלומר, רמז לו להצביע על הבית הספציפי הזה. "בדרך אמרתי לוולנטי, שנדווח למשטרה... שהבן... נתפס בידי יהודים", אמר דיגנרוביץ'.
היהודי היה אדם בשם קלמן זינגר. צעיר, דתי מאוד וניצול מהמחנות. במשטרה קיבלו ללא עוררין את סיפורו של הנריק ועצרו את זינגר כמה ימים לאחר מכן. מעצרו היכה הדים. בדרך לביתו סיפרו על חטיפת הילד בידי יהודים וקראו לאזרחים להכות בהם. תושבי קיילצה התחילו להתגודד ליד הבית ברחוב פלאנטי 7. השוטרים החלו לחקור את המקרה, כשהם ממשיכים להפיץ שמועות אודות נסיבותיו. הם סיפרו לאזרחים מקומיים שהם חוקרים רצח ילדים פולנים.
האווירה התלהטה ותושבים פולנים הקיפו את הבית שבו התגוררו יהודים. בינתיים, המשטרה המקומית הגנה על היהודים, אולם בשעות שלאחר מכן פרצה מחלוקת בעניין הסמכויות בין שירותי ביטחון שונים שהגיעו לאזור. כלי נשק הוחרמו מהשוטרים המקומיים, ובמקום שררה אנרכיה. בשלב הזה החל הפוגרום שכלל בשיאו כ-2,000 תושבים מקומיים.
לפי חלק מהעדויות אנשי הצבא נטלו בו חלק והיו אלו שפתחו באש ואף הוציאו יהודים לידי ההמון שהיה בחוץ. ההמון בחוץ החל לזלוג פנימה וליידות אבנים לעבר המבנה. ייתכן שחלק מהיהודים שהיו בפנים עשו שימוש בנשק בידם בניסיון להדוף את הלינץ' המתהווה. "הצבא הוציא מן הדירות יהודים, ואנשים היכו בהם ככל שיכלו בקרשים ובמוטות ברזל. אנשים צעקו: 'הלאה היהודים, הכו בהם בשביל ילדינו. יחי הצבא הפולני'. הוציאו את היהודים לכיכר שם רצחו אותם באכזריות", העיד שוטר שהיה במקום.
יהודים שנותרו בבית הושלכו מהחלון. יהודייה שהייתה במקום העידה שראתה "איך שוטרים זרקו שתי נערות יהודיות מן הקומה השנייה לחצר. וההמון שלמטה רצח את הגוססות". ד"ר סברין כהנא, ראש הוועד היהודי, שמחה על ההתנפלות בפני קצין משטרה מקומי נורה בראשו. האירוע הפך לפוגרום שחרג מגבולות פלאנטי 7. יהודי בשם מקס ארלבאום סיפר שהאנשים ברחוב בדקו אם הוא נימול, היכו אותו ושדדו אותו. לרחוב הגיעו נציגים רבים של השלטון המקומי ושל רשויות נוספות, אולם איש מהם לא עצר את המתרחש.
בסמוך לשעה 12:00 חלה הפוגה בפוגרום, כשכוחות צבא מתוגברים ומפקדים בכירים בלמו באופן זמני את ההמון. אולם, זמן קצר לאחר מכן יצאו 500 פועלים ממפעל פלדה סמוך בזמן הפסקת האוכל שלהם, לאחר שהוסתו על ידי אחיו של הנריק, והסתערו על הבניין. כוחות צבא נוספים הוזרמו למקום והחלו לפזר את הפוגרום, כשבמהלך הפיזור הוכו יהודים על ידי חיילים. עדויות על הנעשה בבית החולים סיפרו על הגעת "גופות עירומות" שבגדיהן הופשטו מעליהן. בסופו של דבר כוחות הביטחון הפולנים הפסיקו את הפוגרום ופתחו בגל מעצרים של התושבים המקומיים.
לא רחוק מרחוב פלאנטי 7, התגוררה משפחה יהודית ברחוב לאונרדה 15. רגינה, בת 24, ואברהם פיש, ואברהם, תינוקם בן שלושה שבועות. ביום הפוגרום, סמוך לשעה 15:00, הגיעו לדירת בני הזוג כמה פולנים, ייתכן שאחד או שניים מהם היו אנשי צבא ומשטרה. הם הורו לנוכחים בבית רגינה, התינוק, משרתת ויהודי נוסף, לעזוב את הבית, והובילו אותם במשאית ליער סמוך, שם נורו למוות רגינה והתינוק. כמה ימים לאחר מכן נעצרו האחראים לרציחתם. תשעה פולנים הוצאו להורג בעקבות הפוגרום.
הפוגרום הגיע גם לתחנת הרכבת הקרובה. שישה יהודים נרצחו שם. השמועה על רצח ילדים פולנים התפשטה במהירות, ויהודים נרצחו גם ברכבות נוספות שעברו דרך קיילצה. בסך הכול נרצחו 42 יהודים בפוגרום קיילצה.
לפוגרום היו השלכות דרמטיות על יהדות פולין. הוא עורר דיון ציבורי סוער גם בחברה הפולנית וגם במדינות אחרות. אנשי רוח פולנים מחו על כך שעל אדמת פולין הרוויה דם ממשיכים להירצח יהודים. הממשלה הפולנית ספגה ביקורת רבה והפעילה כוח רב במטרה למנוע את התפשטות הפרעות. ראש ממשלת פולין באותם ימים, אדוארד אוסובקה מורבסקי התבטא בחריפות לאחר המאורע.
"האירועים בקיילצה הוכיחו לעם כולו, שעדיין לא נרפאנו לחלוטין מן המחלה הנאצית האיומה. פעם נוספת הופיע על הבמה אדם חיה שראינו אותו זה לא כבר במלאכתו במיידאנק, בטרבלינקה או באושוויץ. הריאקציה הפולנית השתמשה בו כמכשיר למטרותיה. הממשלה תפעיל את כל כוחותיה ואמצעיה כדי לכרות את המורסה. בפולין שקמה לתחייה אין מקום ליחידים, לקבוצות או לארגונים שיבצעו פשע גזעני או פשע נגד אחים, ולאלה הנותנים לו גיבוי". השיח הפולני הער על היחס ליהודים החל אז, באותן השנים ונמשך עד לימינו אנו, עם הדיון על החוק הפולני.
"אנו מבקשים רק להיות קורבנות"
תופעת ה"פוגרום שאחרי מלחמה" הייתה גם חלק מהדיון הפולני שעסק בשאלת אשמתם כלפי יהודים, דיון המשלב תחושות סותרות ומגוונות: אשמה, טיוח, בלבול, הכאה על חטא, אנטישמיות, ואולי יותר מכל: מעין חיפוש מתמיד אחר הניסוח הנכון ליחס של הפולנים ליהודים. עשרות שנים לאחר השואה נפרצה הדרך לעיון מחדש בנעשה על אדמת פולין במהלך המלחמה ולאחריה, במאמרו המקורי של יאן בלונסקי, חוקר ספרות פולני מאוניברסיטת קרקוב, שכותרתו: "פולנים מסכנים מביטים בגטו".
בטקסט המפותח שפורסם ב-1987, טען בלונסקי שעל העם הפולני להכיר באשמתו אולם מבלי להודות בשותפות ברצח העם היהודי. "ההוליכה האנטישמיות לשיתוף ברצח עם? לא. כאשר קוראים את אשר כתבו על היהודים לפני המלחמה, כאשר מגלים כמה שנאה אותם החברה הפולנית, אך פלא הוא שלאחר המילים לא באו המעשים", כתב בלונסקי. "האלוהים עצר את היד? כן, האלוהים, שכן אם לא נטלנו חלק באותו רצח, אין זאת אלא שעוד היה בנו קצת מן הנוצרי ותפסנו ברגע האחרון ממש כמה שטני הוא אותו המעשה".
בלונסקי התייחס לסיפור המקראי על עקידת יצחק וטען כי האמונה באלוהים היא זו שעצרה את הפולנים מלהיות חלק אינטגרלי ממסע רצח העם שהתנהל על אדמתם. "ואולם", המשיך, "אין זה משחרר אותנו משיתוף באשמה. אדמת פולין נטמאה ונתחללה וחובה עלינו לטהרה".
אבל בלונסקי לא הסתפק בזה. כמו אחרים, הוא ניסה לרדת לשורש העניין, לפחד הפולני מפני האשמה הקולקטיבית הרובצת עליו. מונח "הטהרה", בו השתמש הוא מוטיב חוזר במאמרו.
המאמר נחשב בזמנו לפורץ דרך, בקריאתו של בלונסקי לעם הפולני ולקהילה הנוצרית לקבל אחריות על מעשיו. "אפילו כשאנחנו באים לגנות (את הנאצים למשל - אל"ס) אנחנו רוצים להימצא מחוץ לאשמה. רוצים להיות טהורים לחלוטין. אנו מבקשים רק להיות קורבנות. בדאגה לשם הטוב טמון הפחד, והוא מעוות את חשיבתנו על העבר". בטקסט הייחודי שלו שעורר סערה בפולין, הביע בלונסקי רגש של קנאה בעם היהודי: גם הוא רוצה להיות קורבן. האשמה מפשעי העבר, גם אם לא נכללים בה שותפות בהשמדה השיטתית של העם היהודי - רודפת אותו. הוא מבקש להיטהר ומעדיף את דמות הקורבן, על פני התוקפן.
ואולי "התשובה" לשאלת היחסים בין העם הפולני לבין העם היהודי בתקופת השואה ולאחריה, נמצאת דווקא בצורת חשיבה אחרת. היחסים בין העם הפולני לעם היהודי מתבצעים בדרך כלל מתוך פריזמה לאומית: שני עמים שדרכיהם הצטלבו. אולם, דרך אחרת להסתכל על אותה מערכת יחסים היא לא כעל קשר בין עם רודף לנרדף, אלא קשר בין שכנים.
פרופ' יאן טומאש גרוס מאוניברסיטת פרינסטון, היסטוריון יהודי אמריקני ממוצא פולני, פרסם ב-2001 את הספר "שכנים", שעסק ברציחות יהודים שבוצעו על ידי פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה ועורר סערה ציבורית במדינה המזרח אירופית. במאמר שפרסם בעיתון הארץ בשנת 2002, כתב: "והנה, פתאום, במלחמת העולם השנייה, לא הצליחו הפולנים לזהות את הקורבן-האח, לא באיזו ארץ רחוקה, אלא מעבר לרחוב, בבית השכן".
הספר עסק בטבח בידוובנה, עיירה השוכנת במחוז ביאליסטוק, שבה אירע אחד ממעשי הרצח המזוויעים ביותר של יהודים בידי פולנים. ישנה מחלוקת לגבי הכמות, אולם ככל הנראה קרוב לאלף יהודים נרצחו על ידי שכניהם, הפולנים, במסגרת שיתוף פעולה עם השלטון הגרמני. חלקם הגדול נשרף למוות בעודו בחיים. גרוס היה מי שחשף את המעשה. הוא קרא לעם הפולני לבצע תהליך של כפרה, הכרה בחטא והתאבלות.
מעבר לשאלות הנוגעות לאנטישמיות, שנאת הזר, סוגיות של רכוש ותנועות פוליטיות, גרוס סבור שהחטא הקדום של העם הפולני הוא החטא כלפי השכן. "המצב הזה גם נמשך בתקופה שלאחר המלחמה", הסביר גרוס במאמרו. "יהודי פולין נעזבו פחות או יותר לגורלם במלחמה, ולאחריה התברר שהארץ איננה מסוגלת, ואף איננה רוצה, להתאבל על אסונם. אמנם כמה אינטלקטואלים פולנים אמרו עליהם דברים יפים ומרגשים אחרי המלחמה, אבל פולין כאומה לא בכתה. מעולם לא הייתה שם הפגנת יגון קולקטיבי על השואה, קל וחומר קתרזיס".
האומה הפולנית רגישה מאוד לטענות כלפיה. תחושות אשם, העדפת עמדת הקורבן, התנערות משותפות ברצח עם והחשש מפני קטלוג נצחי כחלק ממחנה הרוצחים, גרמו לכך שאומה הפולנית הדחיקה במשך שנים את המעשים שביצעו פולנים כלפי יהודים. יחד עם זאת, כמו אחרי הפוגרום בקיילצה, ישנם קולות בפולין הקוראים לאומה להכיר באחריותה לרצח יהודים, גם אם לא במסגרת שיטתית או כחלק מרצח עם. נראה שהשאלה תמשיך להעסיק את העם הפולני שיצטרך להחליט האם לשאת באחריות לגורל שכניו היהודים, או להמשיך להסתתר מאחורי אכזריותו של הרייך השלישי.