פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ניצולת השואה שהקימה את יחידת השוטרות בארץ - ורק ניסתה לשכוח את הזוועה

      נעמי שדמי גדלה כמרתה שפיץ בהונגריה ושרדה בילדותה את מלחמת העולם השנייה בבודפשט, שם הופרדה מהוריה ומאחיה הבכור שנספו. עם עלייתה ארצה, שירתה שנים רבות בצבא ובמשטרה, ורק בעקבות בקשת נכדתה החלה לספר את סיפורה. "הבנתי שמרתה היא חלק ממני"

      ניצולת השואה שהקימה את יחידת השוטרות בארץ - ורק ניסתה לשכוח את הזוועה
      צילום: שלומי גבאי

      נעמי שדמי הייתה רק בת 12 כשחיילי אס-אס ושותפיהם ההונגרים הגיעו לבית משפחתה בבודפשט וחטפו את אביה ואת אחיה הבכור לעבודות כפייה. כעבור זמן קצר, היא, אמה ואחיה הצעיר גורשו לאזור עני בעיר, שם רוכזו היהודים. לאחר מכן שרדה את שנות המלחמה עד שהגיעה ארצה, אז הפסיקה לדבר על שעברה בתקופת השואה - עד שנכדתה הבכורה עינב ביקשה ממנה להגיע לבית ספרה ולספר את סיפורה.

      "שתקתי, רציתי למחוק את עברי", סיפרה. "כשעליתי ארצה נפרדתי ממרתה שפיץ, ושיניתי את שמי לנעמי שדמי. החלטתי לא לזכור את התופת והזוועה שקרתה למרתה בתקופת השואה ולבנות לעצמי חיים חדשים. אף פעם לא סיפרתי מה עבר עלינו בשואה, לא למשפחה ולא לחברים. פחדתי, אינני רוצה להיזכר כי לא אוכל לעמוד במראות ובזיכרונות הקשים".

      נעמי סיפרה כי יומיים לפני יום השואה ניגשה אליה נכדתה, ואמרה כי הבטיחה למורתה ולחבריה שתגיע לבית הספר לספר את סיפורה. למרות שמעולם לא דיברה על השואה והתחלחלה מעצם המחשבה, הבינה שעליה לעשות זאת כדי לרצות את נכדתה. "היא מסתכלת בעיניה הכחולות הגדולות שלה, והיא אומרת לי 'איך לא תבואי? אני הבטחתי למורה שלי ולחברים שלי, איך אני ארגיש?'", סיפרה. "מה אני אספר לעינב וחבריה? איך אצליח לספר על החוויות הקשות שעברנו? מה אומר? מה לא אומר? בכל זאת מדובר בילדים קטנים", תהתה.

      נעמי שדמי, משואה, 25 במרץ 2018 (טל אנגלנדר)
      סיפרה על הילדה שהייתה ושרדה את השואה בהונגריה. שדמי (צילום: טל אנגלנדר)

      כשהגיעה שעת ההרצאה לתלמידים, תחילה לא ידעה כיצד לספר על הזוועות. "ואז, מעמקי נשמתי הגיע הקול הזה. 'שלום ילדים, אני נעמי, סבתא של עינבי, ואני רוצה לספר על ילדה קטנה שקוראים לה מרתה'", סיפרה. כך סיפרה נעמי את סיפורה - על הילדה שהייתה, מרתה, שעברה את הזוועות באירופה בתקופת המלחמה. תלמידי הכיתה היו מרותקים להרצאה, וכשהפעמון צלצל לסיום השיעור, ביקשו לשמוע עוד על חייה של הילדה היהודייה מבודפשט. "וכך מרתה חזרה לחיי", אמרה.

      כשהגיעו החיילים הגרמנים ולקחו את אביה ואחיה הבכור לעבודות כפייה, הייתה זו הפעם האחרונה שראתה אותם. היא סיפרה על חייה בבודפשט עם אמה ואחיה הצעיר, יושקה. "דירות היהודים סומנו בכוכב צהוב, ובכל דירה נאלצנו להצטופף ארבע או חמש משפחות. אימא ארגנה גן לילדים ואני עזרתי לה", הסבירה. באחד הבקרים של סתיו 1944, חייה של נעמי השתנו שוב ללא היכר. אנשי אס-אס פרצו לדירתם וחטפו את אמה באיומי נשק. "הם אמרו 'ממזרים לקום, תתלבשי מהר יהודייה מלוכלכת, יש לנו עוד הרבה כמוך לאסוף היום'", סיפרה נעמי. "התעוררנו בבהלה, ראינו שלושה אנשים - שני פאשיסטים הונגרים וחייל אס-אס גרמני - מפחידים ורעים".

      היא שחזרה כיצד צעקו על אמה שאם תנסה לקחת איתה את הילדים, הם ירצחו אותם מול עיניה. "אני זוכרת ששאלתי את עצמי מה נעשה בלי אימא. קודם לקחו את אבא ואת מיקי (האח הבכור, א"ר), ועכשיו את אימא", אמרה. התמונה הבאה שהיא זוכרת היא כיצד היא ואחיה הושלכו על הרצפה. "בכינו, גם אימא בכתה, הפילו אותה על האדמה הקרה והתחילו לגרור אותה על הרצפה. אנחנו רצנו לחלון הזכוכית, דבוקים לחלון ומסתכלים מה עוללו לאימא שלנו. עד היום אני זוכרת את המבט שלה, אני זוכרת איך היא מסתכלת לי עמוק לתוך העיניים ואומרת לי 'מרתל'ה, את ילדה גדולה וחכמה, שמרי על אחיך, אני סומכת עלייך ועד הערב אהיה בבית'".

      נעמי שדמי משיאה משואה בטקס הרשמי של מכון 'משואה' בתל יצחק (מערכת וואלה! NEWS , חן גלילי)
      נעמי מדליקה משואה בטקס הרשמי של מכון 'משואה' בתל יצחק (צילום: חן גלילי)

      כעבור כמה ימים, קיבלו הילדים גלויה מאמם, שהייתה כבר בדרכה למחנה העבודה ברגן בלזן שבגרמניה. בגלויה נכתב: "ילדיי היקרים, לא יכולתי לחזור כי לקחו אותי רחוק, אני כבר לא נמצאת בהונגריה. מרתה ויושקה אהוביי, אל תדאגו, הכול ייגמר טוב. אנחנו עוד מעט חוזרים. בינתיים, מרת'לה, את ראש המשפחה".

      כעבור שבועיים, נלקחו הילדים לגטו בודפשט, שבשטחו הצטופפו עשרות אלפי יהודים שחיו ברעב ובתנאים מחפירים. נעמי הסתתרה עם אחיה במרתפים בגלל הפצצות הצבא האדום, ובין הפצצה להפצצה, הייתה יוצאת לרחוב ומחפשת אוכל. היא התקבלה לעבודה במטבח הגטו, וכך התאפשר לה לעזור לאחיה הצעיר. בלילות התגנבה מחוץ לגטו וביקשה מזון. "נוכחתי לדעת שיש בנו כוחות, כוחות מוסתרים שאנחנו לא מודעים אליהם בכלל, כאשר קורה משהו שמחייב אותנו להתגבר ולהמשיך, זה מה שעוזר לנו, אז אותם הכוחות מתגלים", אמרה.

      "אימא, כל השנים הסתרתי את מרתה, אבל היא חלק ממני"

      עם סיום המלחמה והשחרור על ידי "הצבא האדום" שבו נעמי ואחיה לביתם בבודה שבבודפשט, אך הופתעו לגלות שהונגרים מקומיים השתלטו על ביתם וגירשו אותם מהמקום. בסיום המלחמה גילו שאמם נספתה בברגן בלזן. "פגשתי את דודה שלי, שאמרה שראתה את אימא בברגן בלזן ושהיא נראתה חלשה וחולה מאוד", אמרה. אביה של נעמי נרצח בגבול אוסטריה ונקבר באחד מקברי האחים שפזורים לאורך הגבול. "אחי הבכור מיקי, שהיה במחנה עבודה קרוב לבודפשט, שמע שאני ויושקה נשארו לבד, החליט לברוח ממחנה העבודה ונרצח בדרכו אלינו. בסיום המלחמה הייתי מרוסקת. אין יצירה או ספר שיכול להמחיש את כל מה שחווינו, את התופת שעברנו. רציתי לא לזכור את מה שעברנו".

      בנובמבר 1946 הפליגה נעמי עם אחיה הצעיר לארץ באניית המעפילים "כנסת ישראל". היא נפצעה בהתנגדות לבריטים בעת מעצרה של האנייה, נשלחה למחנה מעצר בקפריסין וכעבור שנה, באוקטובר 1947, הגיעה ארצה לקיבוץ כפר גלעדי. היא הייתה חברה בגרעין שהקים את קיבוץ האון והייתה מזכירת הקיבוץ. זמן קצר לאחר עלייתה כבר הייתה פעילה בסיוע ביישובי עולים. היא התגייסה לצה"ל ב-1948 ושירתה יחד עם חבריה מהגרעין ההונגרי בנח"ל, הפכה לקצינה קרבית בצבא והשתתפה בפעולות תחת אש. היא אף קיבלה צל"ש על חילוץ פצוע תחת אש.

      "שירתי בצבא במשך עשר שנים, עד שהתחתנתי ובני נולד, ואז אמרתי לעצמי שאין דבר חשוב יותר בעולם יותר ממשפחה. השתחררתי מהשירות, כבר הייתי בתפקיד בכיר, סגנית קצינת ח"ן ראשית. אני זוכרת שהקצינים הופתעו מההחלטה שלי לפרוש משירות כי ראו לי עתיד מזהיר ואמרתי להם 'אני רוצה להיות אימא'".

      נעמי שדמי (מערכת וואלה! NEWS)
      סיימה במשטרה בדרגת ניצב-משנה. שדמי בצעירותה

      בשנת 1961 הגיע לביתה של נעמי מכתב ממשטרת ישראל, שבו הוזמנה להיפגש עם ראש אגף כוח אדם של המשטרה דאז, אהרון סלע. סלע יזם את הפגישה בעקבות החלטה לשלב נשים בפעילות המשטרה, ומנהל הסגל בצה"ל, עמוס בן גוריון, המליץ על נעמי. היא נענתה בהתלהבות להצעה להקים יחידת שוטרות למרות שרבים טענו לכישלון ידוע מראש. כששמעה טיעונים לפיהם שוטרות לא יצליחו לעמוד במראות הקשים, רצתה עוד יותר לקבל את התפקיד המאתגר. מימיה הראשונים בתפקיד התמקדה בהפיכת המשטרה כמקום שבו נשים יוכלו לבנות קריירה, ודאגה לצייד שוטרות במדים מתאימים למילוי תפקידן. היא ניהלה מאבק ממושך כדי להכשיר שוטרות לתפקידים כמו בילוש, מפלג נוער, מוקדי אלחוט ומז"פ.

      נעמי שירתה 20 שנה במשטרה וביססה את שירות השוטרות בישראל. היא קיבלה דרגת מפקח ויצאה עם המתגייסות לקורס בבסיס האימונים בשפרעם, שאותו סיימו 24 שוטרות שהיוו הבסיס ליחידת השוטרות במשטרה. במסגרת תפקידה במשטרה, הגיעה בשלב מסוים לסיור בברגן בלזן. "ביקשתי שייקחו אותי לקבר האחים במחנה, הקבר היחיד שבו אני יכולה להיפרד ממשפחתי. הגעתי לשם, ובשקט אמרתי לעצמי: 'אימא, לא אכזבתי אותך, שמרתי על יושקה, עליתי למדינת ישראל, המדינה שלי שקיבלה אותי ובזכותה אני מי שאני. אימא, טעיתי, כל השנים הסתרתי את מרתה, אבל מרתה היא חלק מנעמי, חלק ממני'". היא תלתה את מדיה הכחולים ב-1 במאי 1981, כשהייתה בדרגת ניצב-משנה.

      אינפו טקסי יום השואה 2018 (רויטרס , --)

      מאז, מרבה שדמי להתנדב ולספר על הישרדותה. כשהודיעו לה ממכון משואה שנבחרה להדליק משואה בהיכל הזיכרון, התרגשה מאוד. השנה התקיימה העצרת השנתית אתמול ערב יום השואה בסימן "מניצולים לישראלים - תרומתם של ניצולי השואה לחברה הישראלית". מכון משואה ללימודי השואה הוא מכון בינלאומי להוראת השואה, שמטרתו המרכזית היא לעודד שימור של זיכרון השואה תוך שימת דגש מרכזי על משמעותה לעולמנו. במהלך כל ימות השנה מבקרים במקום בני נוער, חיילים, סטודנטים ומורים הבאים ללמוד על אירועי בשואה. במהלך שהותם במקום הם משתתפים בסדנאות עיוניות, מבקרים בתערוכות שבמוזיאון ונפגשים עם ניצולי שואה.

      נעמי שדמי (מערכת וואלה! NEWS)
      "מרתל'ה, את ראש המשפחה". שדמי בילדותה כמרתה שפיץ בבודפשט

      תמונות מחייה של נעמי: