פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רגעים קטנים של חסד וזיכרון: העשור האבוד של הגיבור מסרייבו

      אבי אלבחרי ניצל ממחנה השמדה וגדל במנזר, אך גם כשעלה לישראל המשיך להיטלטל בין ידיים ומוסדות. במסע אובססיבי לגילוי זהותו, הוא אסף רסיס לרסיס והרכיב את תמונת ילדותו שנגזלה. בגיל 82, הוא ממשיך להנחיל את מורשת יהדות סרייבו: "יש לי משימה, שיזכרו שהיו אנשים"

      רגעים קטנים של חסד וזיכרון: העשור האבוד של הגיבור מסרייבו
      צילום:שלומי גבאי עריכת וידאו:אביב אירגז ונועה לוי

      השנה היא 1942, העיר היא ספליט ביוגוסלביה, לחוף הים האדריאטי. שני ילדים עם מראה גלותי, עם כובעי ברט, מכנסיים משוכים מעלה וגרביים מתוחים עד הברכיים, עומדים על מרפסת בית הדודה ובעלה, יורקים על עוברים ושבים ונסים על נפשם, רגע לפני שיינזפו. שניהם נראים מאושרים. ילדים בני שלוש וארבע, אחד ללא הוריו, השני רק עם אמו. לא יכולים לדעת שלא יראו אותם עוד לעולם. עוד מעט הם ייפרדו, אחד יחזור למנזר, השני יימלט עם אמו אל היערות. רק אחרי כ-60 שנה הם ייפגשו שוב, בישראל, כל אחד עם סיפור חייו, כל אחד עם המטען שהוא נושא.

      הילד הממושקף הוא אבא שלי, שמו הוא מירקו-מישה אשכנזי, כמה שנים לפני שיהפוך לצבי, צבר ישראלי דוקר שמנסה בחוסר הצלחה לטמון את עברו ולהשליכו מאחור. גם את התמונה הזאת, כמו גם שמו ה"גלותי", הסתיר עשרות שנים.

      הילד השני הוא אבי-אלברט-באטו אלבחרי, גם הוא עלה לישראל, המשיך להיטלטל בין ידיים ובין מוסדות ואנשים חסרי רגישות. את הילדות שנגזלה ממנו, את עשר השנים האבודות הוא שיחזר בדקדקנות, אסף רסיס לרסיס והרכיב את תמונת ילדותו האבודה. את הסיפור ואת התמונה הנחיל לילדיו ולכל מי שמוכן לשמוע.

      אבי אלבחרי מימין וצבי אשכנזי (מערכת וואלה! NEWS)
      "להוכיח לעצמי שיש לי עבר". אבי אלבחרי (מימין) וצבי אשכנזי

      את מלאכת איסוף פיסות עברו הוא מגדיר "אובססיבי" שמטרתו להבין "מי אני?" וכדי להרכיב את תמונת ילדותו ולהפכה למורשת. כחלק ממפעל האיסוף הפרטי הוציא אלבחרי ספר בשם "עשר השנים האבודות" והסביר בו כי הוא "מרגיש שחובתי לעשות זאת ולו, ובעיקר, כדי לקבל חיזוק לזיכרונותיי וכדי להוכיח לעצמי שיש לי עבר וכי אני שייך למשהו שהיה קיים ושלא הספקתי להכירו ולהופכו לחלק ממני".

      גם העיסוק באמנות, בעיקר, בפיסול, משמש אותו בביטוי רגשותיו, בהחייאת העבר ובשימורו. הוא אומר כי אותו עיסוק שגם גורם "כאב ראש" לקרובים לו, אפשר להיות עם כל אחד מבני המשפחה ברגעים קטנים של חסד וזיכרון.

      מסלול חייו המפותל של הילד בן הארבע

      אלבחרי נולד בסרייבו בנובמבר 1937 לארנה והרי. שם הולדתו היה אלברט (באטו). ילדות רגילה של משפחה מוכרת וגדולה שהייתה חלק מהקהילה היהודית בעיר. האבא מדריך סקי וטיפוס הרים. היה חבר במועדון "ידידי הטבע", מעין חוג חברתי שלצד טיולים כלל מפגשים, אירועים ומסיבות.

      באפריל 1941 הכול נגמר: הגרמנים כבשו את סרייבו, ובוסניה והרצגובינה הפכו חלק מהמדינה הקרואטית, עושת דברם של הנאצים. בחדווה יתרה החלו הקרואטים האכזרים במעצר המוני של היהודים וגירושם למחנות מוות בקרואטיה. האב, הרי, נשלח למחנה יסנובץ הנוראי כבר עם כיבוש העיר. הילד אלברט ואמו היו מאחרוני תושבי הרובע היהודי שנותרו בסרייבו. בדצמבר הגיע גם תורם. כאלף יהודים נדחסו לתוך מרכז התרבות של הקהילה. אלבחרי זוכר "מחנק, רעש, אנשים מבוהלים ובעיקר תחושת אימה".

      עד סוף דצמבר נשלחו כולם למחנה ג'קובו. הילד אלברט ניצל; אנגלה, אשתו של הדוד מנטו, הגיעה לבקר את גיסתה, ארנה, ויצאה משם אוחזת בידו של הילד אלברט. לשומר השיבה כי זה נכדה, אתו גם הגיעה. כעבור זמן מה, יצרה קשר עם גיסה, מוני אלעזר, קצין בפרטיזנים, ששלח שליח שהבריח את הילד הקטן מסרייבו לספליט. לאלעזר, אחיה של אמו, ולבנו, דדו, לימים רמטכ"ל צה"ל, צפויים עוד תפקידים מרכזיים בעלילת חייו של אלבחרי.

      אינפו טקסי יום השואה 2018 (רויטרס , --)

      ללא אב ואם החל מסלול חייו המפותל של הילד בן הארבע. הדוד שנלחם בשורות הפרטיזנים הכניס את אחיינו למנזר והבטיח שישוב אליו בסוף המלחמה. אלבחרי זוכר חיים שקטים וביקורים בבית קרובי משפחה בספליט, שם התאכסן הילד מירקו-מישה עם אמו, ברטה אשכנזי. גם הם נמלטו מסרייבו. האב-הבעל, אליהו-אליאס, נותר מאחור ונרצח במחנה יסנובץ.

      בסוף 1942 השקט היחסי בספליט הופר גם כן; העיר הופצצה ונכבשה בידי הגרמנים. גם בית המחסה לילדים, בו התגורר אבי, הופגז. הילדים שהתחבאו במקלט ניצלו והועברו למנזר. פחות מחודש שהו במנזר הזה, אולם אבי זוכר תקופה נוראית של משטר אימים, עונשים קשים והתעללות. בין השאר לילדים ניתנו זמנים קצובים ללכת לשירותים. מי שלא הצליח להתאפק נענש בכריעה על ברכיו על גרגרי מלח גס או זרעי תירס.

      עוד הוא זוכר צפיפות קשה וצמא כבד. את הזיכרונות הקשים ייחס לשתי נזירות. רק בביקור שערך בספליט בשנת 1988, הצליח לסדר את זיכרונותיו ולהבין שהנזירות קוריטאס וססיליה היו בעצם אלו שהגנו עליו ועל הילדים הנוספים, בהם כמה ילדים יהודים נוספים. כששב לישראל, פנה ל"יד ושם" בבקשה כי יוענק לשתיים אות חסידות אומות העולם. לאחר בדיקות שנעשו, הוחלט כי אכן השתיים זכאיות לאות זה והוא הוענק להן בטקס שנערך בספליט.

      במנזר הוטבל הילד אלברט-באטו לנצרות ושמו שונה לאנטון. עם תום המלחמה הדוד, מוני, שב, כמו שהבטיח. אולם במנזר ששינה כתובת, היו כבר נזירות אחרות. הן לא הכירו את מוני אלעזר וטענו כי אינן מבינות מי הוא הילד אלברט שהוא מחפש. מרוב כעס שלף הדוד את אקדחו ואיים כי יהפוך את המקום עד שהילד יימסר לידיו. לפתע הבינו הנזירות את בקשתו והילד נמסר אליו.

      האישה שהצילה את חייו הפכה לסיוט שלו

      הילד בן השמונה שב לסרייבו, עיר הולדתו. ילד יתום שלא היה יכול לקבל כל תמיכה מקהילה יהודית חרבה שהרכיבו שרידים ששבו לחפש את קרוביהם. שוב הוא מצא את עצמו במוסד לילדים עזובים, יתומי מלחמה, שנוהל בידי נזירות. משם הוא זוכר נערים שבזמן המלחמה היו בשורות הפרטיזנים. מוכי טראומה ומחזות קשים, היו מדי פעם מתפרצים בהתקפי חרדה מלווים בזעקות מקפיאות דם.

      מימין צבי אשכנזי ואבי אלבחרי (מערכת וואלה! NEWS)
      צבי אשכנזי (מימין) ואבי אלבחרי

      מצבו הגופני היה ירוד, אך הוא הסתובב הרבה בחוצות העיר העתיקה והחל להכיר את השוק והסמטאות. התברר לו כי בעיר גר זוג, קרובי משפחה, והם ביקשו לקחת אותו לביתם. לפתע הילד העזוב זכה לבית חם. ביתם של נדיה וד"ר מילן זון היה מרכז חברתי תוסס ומלא שמחת חיים. הזוג היה ממקימי חיל הרפואה של הפרטיזנים ונמנה על המעגל הקרוב של טיטו, מפקד צבא הפרטיזנים, שהפך אחרי המלחמה לראש ממשלת יוגוסלביה ונשיאה.

      אבל הגורל המשיך לתעתע בילד; אחרי שזכה סוף סוף לחום של בית, החליטה הדודה אנגלה לדרוש אפוטרופסות עליו. הוא הגיע לבית מנוכר. האישה שכמה שנים קודם הצילה את חייו הפכה לסיוט שלו: היא הפכה אותו למעין משרת קטן ומדי פעם הענישה אותו בכליאה במרתף. בנה, תשוש הנפש, היה מרביץ ומתעלל בו.

      "יש לך בן-דוד, הוא מפקד בצבא של ישראל"

      הגיהינום הסתיים כשהועבר לבית יתומים של הקהילה היהודית בבלגרד. מקום חם וצוות עובדים סבלני ורגיש. "חשתי שהחיים מחייכים אליי", כתב. אבל לגלגל הענק אליו הוטל, היו עוד תכניות לילד היתום; הוא נמסר לאימוץ משפחה, שאביה היהודי היה עדיין בהסגר בבולגריה, בעוד אשתו ובתו הגויות היו זקוקות לכרטיס כניסה לישראל, בדמותו של ילד יהודי שאימצו. זמן קצר אחרי שמילא את תפקידו ואחרי שאב המשפחה הגיע גם כן לישראל, שוב נזרק הילד כחפץ חסר תועלת.

      הפעם היה זה לפנימיית נוער דתית בכפר הרא"ה. שוב הוא חווה ניכור, הצקות, עונשים ובדידות. ילד ללא משפחה, לבד בעולם. הוא זכר שעם בואו לישראל ניגשה אליו אישה ואמרה לו שיש לו בן-דוד, דדו שמו. "הוא מפקד בצבא של ישראל והוא גר בקיבוץ עין שמר", אמרה לו. עד היום אבי לא יודע מי הייתה אותה אישה.

      מלחמת ששת הימים מימין לשמאל: מפקד פקוד צפון אלוף דוד (דדו) אלעזר על זחל"מ הפקוד שלו בקרב על ג'נין וצפון השומרון. (משרד הביטחון , באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
      "זה דדו", הבין. דוד אלעזר (מימין) (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

      הוא שב וכתב מכתבים לבן-הדוד מעין שמר, מחכה שהוא יבוא לחלץ אותו מהמוסד. לעתים ישב על המרפסת וצפה לדרך שעולה אל המוסד, מקווה שבכך יזרז את בואו של האדם שכלל לא הכיר ולא ידע איך הוא נראה.

      בחודש מאי 1951 זה קרה: הילד אבי שב מהשוק של חדרה, אליו הביא עם סוס ועגלה את התוצרת החקלאית של כפר הנוער. בצד הדרך עמד גבר נאה ליד טנדר צבאי. אחרי שהתיר את הסוס מרתמתו, שמע ילדים קוראים לו ולידם הקצין. "זה דדו", הבין.

      אחרי מסע שכנועים, פניות והפצרות שארך כנראה כמה שבועות, הבין דדו כי לא יוכל להבקיע את חומות האטימות. הוא הגיע למוסד, הורה לאלבחרי לארוז את חפציו ולקח אותו לביתו. שנתיים וחצי של סבל ובדידות בארץ החדשה הסתיימו, ובאו לקיצן עשר שנים בהן לא ידע חום של בית וחיי ילדות.

      דדו פנה ל"קיבוץ הארצי" שצרף את הנער לחברת נוער בקיבוץ רוחמה. הילד המוכה והכפוף הזדקף, ספג חום ואהבה והחזיר לעולם. התחבר למוזיקה ישראלית והמשיך לאהוב את השירים של יוגוסלביה. התחתן עם מירה ולהם נולדו ארבעה ילדים.

      אבי אלבחרי ניצל ממחנה השמדה וגדל במנזר; הוא בחר לעסוק בפיסול ולהנציח את משפחתו (שלומי גבאי)
      "שאלו אותי מי לימד אותי לאהוב. זה פשוט מי שאני". אלבחרי (צילום: שלומי גבאי)

      כל חייו עבד בחינוך, בהדרכה. חלק ניכר משנותיו עם אנשים שהחברה לא חייכה אליהם. בחדר המלאכה שלו, בביתו שבחדרה, הוא מפסל; אימא מוסרת את בנה יחידה לידיה של אישה אחרת. בפסל אחר נזירות שמגוננות על ילדים. פסלים של בעלי מקצוע בשוק של סרייבו, חלק מעולם שנגדע באחת.

      "יש לי מטלה", הוא אומר, "שיזכרו שהיו אנשים, שהיו חיים בסרייבו, ורק בגלל שהיו יהודים, הם הושמדו". בן 82, הוא לא עייף וממשיך ליצור, לספר, להנחיל את מורשת יהדות סרייבו. יהדות שלדבריו אף פעם לא מוזכרת, גם כאן בישראל. הוא מלא חיוניות ואופטימיות, חיוכו כובש. עשר השנים שנגזלו מחייו לא ניכרות בו. "בסמינר עדות ב'יד ושם' המנחה שאל אותי מי לימד אותי לאהוב. אין לי תשובה לכך, זה פשוט מי שאני".