בשביל הניצולים: הרופא שזיהה את מנגלה - "מלאך המוות מאושוויץ"

ד"ר סטיבן פרנק דייצ'י מת ביולי אשתקד, בן 84. זה היה שמו האמריקני, במבטאו שנעדר כל סממן זר. כשנולד בבודפשט וגדל בטימישוארה שברומניה, סביר להניח ששמו נהגה קצת אחרת, סטפן דאקי או דאצ'י. חייו היו גדושים תפניות ומעברים, שגילגלו אותו למלא תפקיד חשוב בפרשת המצוד אחר פושעים נאצים: וידוא הריגה, אם גם לא ביד אדם.

כעשור לאחר הקמת מדינת ישראל, וכשבעקבות מבצע "קדש" שקטו הגבולות, התפנו שירותי הביטחון, באמצעות היחידה המבצעית המשותפת לשב"כ ולמוסד, לאתר, ללכוד ולחטוף או להרוג פושעים נאצים. ארבעת הבכירים ביניהם, שיחזר לאחרונה רפי איתן את הוראותיו של הממונה על השירותים איסר הראל לאנשיו, היו אחרון סגניו של אדולף היטלר, מרטין בורמן; מפקד הגסטפו, היינריך מילר; מפלצת הניסויים הרפואיים באושוויץ, יוזף מנגלה; והמוציא לפועל של "הפתרון הסופי", אדולף אייכמן.

מהארבעה, נתפס, נשפט וניתלה רק אייכמן. שלושת האחרים נעלמו ולימים נקבע מותם. הדיווחים על בריחת בורמן ומילר מברלין התבדו; הוכח שנהרגו בפעימות הקץ של הרייך השלישי. מנגלה חמק לדרום אמריקה והמרדף אחריו - בארגנטינה, פרגוואי וברזיל - נכשל. אך החשד, שמא רשת של נאצים וסייענים המשיכה לסוכך עליו וכי שרידי גופתו שייכים למעשה לזולתו, ניקר ולא נתן מנוח. כדי לתת לזיהוי הרופא הרע חותם של ודאות, נדרש רופא טוב, ששירת באותה עת בסאו פאולו כנציג הממשל האמריקני. סיפורו של אותו רופא שיניים שהיה לדיפלומט ממחיש עד כמה אין גבול לצירופי מקרים.

דייצ'י, יליד 1933, התייתם בגיל שלוש מהוריו, רופאת ילדים ורופא שיניים, ועבר את מוראות מלחמת העולם השנייה בבית סבו וסבתו, כילד הונגרי ברומניה שסבל מהצקות והשפלות בבית הספר, ברחוב ובבית. על משפחתו נאסר לחסות מפני ההפצצות הליליות במקלט הביתי יחד עם הדיירים האחרים והיא נשלחה לחפרה מאולתרת בחצר. "אינני יהודי, אבל גם לא-יהודים רבים נלכדו בשואה", סיפר למראיין של עמותת יוצאי שירות החוץ האמריקני. "מעת לעת חלפו בעיר כוחות גרמנים בדרכם מזרחה, עצרו באקראי והעלימו אנשים. סבי וסבתי החליטו שלא יניחו לגרש אותם. על שולחן הלילה שלהם הניחו גלולות ציאניד, מוכנית לבליעה אם תישמע הדפיקה הנוראה בדלת".

כשהסובייטים כבשו את רומניה נעצר דייצ'י בן ה-11 נעצר כנתין מדינת אויב, הונגריה. בליל מעצרו הופצצה תחנת המשטרה, הוא ברח מבעד לסורגים שהתעקמו ומצא מקלט אצל רב, בבית כנסת. "בזמן הכיבוש הגרמני רומנים רבים הגנו על יהודים. לכן עכשיו יהודים רבים רצו לגמול טובה תחת טובה. הרב הסתיר אותי ימים אחדים. איש מהעצורים האחרים בתחנת המשטרה לא נראה עוד בחיים. חזרתי הביתה ונשבעתי שלעולם לא אתגלה ולא אתפס. תכננו נתיב מילוט, למקרה שחייל יופיע שוב בפתח. גם לאחר עשרות שנים אני יושב במסעדות רק כשגבי אל הקיר מול הדלת, כנראה בכוננות בריחה דרך המטבח".

התלאות לא הסתיימו עם תום המלחמה. כמו כל חבריו לכיתה, נדרש דייצ'י להשתתף במצעדי תנועת הנוער הקומוניסטית ולשאת את דיוקנות מרקס, אנגלס, לנין וסטאלין. דודיו בקנדה שלחו לו אשרת הגירה, אך רישיון היציאה מרומניה חייב מסע מכשולים בנבכי מנגנון תאב שלמונים. "כדי לקבל דרכון היית חייב להוכיח שאין לך נכסים ויכולת להתפרנס. מפקח בא אלינו הביתה, הסתכל בריהוט ואמר, 'רהיטים יפים'. אמרנו לו, 'קבל אותם במתנה'. הוא הודה לנו בנימוס, המשיך לציין את שאר פריטי הרכוש ואז אמר, 'אם זאת מתנה, באמת לא נשאר לכם דבר, כך שאתם זכאים לרישיון יציאה'. נשארו לנו רק דולרים שסבא שלי חסך והחביא במזרן בזמן המלחמה. כשהם יאזלו, לא נשרוד; ורישיון היציאה הנכסף עמד לפוג בתוך שבועיים-שלושה, אם לא ינוצל", סיפר.

דייצ'י תיאר את המסע המסובך ליציאה מרומניה. "סבי מת וסבתי המתינה לרישיון היציאה עוד שלושה חודשים, כי היו תקנות שונות לרומנים ולהונגרים. מאחר שלא היתה נציגות קנדית בבוקרשט, נאלצתי להתייצב בשגרירות קנדה ברומא כדי לקבל את אשרת ההגירה, מה שחייב תהליך מסובך נוסף של השגת אשרת מעבר לאיטליה בבוקרשט לפני שרישיון היציאה יפקע. טיסות לא היו, נסיעה ברכבת חייבה עוד שתיים-שלוש אשרות מעבר וספינות הפליגו מהים השחור רק לעתים רחוקות. איכשהו הכל הסתדר, קיבלתי אשרה לאיטליה והצלחתי לקנות כרטיס לאנייה ישנה שבדיוק עמדה להפליג מקונסטנצה לנאפולי".

ומנאפולי לרומא, למבדקים רפואיים אצל הקנדים, שלא קיבלו כל מהגר, ומשם במטוס לניופאונדלנד דרך שוייץ ואירלנד, במטוס נוסף למונטריאול וברכבת עד דודיו בחוף המערבי, בוונקובר. "הכרטיסן ברכבת התבקש להשגיח עלי. הוא היה אדם חביב, שבכל ערב עבר ליד התא שלי והביא לי בננה. לא היה לי מושג מה זה. מעולם לא ראיתי בננה והקליפה הפריעה לי ללעוס, אז ברגע שהוא המשיך בדרכו, זרקתי את הבננה מהחלון". דייצ'י בן ה-15 ידע הונגרית, רומנית, גרמנית, לטינית, צרפתית ורוסית, אך עדיין לא אנגלית וספרדית ופורטוגלית, שנוספו בהמשך.

דודו, איש עסקים תכליתי וקצר רוח, שכנע אותו לזנק למים הצוננים של בית הספר תיכון. במהרה שלט באנגלית וסיים במקביל לתיכון, בלימודי ערב, גם שנה ראשונה במכללה. הדוד האמין שאין צורך בהשכלה גבוהה: ניסיון מעשי עדיף. כדי לרכך את התנגדותו ולחלץ ממנו הלוואה למימון שכר הלימוד, בחר דייצ'י ברפואת שיניים, "זה מסלול מהיר יותר מלימודי רפואה, רופאי שיניים משתכרים היטב מרגע ההסמכה ואוכל לפרוע את ההלוואה בתוך שלוש שנים מתום הלימודים". בגיל 23, בשנת 1956, הסמיכה אותו אוניברסיטת אורגון כדוקטור לרפואת שיניים.

כבר בעת לימודיו גילה דייצ'י שהמקצוע משעמם אותו וחיפש שיטות לחמוק ממנו, בהתמחויות רפואיות ומדעיות שונות, ביניהן פתלוגיה וביוכימיה. חמש שנים חלפו בלימודי המשך ורק מחצית ההלוואה לדוד נפרעה. הדוד העשיר זימן את הסטודנט המתמהמה והודיע לו שהמחצית השנייה נמחלה לו - ובתמורה לא יופיע כלל בצוואתו, שהורישה מיליונים לקרובים אחרים.

נעוריו הנצחיים הסתיימו בגיל 28, כשאחד מעמיתיו התמנה לדיקן-מייסד של בית ספר לרפואת שיניים באוניברסיטת קנטקי והזמין אותו להצטרף לצוות ההקמה. קנטקי הנחשלת גירדה את תחתית הדירוג בתחום ההשכלה ומושל המדינה חתר להעביר אותה לצמרת באמצעות צעירים מוכשרים, שיקבלו ממנו תקציב אך לא תכתיב. החבורה הקטנה החליטה שלא לחקות את המתכונת המקובלת, אלא לבחון את צרכי הקהילה והסגל הרפואי ב-40 השנים הבאות, בתקווה לספק שירות מיטבי ולבנות לאורו את ההכשרה בבית הספר, בדגש על הוראה בין-תחומית ועל טובת הקהילה ולא האקדמיה.

מאמצי גיוס המשאבים, הציוד, המורים והמחזור הראשון של התלמידים הצליחו והאדירו את יוקרתם של דייצ'י וחבריו. מדינות מתפתחות באמריקה הלטינית ובאסיה ראו בסיפור קנטקי מופת לבריאות הציבור - ולא רק לטיפול רפואי במי שידו משגת, כנהוג עד אז בחברה האמריקאית - ושיגרו משלחות להתרשם ולהשתלם. דייצ'י הרב-לשוני נעשה למדריך הקבוע של המבקרים הזרים. בגאות הביקוש, הפיק ערכה חלוצית של תקליטים וסרטונים. קולומביה, אקואדור ומדינות ברחבי אפריקה שיוועו לעצותיו. בגיניאה התנדב לרפא שיניים בבית חולים אמריקני מושט, האנייה "הופ". אחד ממטופליו היה שגריר לבנון, שבהיעדר רופאי שיניים במקום נאלץ לטוס לפריז לטיפול שורש ושמח להיעזר ברופא האמריקני. הם התיידדו ודייצ'י הוזמן לקבלת פנים דיפלומטית.

הוא התלהב ממנה ומתדריך שקיבל מהשגריר האמריקני ונכבש לעבודת שירות החוץ. כשהמחזור הראשון של רופאי שיניים סיים את לימודיו בקנטקי ודייצ'י צבר פרסומים מדעיים שהעניקו לו דרגת פרופסור. הוא החליט לשנות כיוון ועבר בהדרגה לגופים שונים שייצגו את וושינגטון באמריקה הלטינית - "חיל השלום", סוכנות הסיוע הכלכלי ושירות ההסברה. בין השאר הוצב בברזיל, בצוות שהעתיק את הנציגויות מריו דה ז'נרו לבירה החדשה, ברזיליה. מה שלמד שם על ברזיל ועל תפקוד שירות החוץ האמריקני, בשגרירויות ובקונסוליות ומול המטה, שימש אותו לאחר שנים כשהוצב בסאו פאולו כקונסול הכללי.

גיוס רוחבי לשירות החוץ האמריקני, של בעלי מקצוע וניסיון מסוגו, נדיר מאוד. נקלטים צוערים, לאחר מיון מדוקדק, ויש גם מינויים פוליטיים של שגרירים, אך כמעט ואין מומחים המדלגים על שלבי הכניסה מלמטה הישר לדרגי הביניים. דייצ'י, עמוס בהמלצות חמות, התקבל בדלת צדדית, כדובר השגרירות בהונגריה. מאחר שהונגרית היתה שפת-אמו, הקשרים שטיפח בבודפסט היו נרחבים ועמוקים יותר משל דיפלומטים ותיקים ממנו. כצפוי, שירות הביטחון המקומי ניסה לגייס אותו כמקור, במישרין ובאמצעות דודן שסירב לשתף פעולה. מפקד השירות טרח להתרועע עם דייצ'י, לשדל אותו לסייע לו "לשפר את הקשר האמריקני-הונגרי" ולרגל אחר סין ומערב-גרמניה, "בשום פנים לא אחר ארצך", בתמורה למימון מלוא הלימודים במכללה לשלוש ילדיו. דייצ'י דיווח לשגריר, צלח תחקיר ביטחוני ולמשרד החוץ ההונגרי הוגשה מחאה חריפה.

תחנתו הבאה היתה פנמה, כראש מערך התקשורת בשגרירות, ומשם לוושינגטון, לניהול אגף אמריקה הלטינית והאיים הקריביים בסוכנות ההסברה. בחסותו האישית של עוזר שר החוץ לדרום אמריקה, שהכיר אותו משליחות משותפת בברזיל, נשלף ב-1984 מההסברה והתמנה לקונסול-הכללי בסאו פאולו, דרג של ראש נציגות הקרוב במעמדו לשגריר. בתחום השיפוט של דייצ'י התנהלה מחצית ומעלה מהפעילות הכלכלית בברזיל וגם הפעילות הפוליטית היתה נמרצת מהמקובל בקונסוליות - כרבע מהדיווחים המדיניים זרמו מצוותו של דייצ'י. הוא טיפח רשת ענפה של קשרים, גם כלקח תקופתו בהונגריה. בשתי המדינות, גילה, שום מקומי לא יספר לזר כמותו את הסיפור במלואו, אלא רק פיסה קטנה אחת, אבל כשמדובבים מאה מקומיים אפשר להרכיב את היריעה כולה.

בזכות הרקע הרפואי שלו הצליח, לשמחת הסי-איי-אי, לפענח את סוד מחלתו ומותו של נשיא ברזיל, טנקרדו נבס, שרופאיו נכשלו בסדרת מחדלים משוועים בטיפול בסיסי ביותר במצבו והזעיקו באיחור גורלי מומחה מבוסטון, שהוחתם לשמור סוד. דייצ'י הזמין עצמו למלונו של המומחה, ערב טיסתו הביתה, ושכנע אותו לסעוד ביחד. בזמן הסעודה נפרץ הסכר והמומחה שיתף לתומו את עמיתו, כעת הדיפלומט, בפרטי-הפרטים של הליקויים באיבחון נבס וריפויו. כדי להספיק לרשום בסתר הכל, בדיוק מירבי, ביים דייצ'י - בתרגיל טיפוסי של עיתונאים - הרעלת קיבה, שאילצה אותו לקום תכופות מהשולחן. מברקו לוושינגטון, בכותרת "מותו של נשיא", היה היחיד מדרום אמריקה שהנשיא רונלד רייגן טרח לקרוא במלואו בשמונה שנות כהונתו. ראש הסי-איי-אי ויליאם קייסי שיגר לו מכתב הוקרה. המסקנה היתה מרגיעה ומדאיגה כאחת: לא היתה מזימה של צבא ברזיל או גורם אחר להתנקש בחיי נבס, אך בורותם של הרופאים שקטלו את נשיאם חשפה את הרמה הירודה של הרפואה בארצם.

דייצ'י היה, לפיכך, בעמדה ייחודית כשהתחוללה פרשת מנגלה. דיפלומט אמריקני, ניצול כיבוש נאצי במלחמת העולם השנייה, בקי בסבלם של יהודי אירופה, רופא מנוסה במלאכת המודיעין, גם בעל קשרים מצויינים בברזיל בכלל ובסאו פאולו בפרט. קשה לבדות אוסף כה מגוון של נתוני מוצא למעורבות בפרשה כזו.

מנגלה, שהתגורר בארגנטינה ובפרגואי תחת שמו, עקר לברזיל ב-1961, מחשש שיד המוסד תשיג אותו כמו את אייכמן בבואנוס איירס ב-1960, והסתתר בשם בדוי בחסות שני זוגות נאצים, במדינת סאו פאולו. ב-1978, בעת בילוי בעיירת חוף בסמוך לסאו פאולו, שחה בים, לקה בשבץ וטבע. הוא נקבר בחשאי, בזהות בדויה. למעט הזוגות שהסתירו אותו, איש מהנאצים שהשתקעו באמריקה הלטינית לא ידע שזה כ-17 שנה מנגלה אינו בפרגוואי, אלא בברזיל. "משפחתו במערב גרמניה, בעיירה גינזבורג, ידעה תמיד וקיימה איתו מגע קבוע, בדואר ובאמצעות שליחים אישיים", סיפר דייצ'י למתעדי עמותת ותיקי שירות החוץ.

המשפחה קנתה את הגנת משטרת גינזבורג. רק כשאחרון המשוחדים מת או יצא לגימלאות, ב-1985, קצת לאחר הגעת דייצ'י לסאו פאולו, פשטו השוטרים על בית מנגלה והחרימו בו מכתבים ותיעוד נוסף. הפשיטה הבאה, בתיאום עם משטרת ברזיל, הפתיעה את המשפחה שהסתירה את מנגלה בסנטו אמארו, פרוור של סאו פאולו. המשפחה הובילה את המשטרה לקברו של מנגלה. שרידי הגופה הוצאו לבדיקה שתקבע את זהותו של המת.

"למרות הסכם אמריקני-ישראלי-גרמני להידוק שיתוף הפעולה במצוד אחר נאצים, הגרמנים היו להוטים לתפוס את מנגלה ולזכות בשבחים בלעדיים", סיפר דייצ'י לימים. "הם באו לברזיל, פשטו על הבית והוציאו את הגופה בלי לעדכן אותנו. זה לא מצא חן בעינינו, ובינתיים הברזילאים התנערו מהסודיות והזמינו צוות טלוויזיה לתעד את בדיקת השרידים. השידור הזניק את המערכת האמריקנית, ממשרד המשפטים ועד לציידי נאצים. כולם עמדו להגיע בטיסה הבאה מוושינגטון, אבל שר המשפטים של ברזיל הכריז בתדרוך משודר שהמומחים הברזילאים אינם זקוקים לעזרת זרים ולכן לא יינתנו אשרות לאמריקנים. בתוך דקות טילפנו אלי מוושינגטון והורו לי לעשות כל שיידרש כדי שלקראת נחיתת המטוס, אור לבוקר המחרת, יתירו לנוסעיו להיכנס לברזיל - בדיוק מה ששלטונות ברזיל הבהירו שיסרבו לאפשר", סיפר.

"לבקשתי, הוסדרה לי פגישה מיידית עם רומיאו טומה, מפקד מחוז סאו פאולו במשטרה הפדרלית, הרשות המוסמכת להנפקת אשרות. למזלי, יזמתי ביקור הכרות אצל טומה בסמוך להגעתי לסאו פאולו, כחודש לפני כן. כשהתיישבתי מולו במשרדו, כשהוא כמובן מודע להכרזת שר המשפטים, הממונה עליו, ניסיתי גישה אישית. סיפרתי לו על ילדותי במזרח אירופה, על חיי במלחמת העולם השנייה, על השואה בעיני עד. אזכרתי את ששת המיליונים ואת היותו של מנגלה פושע מלחמה נאצי נתעב. אז הגעתי לעניין", סיפר דיי'צי.

"אמרתי לו שעדיין חיים ברחבי תבל אלפי קרבנות וניצולים, ביניהם רבים שסבלו עינויים מידיו של מנגלה. 'מר טומה, הם ממשיכים לסבול. פצעיהם הגלידו אך לא נרפאו. הכי חשוב להם לדעת מה קרה ליוזף מנגלה. הם זכאים לנוכחות בחקירה, לעדות. האנשים שמגיעים בטיסה באים לייצג אותם. אנא, אל תימנע מהם להיכנס.' לתדהמתי, לנאום קצר היתה תוצאה מיידית. טומה הנהן ולמחרת הוכנסה הקבוצה כולה לברזיל ללא כל בעיה", הוסיף.

דייצ'י סיפר על ההכנות לבדיקה הדרמטית, "כעבור שעות אחדות התמקמו שלושת צוותי מומחי הזיהוי הפלילי - הברזילאי, האמריקני והגרמני. הישראלים, שהעדיפו להימנע ממעורבות ישירה, הסתפקו בשיגור משקיף. לי הורו מוושינגטון לעקוב אחר הפרשה ולוודא שידוע לנו ללא ספק האם זה אכן מנגלה. שיטות הזיהוי באמצעות דנ"א עדיין לא היו זמינות ב-1985. לרשותנו עמדו רק טביעות אצבעות - לא במקרה זה, כשבקבר היה רק שלד - ותיעוד שיניים. צילום רנטגן של אדם חי שזהותו ודאית ניתן להשוואה עם צילום רנטגן של גולגולת, להתאמה מירבית של השיניים. בכך ניסו לעסוק המומחים, כשאני בשלב זה רק משקיף הנוכח בדיונים".

דייצ'י סיפר כיצד ניסיונו כרופא שיניים סייע לו לתהליך הזיהוי והפתיע את המומחים שעסקו בבדיקת הגופה. "לאחר כשבוע התחילו מומחי הזיהוי הפלילי להשוות את הממצאים ולהתווכח עליהם, בעזרת שקפים שהקרינו על הקיר. הגרמנים היו הכי שיטתיים. הם הקרינו תרשים של הגולגולת והצמידו יותר מ-40 מספרים לכל זווית, פיתול ונקודה בגולגולת, כדי לבדוק חפיפה עם תמונות של מנגלה. המקום היחיד בגולגולת ללא מספר היה חור בעצם הלחי השמאלית. לי היה ברור שזו תוצאה של תהליך פתולוגי. משום מה, איש מהמומחים והמדענים שישבו שם לא הבחין בכך", תיאר דייצ'י.

"הסתכלתי ואמרתי, 'מה לעזאזל עושה פה החור הזה?' והם שאלו, 'איזה חור?' הראיתי להם ואמרתי, 'זה לא אנטומי'. הם אמרו, 'באמת? מה לך ולזה?'". דייצ'י סיפר כי בצעירותו, לא זו בלבד שהייתי רופא שיניים, אלא גם נעשה למומחה בפתולוגיה של חלל הפה. לאחר הגדלה של התצלום השתכנעו שצדקת וכעבור ימים נוספים של בחינה ושיקול התבקשת לבצע את הבדיקה הפתולוגית, יחד עם מומחה ברזילאי, כדי לאמת את ההשערה שלחור גרם תהליך כלשהו של מחלה שהרסה חלק מהעצם.

"ביצעתי בדיקה מיקרוסקופית, עם הפתולוג הברזילאי, והוכחנו שבלסת העליונה של מנגלה היה זיהום רב-שנים. המשפחה שהסתירה אותו אישרה שהיו לו בעיות ונפיחויות ושלאחר שנים עבר טיפול שורש", זיהה דייצ'י. "הוא פחד להיחשף, אם יילך לרופא שיניים, ולכן טיפל בעצמו בעזרת תער. בפניו של מנגלה היתה צלקת שתאמה את מיקום החור; גם בה לא הבחינו. אמרתי להם ששם הזיהום בקע את העור. הצגתי את הממצאים והמומחים הסכימו שהם תקפים".

"ואז נודע לי מאנשי משרד המשפטים האמריקני שביומני מנגלה, שנמצאו בבית המסתור שלו ונכתבו בצופן פרטי ומגושם, מוזכרים ביקורים אצל רופא שיניים לטיפול שורש. המשימה לפיכך היתה לאתר את הרופא, לקחת ממנו את תצלומי הרנטגן ולהשוות אותם עם אלה של הגולגולת, להשגת זיהוי ודאי ותקף משפטית. כשחזרתי לסאו פאולו הלכתי למשטרה הפדרלית ומסרתי לה את המידע. לאחר שבועיים-שלושה השוטרים דיווחו על כישלון. מוושינגטון ביקשו שאחקור בעצמי. ערכתי חקירה מדוקדקת, שברתי את הצופן, הצלבתי עם עוד נתונים ולבסוף מצאתי את שני רופאי השיניים שטיפלו בו - המומחה לטיפולי שורש והרופא שהפנה אליו את מנגלה".דייצ'י גילה את תצלומי הרנטגן ורופא השיניים מניו יורק שהיה מומחה לזיהוי פלילי וחבר בצוות הראשון שהשתתף בדיונים חזר לסאו פאולו וביצע את הזיהוי הסופי.

לא כל המומחים השלימו עם כך, אבל לאחר כחמש שנים הוכנסו לשימוש בדיקות דנ"א והממצאים אומתו והתקבלו גם על דעת ממשלת גרמניה. ממשלת ישראל נמנעה מכל התייחסות פומבית, אז ומאז, אבל הפתולוג הראשי של המוסד הגיע בשלהי 1986 לסאו פאולו וסרק את מחקרו של דייצ'י בקפידה רבה. "אחר כך הוא בא למשרדי ואמר לי שהשתכנע שכל מה שעשיתי היה נכון לחלוטין ושאין לו ספק בתקפות הזיהוי", סיפר.

וכך סיכם דייצ'י, ההונגרי שחווה את אימת הנאצים ברומניה ושהיה לאמריקני, שעבר הסבה מקצועית לדיפלומטיה אך לא שכח את תלמודו, את הפרק הייחודי של תחילת תקופתו כקונסול כללי בסאו פאולו: "בארבעת החודשים הראשונים שלי בברזיל עשיתי את מותו של הנשיא - ואז עשיתי את יוזף מנגלה".