הדגש על החיים ולא על המוות יעשה חסד עם קורבנות השואה

בקרוב ניכנס למה שניתן לכנותו "עשרת הימים הנוראים של החברה הישראלית": יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. אנו יודעים שמנהיגי המדינה הצעירה כרכו את שלושת הימים האלה יחדו, למרות שניתן היה להתווכח על מיקומו של יום השואה בסמוך לאירועי יום הזיכרון ויום העצמאות. אכן, יום השואה מציין אירוע היסטורי יהודי, שקרה באירופה, בעוד שהציונות העבירה את מרכז הכובד של החיים היהודים לארץ ישראל. אך היות והציונות רואה את עצמה כקשורה בטבור להיסטוריה היהודית, ומכאן הציון של יום השואה לצד שני הימים האחרים, מה גם שהשואה אירעה בסמיכות היסטורית לקום המדינה. אני מבקש לערער כאן על הקשר ההדוק בין השניים, ועל הדרך שבה מציינים את יום השואה במדינת ישראל.

עובדה ידועה היא שהמדינה מעולם לא ידעה כיצד להתייחס לשואה, ולניצולי השואה בפרט. המבוכה התחילה עוד לפני קום המדינה, בשנות השואה עצמן, כשהמנהיגים הציונים, ובראשם בן גוריון עצמו, לא עשו די כדי להציל את אחיהם באירופה. היא המשיכה כשהניצולים התחילו להגיע לארץ, בשנים הראשונות של המדינה, והזכירו לישראלים הצעירים, אותם "צברים", מאין הגיעו הוריהם. הופעת של הניצולים יצרה סוג של אי-נעימות, שהרי האתוס הציוני היה, כזכור, מנוגד לחלוטין ליהודים הגלותיים, שהציונות שללה כ"חולניים", ושהמפעל הציוני ביקש ליצור כאן יהודי "חדש", החי חיים "בריאים" בארצו לאור העבר המפואר של עמו בתקופת התנ"ך, המגולל כביכול סיפורי גבורה ועוז.

האתוס הציוני ביקש למחוק אלפיים שנה של גלות, שנחשבו לחרפה, לעדות מקוממת לפסיביות הנוראית של העם היהודי, שלא ידע לקום על רגליו ולעמוד על גורלו. המפעל החינוכי של המדינה שבדרך עשה מאמצים כבירים כדי להחזיר ליהודי את גאוותו. מכאן הדגש על התנ"ך, ועל אירועים מסוימים כמו מצדה או מרד בר כוכבא, הנחשבים לסימני גבורה מובהקים של העם בימי תפארתו.

באותם הימים, התגובה לניצולי השואה שהגיעו לארץ הייתה אם כן בעיקרה לפחות מסויגת, אם לא שלילית. אך מובן גם שלא ניתן היה להתעלם לחלוטין מסבלם, מהגיהינום שהם עברו. מכאן הרצון של מנהיגי המדינה לתת לסבל זה ביטוי, והקמת יד ושם, כמו ההחלטה לציין את יום השואה כיום זיכרון לנספים בלוח השנה, מבטא רצון זה. משפט אייכמן, ב-1961, בא להמחיש עוד יותר את הזוועות שעברו הניצולים, ויהודי אירופה בכלל. אך מדובר באירוע נקודתי, למרות השפעתו ארוכת הטווח על החברה הישראלית. הביטוי המוסדי שניתן לשואה - יד ושם ויום השואה - בא לתחם את האירוע בגבולות מסוימים, אולי להשקיט את המצפון. הוא כמו בא להגיד לניצולים: הנה אנחנו לא שוכחים אתכם, את מה שעברתם, עובדה, יש סממנים מאוד ברורים לזיכרון השואה. ואכן, לא ניתן להתעלם מהמפעל העצום שיד ושם מייצג, וממשקלו בקרב המוסדות הציוניים, כמו גם בעבודה החינוכית הענפה בהוראת השואה בקרב ילדי ישראל.

אך כאן מתחילה הבעיה שמעיבה על המפעל הציוני כולו. הדרך שבה מציינים את השואה באה לחזק את האידיאולוגיה הציונית, שטוענת שהקיום היהודי יכול להתקיים רק בארץ ישראל. הציונות מתייחסת לשואה רק בהיבט הזה, היבט אידיאולוגי ופוליטי מובהק. אין לה עניין אמתי בקורבנות, ביהודים שחיו באירופה, שכן מעצם המפעל שלה, האידיאולוגיה ששירתה אותה, אותה הזכרתי לעיל, היא שללה אותם. מכאן שאירועי יום השואה באים כביכול "לקבור" אותם שוב, מבחינה תרבותית הפעם, באמירה ברורה: "הנה, תראו, מה שקרה הוא ההוכחה הניצחת שאין ליהודים שום אפשרות לחיות בגלות, שכן סופם להיהרג בצורה אכזרית ביותר". הרצח ההמוני בא לתדלק, בסופו של דבר, את אותו רעיון פשוט של הציונות, רעיון שפוליטיקאים חוזרים עליו כמנטרה במשך יום השואה: אין ליהודים קיום יציב ובטוח מחוץ גבולות מדינת ישראל. לעולם לא עוד. הפתרון הוא צבא חזק ומדינה יהודית.

יום השואה הוא אם כן חלק מהמפעל הציוני, ובא לשרת את אותו מפעל. ניתן להתווכח עם אותה אמירה ציונית נדושה, שיהודי זוכה לקיום יציב ובטוח רק במדינת ישראל. אך לא זה העניין. העניין הוא השאלה התרבותית הנוגעת לזהות היהודית-ישראלית. נשאלת השאלה: האם ניתן לשלב בין הקיום היהודי בגולה, קיום של כמעט אלפיים שנה, והקיום היהודי בארץ ישראל? שילוב זה לא קרה עקב הטענה האידיאולוגית של אבות הציונות ומנהיגי המדינה הצעירה. אמנם אנו כבר חיים בעידן פוסט-אידיאולוגי, אך השלכותיה של טענה זו ניכרות על-פני השטח בחיים היומיומיים במדינה. שהרי אין שום מקום או ביטוי להווי הגלותי במדינת ישראל של היום.

מגמתם של המנהיגים הציונים נחלה הצלחה: היהודים הגלותיים נמחקו, הן היהודים האירופאים, דוברי היידיש, והן היהודים המזרחים, שביקשו מהם לגזור את פאותיהם כשהם ירדו מהמטוס. השאלה הגדולה של הזהות היהודית במדינה, לא נשאלה מעולם, שכן המנהיגים הכריעו מראש: המדינה אמנם תהיה יהודית, אך היא תתנער מכל תוכן יהודי. היא אמורה להתנהל על פי הדגם של המדינה המערבית: בהתחלה יותר כמו מדינת לאום סוציאליסטית, והיום כמו מדינה ליברלית לכול דבר.

היום, רובנו כבר לא זקוקים ליום השואה. את הזוועות אנו מכירים, ועל הסיפורים שמענו עד בלי די. פגשנו אין סוף ניצולים, ורובנו גם היינו במסע כזה או אחר לפולין. הישראלים הרגישים לשואה, השואה מלווה אותם בכל ימות השנה, ואלה שאינם רגישים, גם יום השואה לא יעזור להם. אירועי יום השואה חשובים בשני היבטים: בהיבט החינוכי - בטקסים השונים בבתי הספר - ובהיבט הממלכתי, שבא לגייס את השואה לטובת המפעל הציוני, כפי שטענתי. לדעתי, זה הזמן, עבור רוב אזרחי המדינה, להפוך את יום השואה ליום יהדות אשכנז, לנצל יום זה כדי להכיר יותר טוב את המציאות של היהודים שגרו באותם מקומות במשך מאות שנים, ונכחדו.

כאן יש מקום לפעילות ענפה: קריאה בסיפורים ביידיש המתורגמים לעברית, האזנה לשירים ביידיש, הסתכלות בתמונות מהעולם ההוא, תמונות המספרות לנו את סיפורם של יהודי אירופה. ניתן גם להרצות על ההיסטוריה המפוארת של יהדות אשכנז, ועל האישים המופלאים שקמו לה לאורך הדורות, אם זה המהר"ל מפראג או הגאון מוילנא, או דורי דורות של חסידים בפולין ובגליציה.

הדגש על החיים ולא על המוות, יעשה חסד עם הקורבנות, הרבה יותר מאשר האובססיה המקאברית עם מותם במחנות, המאפיינת את יום השואה, ואת היחס ליהדות אשכנז בכלל. כאילו שאלפיים שנה של תרבות וחיים מסתכמים בשלוש שנים של זוועות, של רעב, גטאות ומוות אכזרי. נכון, חיי היהודים באירופה היו רווי טרגדיות, פוגרומים ורדיפות, אף אחד לא יחלוק על כך, והשואה באה לחזק את הפן הטרגי של אותה היסטוריה. אך חיי היהודים באירופה מאופיינים בעיקר על ידי יצירה מדהימה בעושרה וביופייה: מוזיקה וספרות, שירה ותיאטרון, הגות ופרשנות. אין תרבות שיכולה להתפאר במספר כה רב של אישים מופלאים, של גאונים ויוצרים מכל הסוגים ובכל התחומים. את ההיסטוריה הזו עלינו לזכור, את החיים ולא את המוות.

רק כך נהפוך את מדינת ישראל למקום יותר עשיר תרבותית, מקום שיודע לשלב את העבר ולא להתעלם ממנו בבוז. כאילו שאנו עולים על אבות אבותינו, רק בגלל שאנו חיים בארץ ישראל. שהרי כל מי שמכיר ולו במעט את התרבות היהודית בגלות יודע שזהו פשוט שקר: מדינת ישראל לא מגיעה, מבחינת היצירה התרבותית והרוחנית שלה, לקרסוליים של יהדות הגולה. המפעל הציוני, העסוק בעיקר בהישרדות פיזית, וכעת בהתפתחות טכנולוגית וחומרית, בקושי התחיל ליצור כאן מפעל תרבותי משמעותי.

האתגר של התרבות היהודית במדינת ישראל הוא לשלב את העבר בהווה, ולא למחוק את העבר. אני חושב על חנוך לוין, ללא ספק אחת מהמחזאים הישראלים בעל שיעור קומה עולמי. אף אחד לא יכחיש שחנוך לוין היה מחזאי מאוד ישראלי. הוא נחשב כיום, ובצדק, למחזאי הטוב ביותר שקם בארץ. אך הגדולה שלו טמונה בדיוק ביכולת שלו לא לשכוח מאין הוא בא. בכל מחזותיו, ניתן להריח את הניחוח הפולני-גלותי של בית הוריו ושל סביבתו. לחנוך לוין, שגדל במשפחה דתית, היה חוש יהודי מאוד בריא, וזאת למרות היותו כופר גמור ואתיאיסט מושבע. אך את סביבתו הטבעית, את העולם שממנו הוא בא, שהיה העולם היהודי-פולני הגלותי, הוא מעולם לא שכח, ואף נתן לו מקום של כבוד ביצירתו. זאת הסיבה שהוא לעולם לא לקח ברצינות את האתוס הציוני הצברי, ושם אותו ללעג בכל יצירתו.

מחזותיו של חנוך לוין הם ההוכחה שניתן לשלב, להיות גם ישראלי, לדבר עברית ולכתוב עברית נפלאה, וגם יהודי-גלותי בכל רמ"ח אבריו. השילוב הזה, הוא הסוד של עתידה של מדינת ישראל כמפעל תרבותי. ומה שנאמר על חנוך לוין חל כמובן גם על כל הישראלים, מזרחים כמו אשכנזים. שכן כולם באו מאותה מציאות גלותית, למרות השוני הגדול בין הגלויות. אני קורא אם כן להפוך את יום השואה ליום יהדות אשכנז, שכן האשכנזים היו רוב רובם של הקורבנות בשואה, אך גם ליום שבו נחשוב, אשכנזים ומזרחים כאחד, כיצד לשלב את ההווי הגלותי שהוא חלק אינטגראלי של זהותנו היהודית, בתוך המציאות המורכבת של מדינת ישראל. רק על ידי שינוי רדיקאלי בגישתנו לעבר היהודי נדע להפוך את המקום שבו אנו חיים למקום בעל משמעות, מקום מכיל ולא שולל ומדכא, ונתפייס סוף כל סוף עם העבר, במקום להילחם עמו או להדחיק אותו שוב ושוב.

הכותב הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב, מומחה לפילוסופיה צרפתית ולספרות בת זמננו

הכותב הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב, מומחה לפילוסופיה צרפתית ולספרות בת זמננו