בנימין זאב הרצל היה בין הראשונים להבין. האדם שגדל באימפריה ההבסבורגית הישנה, שבה היהודים התפללו לשלומו ובריאותו של הקיר"ה - הקיסר ירום הודו, שבה סיפרה הבדיחה (שתחזור לימים על צ'כוסלובקיה ובלגיה) שהקיסר אוסף את נתיניו וכולם מתחלקים לקבוצות, כל אחת על פי זהותה הלאומית - הפולנים, ההונגרים, האוסטרים והוא מגיע אל היהודים ושואל אותם מי אתם - והם עונים לו אנחנו היהודים, אנחנו היחידים שנאמנים למדינה.
הרצל שחי בזמן שבו קמו התנועות הלאומיות האירופיות החדשות, שבו התאחדה גרמניה ולפניה איטליה, שבו מלחינים צ'כים, איטלקים והונגרים החלו לחבר יצירות עממיות, שבו סופרים כתבו - ולעתים המציאו - אפוסים לאומיים, הבין שהלאומיות החדשה תוליד אנטישמיות חדשה. והיא, מגובה בטכנולוגיות החדשות, תהיה נוראה בהרבה מקודמתה.
האנטישמיות הישנה הייתה דתית במהותה. היהודים רצחו את בן האלוהים או לפחות אחראים למותו. היהודים לא הכירו בו, במשיח. על כן הם נדונו לנדוד לנצח, והופלו לרעה בשלל דוגמאות ידועות. אבל, תיאורטית לפחות, יהודי שהכיר בטעותו, שקיבל עליו את דת האמת - הנצרות במקרה זה - הופך נוצרי ואינו מופלה עוד. כמובן, נשאר החשד המאד עמוק כלפי יהודים שהמירו את דתם. האם אכן הם מתכוונים לכך? האם הם סוס טרויאני המוחדר אל תוך הכנסייה? האם הם באמת עשו תשובה? היהודים אכן סבלו מאפליה, מגירוש, מפוגרומים חוזרים ונשנים, אבל היו להם גם תקופות חסד, מפולין ועד צרפת. והם גם קיבלו הגנה כזו או אחרת - מקיסרים, שליטים מקומיים ואפילו מצד אפיפיורים, שהגנו עליהם לא מתוך אהבה כמובן או אפילו חסד נוצרי, אלא כי הם חייבים להוות דוגמה חיה לעונש האלוהי. הם חיו לצד הנוצרים, הם חיו לצד פולנים, רותנים, אוקראינים, הונגרים, ומה לא. וכמובן - חיו בתוך ולצד מוסלמים שגם הם הפלו אותם לרעה עם אותם פרצי חסד קצרים וחטופים - בספרד בתור הזהב, באימפריה העותמנית, במרוקו ועד טורקיה. אבל בכפיפות, במגבלות, לעולם לא כבני חורין, לעולם לא כשווי מעמד.
ובסוף המאה ה-19 נראה שהחלום הרטוב היהודי הולך ומתגשם - אמנציפציה. שיוויון זכויות. יהודים החלו ללמוד באוניברסיטאות, נכנסו למקצועות חופשיים, היו לאילי הון, לעיתונאים, לרופאים ועורכי דין ופעילים פוליטיים. הנה עוד צעד קל והם יהיו אזרחים ככל השאר, גרמנים, אנגלים, צרפתים בני דת משה.
הרצל הבין שאליה וקוץ בה. שבאימפריה הישנה הקיסר יכול היה להגן על היהודים מפני האנטישמיות הישנה. חלקית לפחות. אבל במדינות הלאום החדשות הלאום המרכזי ידחה את שאר העמים והקבוצות - יהודים בראשם. שהדמוקרטיה, העיתונות, הבחירות, יביאו לאנטישמיות חדשה, עממית, מסוכנת בהרבה. והיא, משולבת בתיאוריות מדעיות-חברתיות חדשות שהחלו לפרוח ובדעות החשוכות שיצאו מהאוניברסיטאות המוארות של גרמניה, תהיה מסוכנת בהרבה.
הוא ראה את ראש העיר החדש של וינה, דוקטור קרל לואגר, שאדולף היטלר יאמר שהיה דוגמה ומופת עבורו. הקיסר ביטל את בחירתו בשל האנטישמיות שלו - והעם בחר בו שוב. שוב בוטלה הבחירה, ושוב נבחר ברוב שרק הלך וגדל.
המסקנה של הרצל ידועה, כמובן. הפתרון לעם היהודי לא יהיה שילוב טוב יותר באירופה אלא מדינה יהודית. מרבית העם לא שעה לו. ועוד בימיו החלה האנטישמיות החדשה, זו שתגיע לשפל הנורא של הנאציזם.
בהכללה גסה ניתן לאמר שהאנטישמיות הישנה היתה דתית, החדשה "מדעית", נסמכת על הבלים שגויסו מתוך התיאוריות של דרווין ומנדל. באנטישמיות הישנה יהודי שהמיר את דתו לא נרדף עוד, בחדשה כן - הרי הבעיה ביהודי היא הגנים הטמאים שלו, והגנים אינם משתנים עם השתנות הדת, או השם. האנטימשיות הזו הגיעה לשפל עם הנאצים אבל כמובן ממשיכה להדהד בפורומים ברשת, באתרי עליונות לבנה וגזענות ארית. היהודים כמוצצי דם, כשולטים בתקשורת, במנהיגים, בוגדים בעם, באומה, בכל מה שיקר. אחד מגדולי ההיסטוריונים הגרמנים, היינריך פון טרייטשקה טבע את הסיסמה, שתככב בעיתון הנאצי "דר שטירמר" וממשיכה להדהד עד היום בארצות הברית ובאירופה: "היהודים הם אסוננו".
האנטישמיות הישנה חשדה ביהודים ושנאה אותם כי הם מתבדלים, מסתגרים, אחרים במנהגיהם ובדתם. האנטישמיות החדשה שנאה את היהודים כי הם משתלבים בעולם החדש - אבל טוב מדי. הם מובילים ברפואה, במדע, בעיתונות, הם עורכי הדין הבולטים. מוישה הערמומי מרמה את איבן או את ז'אן פול התמימים והישרים.
ובמאה העשרים, אחרי מלחמת העולם השנייה, צצה אנטישמיות נוספת, שלישית, וכיום היא בולטת במיוחד - האנטישמיות שהחלה בעולם הערבי ובשמאל האירופי. אנטישמיות המתחברת לעתים לזו של הימין הקיצוני, כששתיהן למשל, הכחישו לעתים את השואה או את מימדיה. הביטוי הבולט ביותר של האנטישמיות משמאל המזדהה בדרך כלל עם הפלסטינים היא התנועה להחרמת ישראל, הטענה שישראל אינה מדינה לגיטימית, והיא בהחלט גם מגיעה לאנטישמיות קלסית - לקריאה להשמדת יהודים, למשל. (ולא, אני לא סבור שכל מי שטוען נגד ההתנחלויות הוא אנטישמי). אבל ענייננו במאמר זה הוא באנטישמיות הימנית קיצונית, בתנועות הימין הקיצוני האירופי, שיש להן גם ברית סמויה ולעתים לא סמויה עם הימין הקיצוני האמריקני, הרוסי ואחרים. וכן, היום חלק מהתנועות האלה משתדלות להוכיח שאינן אנטישמיות, הן בעד ישראל. ההיגיון ברור, אותו היגיון שהיה לגרמניה המערבית בזמנו בהסכם השילומים - אם מדינת היהודים מכשירה את גרמניה, השאר ודאי יכולים לחזור לעסקים כרגיל. וכיום, אם מדינת ישראל, אם העם היהודי המיוצג על ידי ממשלת ישראל, לדעתה לפחות, נותן הכשר לתנועת ימין פופוליסטית הרי אוטומטית היא כבר אינה להיחשב אנטישמית. היא בדרך ללגיטימיות.
והלגיטימיות חשובה. התנועות האירופיות - והן אינן זהות זו לזו כמובן - כבר אינן התנועות של ותיקי הוואפן אס.אס, הצועדים במדים שחורים ונפגשים למפגשי מחזור רוויי נוסטלגיה במרתפי בירה כדי לדבר על הזמנים הטובים ההם בחזית המזרחית. הן רוצות להגיע לשלטון, וחלקן קרובות מאד לכך. אבל כדי להגיע לשלטון אי אפשר שפרצוף המפלגה יהיה ז'אן מרי לה פן. במינימום הוא חייב להיות מארין לה פן. הפרצוף לא יכול להיות יורג היידר. הוא חייב להיות, במינימום, כריסטיאן שטראכה.
הרי אירופה, למרות תהליך ההכחשה המאד מהיר שעברה, בעיקר המדינות שהולידו את הנאציזם והפשיזם או אימצו אותו בחדווה, ראתה את החורבן שהמיטו הנאצים, גם על מדינתם שלהם. הנאציזם היה למוקצה מחמת מיאוס, הרעיונות הגזעניים והאנטישמים סולקו אל הפינות היותר חשוכות של אלה שהמשיכו להאמין בגזע הלבן העליון, ביהודי הטמא, בסלבי הנחות. והכול היו בטוחים ששם יישארו, כשהיבשת צועדת בשאננות תחת השגשוג של האיחוד האירופי לעתיד גלובלי מזהיר, לניצחון הדמוקרטיה והקונצנזוס הליברלי. קריסת חומת ברלין רק העצימה את המחשבה הזו, עד כדי כך שפילוסוף ידוע, פרנסיס פוקויאמה כתב על "קץ ההיסטוריה". ניצחנו, הוא גרס. אנחנו, המערב הליברלי קפיטליסטי דמוקרטי. הבסנו את כל אויבינו, בזירה הרעיונית ובפועל, בזירה הכלכלית והצבאית. הכול יודעים שהדרך אל העושר ואל האושר היא רק דרך הדמוקרטיה, הקפיטליזם, הסובלנות.
ולזמן מה זה אכן נראה כך. אבל לרעיונות, גם מפלצתיים יש דרך משונה לא להיעלם. וכשהאיחוד הפך מסורבל יותר ויותר, כשמדינת הרווחה החלה להיראות כנטל כלכלי, כשמהגרים החלו להציף את רחובות בירות אירופה, כשזיכרון מלחמת העולם השנייה התעמעם, כשרשתות חברתיות החלו להיות זירות שבהן הטינופת צפה לעין כל, כשדור חדש של מנהיגים מהימין הרדיקלי החל לחשוב לא על כיבוש השלטון במצעד על רומא או בפוטש מרתף בירה אלא, כמו בזמן הרצל, להגיע לשלטון דרך דמגוגיה, דרך הקלפי - קם מאפרו של הימין הישן, הקציוני, האנטישמי, לבוש המדים הגרוטסקיים הימין הרדיקלי החדש, המלוטש, מסביר הפנים.
כשהשיח מושתק
האם מדובר באותן תנועות עצמן, רק אחרי מתיחת פנים? כן ולא. בחלקן אכן הרכיב האנטישמי, המהותי לקיום תנועות הלאום הקיצוניות הישנות לא קיים. אנטישמיות במובן שנאת היהודים. במובן עמים שמים אחרים, או דתות שמיות אחרות - האיסלם כמובן - קיים החשש, קיימת השנאה. הדוגמה הטובה ביותר, גם אם לא המייצגת, היא המפלגה למען החירות ההולנדית שבראשה עומד חרט וילדרס. וילדרס הוא תומך ישראל מושבע, והיה כזה תמיד. הוא מתנגד חריף להגירה מוסלמית להולנד ולאיחוד האירופי, ומותח בקביעות ביקורת קשה על האיסלם. בשל כך נעשה ניסיון מוסלמי להתנקש בחייו ובחיי איאן חירסי עלי, פוליטיקאית מוסלמית לשעבר, ושותפה לאותה ביקורת.
וזה מעלה שאלה גדולה. הרי מותר למתוח ביקורת על האיסלם. הרי מותר, אף צריך, לדון בנושא ההגירה. בשאלת גבולות האיחוד האירופי. בשאלה אם יש לתת מקלט לאנשים הבורחים מרצח עם בסוריה - כשברור שכמה מהם תומכים בטרור, אולי גונבים זהויות כדי לבצע פעולות טרור. וכשממשלות ליברליות משתקות את השיח, כאשר יש נושאים שעליהם לא מדברים - לא פלא שאותן תנועות האומרות את הדברים שאמר בזמנו הרב מאיר כהנא - "אני רק אומר בקול רם את מה שאתם חושבים בלב" - משגשגות. הן אכן מעלות נושאים מהותיים לסדר היום.
ונזכיר שוב: לא כל המפלגות זהות, לא בד.נ.א., לא בהיסטוריה, לא באידיאולוגיה. "אפשר לומר שבמערב אירופה יש שלושה סוגים של מפלגות השייכות למשפחה הרחבה המוגדרת כימין קיצוני", אומר עומר גנדלר, חוקר האיחוד האירופי מהאוניברסיטה העברית והאוניברסיטה הפתוחה. "הסוג הראשון הן מפלגות בעלות שורשים פאשיסטיים ואנטישמיים המדברות בקול גלוי על הרצון לחזור לתקופה ההיא. הן לא מסתירות את אהדתם להיסטוריה, לסמלים ולמנהיגים של אותה התקופה וסממנים שהיו אז נמצאים בהן גם היום. מפלגות כמו יוביק בהונגריה, השחר הזהוב ביוון, אתקה בבולגריה או ה-NPD בגרמניה. כולן שואפות להחזיר שטחים שאבדו, לאזרח מיעוטים שעזבו ולחזור אל ימי התהילה של העבר. אלו מפלגות שאין בכלל ספק לגבי האנטישמיות שלהן ועם מפלגות מהסוג הזה למדינת ישראל לא רק שאין מה לבוא במגע, היא גם צריכה להיות אקטיבית נגדם בתוך היבשת.
"הסוג השני נמצא בקצה השני של הסקלה, קצה אליו שייכות מפלגות כמו יוקיפ, מפלגת החירות ההולנדית וייתכן שגם הליגה הצפונית באיטליה במתכונתה החדשה. אלו מפלגות ללא שורשים פאשיסטיים או אנטישמיים. כולן מפלגות חדשות שנוסדו בעשרות השנים האחרונות, יותר כתגובה לאיחוד האירופי, לגלובליזציה, להגירה ולמצב הכלכלי, ופחות בגלל געגועים לעבר. כמובן שמדובר במפלגות לאומניות, והן גם לא מנסות להסתיר את זה, אבל אי אפשר להאשים אותן באנטישמיות וגם הדעות שלהן כלפי ישראל מורכבות ולא אחידות. יוקיפ היא מפלגה שקיימים בקרב תומכיה גם מחנות פרו-ישראלים וגם אנטי-ישראלים אבל לא אנטישמיים. מפלגת החרות ההולנדית היא מפלגה מאד פרו-ישראלית בעיקר בגלל וילדרס, שאפשר לזהות אצלו אהבת ישראל אמתית. כאשר לגבי הליגה הצפונית ישראל היא כמעט נושא לא רלוונטי.
"הבעיה מתחילה לגבי המפלגות השייכות לחלק השלישי, החלק שיושב על אמצע הסקלה. בו נמצאות מפלגות בעלות שורשים פאשיסטיים, המנסות בשנים האחרונות לנקות ולהלבין את עברן. מפלגת החרות באוסטריה, החזית הלאומית בצרפת, אחי איטליה, ולאמס בלאנג בבלגיה, השבדים הדמוקרטים ואלטרנטיבה לגרמניה. אלו מפלגות שההנהגה שלהן מנסה להתקרב לישראל, ומתנערת מאנטישמיות, אבל ברור לחלוטין שעמוק בתוך המנגנון התנועתי, ובעיקר בקרב הגרעין הקשה של התומכים הוותיקים ישנה אנטישמיות. השאלה הזאת עומדת למבחן עכשיו בנוגע למפלגת החרות באוסטריה, ובקיץ הקרוב לאחר הבחירות בשבדיה היא עשויה לעמוד למבחן נוסף, אם השבדים הדמוקרטים יבצעו מהפך", הסביר גנדלר.
ומה על ישראל לעשות? כרגע למשל מפלגת החירות האוסטרית מוחרמת פה. האם זו עמדה ריאלית?
"לגבי כל אחת מהמפלגות הללו, מהסוג השלישי, עמדת ישראל צריכה להיבחן באופן פרטני, על פי המעשים שלהן כאשר יזכו לכוח ממשי בממשלה ולא על פי הדיבורים וההבטחות ובטח שלא בשלב הזה".
ואולי האלמנט החשוב בעיניהן הוא זהות. וכן, זה מתחבר לאנטישמיות, הרי מה מרכיב זהות לאומית, דתית, אתנית? פעם היתה חפיפה רבה בין ההגדרות. מדינות אירופה היו נוצריות, לבנות, קהילות של מוצא משותף, שפה משותפת, היסטוריה וערכים. מה היום? האם הזהות בצרפת למשל, שם הגיעה מארין לה פן לסיבוב השני בבחירות לנשיאות כששתי מפלגות השלטון המסורתיות - השמרנים והסוציאליסטים - סופגות תבוסה איומה בסיבוב הראשון. האם הצרפתי היום הוא צרפתי? ברטוני או פרובנסלי? אירופי? אזרח העולם? מה מייצג את צרפת - הקשיש הרטנני עם הבגט והברט בסגנון מישל סימון באינספור קומדיות מפעם או המשפחה שבה ארבע בנותיה נשואות לפי הסדר למוסלמי, יהודי, סיני ואפריקני - כולם צרפתים - וזה הסוף הטוב, הסובלני של הסרט המרוצה מעצמו?
חלק מהתנועות האלה רוצות להגיע לשלטון כדי להוציא לפועל את האג'נדה שלהן. ברור. אבל צריך לזכור מי מאחוריהן, לעתים. ואנו מגלים שם שני שמות מעניינים: האחד הוא סטיב באנון, המוח מאחורי טראמפ, שאמנם בין השניים נפל דבר אבל באנון בא לרסק את הסדר הקיים. ובכנס באירופה של החזית הלאומית בצרפת קרא למשתתפים להציג את האשמתם בגזענות כעיטור של כבוד. והאחר, כמה לא מפתיע, הוא ולדימיר פוטין.
נשיא רוסיה מבקש לרסק את האיחוד האירופי, את הברית המערבית בין אירופה לארצות הברית, את ברית נאטו. המדהים הוא שהוא מצליח לא במעט. והוא תומך בכל תנועה, מהימין הקיצוני או השמאל הקיצוני שחולקת איתו את המטרה הזו - ולא משנה מאיזה צד של המפה. האידיאולוגיה לא חשובה לו, המטרה כן.
הריק ומשמעותו
ובמצב זה, כרגיל, ישראל, מדינה קטנה בלי בני ברית רבים מדי, צריכה לשחק בקלפים הלא רבים שיש לה. כמובן, בישראל שולטת כבר שנים רבות קואליציה ימנית, שחלק מעמדותיה משותפות לימין הרדיקלי וגם לימין המתון, ולעתים לכל המפה הפוליטית באירופה: התנגדות להגירה, חשש מטרור איסלמי, חיזוק הזהות הלאומית. וכשבני ברית מסורתיים של ישראל נדמו או נעלמו מהמפה הפוליטית האירופית, השמאל המתון למשל, נוצר ריק בצד שמאל של המפה, ריק המתמלא לא בממשיכי מפלגות הלייבור והסוציאל-דמוקרטים של פעם, אלא במפלגות שמאל רדיקליות, תנועות בעצם, ומפלגות מסורתיות ההולכות ומקצינות. וכן, נגועות באנטישמיות.
"אחת הסיבות שגורמות לדחיפה של אותן מפלגות לידי ישראל וההתקרבות של ישראל אליהן הוא לא רק ההתחזקות שלהן עצמן, אלא גם ההיחלשות של מפלגות המרכז הפוליטי באירופה וההתחזקות של מפלגות השמאל הקיצוני במקביל. מפלגת הלייבור הבריטית של ג'רמי קורבין נגועה באנטישמיות הרבה יותר מאשר יוקיפ הלאומית. אותו הדבר גם בקרב תומכי מלנשון בצרפת או מפלגת הפועלים של שוודיה, כולם מהמתנגדים החריפים ביותר של ישראל באירופה. לכן נוצר מצב בעייתי בו ישראל נאלצת שלא ברצונה לבחור בין אלו השונאים אותה באופן מלא לאלו השונאים אותה באופן מותנה. זו בחירה קשה ביותר שלא מאפשרת מרחב תנועה גדול מדי".
אז מה על ישראל לעשות? המדינה המצהירה שהיא מדינת העם היהודי, המייצגת את העם ששליש ממנו נרצח בשואה בידי האידיאולוגיה שחלקה ממשיכה להדהד באותן תנועות, שחלקן עושות תשובה, ולו צינית, וחלקן לא, ישראל המחפשת בנות ברית וכעת ממשלתה רואה באנטישמיות מהשמאל הקיצוני הכורת ברית עם האיסלם איום קשה וחמור יותר, ודאי מיידי יותר, מאשר התנועות האלה. האם הריאל פוליטיק יענה על הכול? האם מותר לנו לכרות ברית עם תנועות שהזדהו עם היטלר, עם האידיאולוגיה האנטישמית, כי כעת הן מחפשות מסילות ללב הקונצנזוס והכשר מישראל הוא ההכשר האולטימטיבי? התשובה לשאלה הזו יכולה להיות אידיאליסטית - נאיבית, יש שיטענו - ויכולה להיות מפוכחת, צינית. בסופו של דבר, כמו באירופה, כמו בארצות הברית, השאלה היא מי אנו, מהם ערכינו, ומה המחיר שאנו מוכנים לשלם כדי לשמר אותם או כדי לוותר עליהם. ולא, התשובות הן אף פעם לא מוחלטות ופשוטות.