"מעולם לא פגשתי אותו, רק את שליחיו, אבל מולי ניצב אדם שהיה התגלמות הרוע ושנאת ישראל, זאת הייתה סגירת חשבון בשם כל הנרצחים, כל אלה שגופותיהם עלו בעשן המשרפות וכל אלה שנרצחו ביריות בבורות המוות" - כך מתאר נכוחה את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן משה טיומקין, שהיה בשנת 1962 מפקד פלוגה במשמר הגבול.
"שני סוהרים ביקשו לכסות את עיניו במטלית שחורה, הוא סירב וכשנשאל אם יש לו מה לומר לפני מותו הכריז: 'תחי גרמניה! תחי אוסטריה! תחי ארגנטינה!'", המשיך טיומקין. "ואז נפער הפתח ברצפה ואייכמן נפל לתוכו כשחבל מתהדק סביב צווארו. לצורר הנאצי לא נותר עוד זכר". לאחר מכן נשרפה גופתו של אייכמן עד לאפר, שאותו פיזרה ספינה משטרתית מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.
טיומקין מוכר לרוב מתפקידיו במשטרת ישראל, שם שירת בדרגת ניצב כמפקד מחוז תל אביב. טיומקין אף פיקד על המצוד אחר המחבלים שהשתלטו על מלון "סבוי" בתל אביב בשנת 1975 ונטרולם; ועל תפיסתו של צבי גור, הרוצח הנתעב של הילד אורון ירדן.
אולם, מאחורי כל המבצעים הגרנדיוזיים האלה ישנו נער יתום, שאיבד את אמו שנרצחה ביריות, לאחר שנחשף מקום המסתור המשפחתי; שנפרד מאביו לאחר שנפל בקרב עיקש מול הצבא הנאצי ביערות הקרפטיים, ועלה לבדו בדרך לא דרך לארץ ישראל. מסלון ביתו בצפון הישן של תל אביב, הוא מתיישב לשיחת נפש על התופת הנוראה שעברה על משפחתו בימי מלחמת העולם השנייה, אתגר העלייה לארץ ותרומתו רבת השנים לביטחון המדינה.
"החשד שמחסלים יהודים עלה כשאנשים הלכו בבוקר ולא חזרו"
כשטיומקין היה בן עשר פרצו הנאצים לעיר הולדתו סטניסלבוב שבגליציה הפולנית. "אני זוכר היטב את היום הנורא שבו צעדו הנאצים בסנטיסלבוב, זוכר אותם משייטים עם האופנועים בעלי סירות הצד ועליהן מכונות הירי", נזכר. "חקוקים בי מבטיהם רוויי השנאה מתחת לקסדות, כשהם יורים באלימות קיצונית לכל עבר והורגים חפים משפע שנמצאו ברחוב".
טיומקין הוסיף כי הרגיש שתוך רגע "הכול השתנה" ושכל מה שהיה רגיל אליו, לא יחזור. 77 שנים אחרי, הוא עדיין זוכר בבהירות את הוראות הנאצים "לשים טלאי צהוב ולהיות תחת עוצר יציאות" - זאת בזמן שהמוות מרחף באוויר. "חיי הילדות הרגועים הסתיימו באותם ימים אפלים, נעלמו כהרף עין".
לא עבר זמן רב מפלישת הנאצים והם הצעידו את היהודים ברחוב הראשי לעבר השוק העירוני, "הייתה שם המולה גדולה, היינו מוקפים בנאצים ובמשתפי הפעולה האוקראיניים שלהם, צרחות ונביחות של כלבי ציד אימתניים, אווירת הפחד שררה באוויר". לדברי טיומקין, בעוד הוא ובני משפחתו חוששים מהלא נודע, לא רחוק מהם עמד קהל של אוקראינים "שלא הסתיר את השמחה לאיד".
משם הובלו טיומקין, משפחתו ושאר היהודים לכיוון בית הקברות היהודי. "תחילה היו שמועות שמחסלים שם יהודים, אבל הדברים לא היו ברורים כי המלחמה רק החלה. החשדות התחילו לצוץ כשאנשים היו הולכים בבוקר לא חוזרים", לדבריו הנאצים תחילה רצחו את השכבה המשכילה של תושבי העיר, "רופאים ואקדמיים שנעלמו ולא חזרו יותר". לדבריו, ההבנה כי מדובר בהרג שיטתי הגיעה "כשמסות של אנשים נעלמו, רק באותו לילה נרצחו 10,000 יהודים".
נוכח ההבנה כי חייהם בסכנה נמלטו בני משפחת טיומקין לעיירה הקטנה מונסטרישץ' שבה חיו קרוביה של אם המשפחה. במהרה הגיעו הנאצים גם לשם, ושלחו את המשפחה לגטו בוצ'אץ', שם חייהם היו קשים. "כמעט לא היה מה לאכול ובמעט שנמצא כולם התחלקו", סיפר טיומקין. המשפחה מצאה מחסה בבית קרובי אביו, ומסרו את כל רכושם לגויים שמעבר לגדר הגטו בשביל מעט מזון, "כדי שנוכל לשרוד".
בחורף היה הגטו קר מאוד, "בין 25 ל-30 מעלות מתחת לאפס", לדברי טיומקין. סבו הכין בבית מקום מסתור מתחת לרצפת העץ. בכל אקציה בני המשפחה מיהרו לרוץ אל תוך הבור ולמשוך מעליהם את מכסה המסתור. עד שפעם אחת המזל לא האיר להם פנים. "הנאצים חיפשו בעזרת כלבי גישוש יהודים", נזכר. "הם רקעו על הרצפות, דפקו על הקירות, וככה הם מצאו אותנו. את המבוגרים רצחו מחוץ לבית שבו הסתתרנו, וביניהם הייתה אמא שלי".
טיומקין לא מצא את מותו באותו יום כיוון שאחד המבוגרים לא הצליח לצאת מספיק מהר מהמחבוא והנאצים ירו בו בזמן שהיה על הסולם. הוא נזכר כיצד אותו אדם נפל עליו חזרה לבור: "נותרתי מתחת לגופה במשך שעות, ילד מבועת בן 11. כשיצאתי מהבית ראיתי את גופות האנשים שנרצחו מוטלות ברחוב, ביניהן מצאתי את אמא".
טיומקין היה בהלם מרציחתה של אמו, איננו זוכר כיצד הגיב, "זו הייתה תקופה איומה, כל הזמן ברחנו כי אסור לעצור - מי שעצר לא זכה להמשיך לחיות". מרוכזים בבריחה מהמוות, הוא ואביו גילו רק בדיעבד כי אמו נטמנה בקבר אחים בבית העלמין הישן בפאתי הגטו. "לא היה לי זמן להתאבל על אמא, הרצון לשרוד ולחיות חזקים מהכול", הוסיף.
אביו של טיומקין לא היה בגטו ביום הרצח, הוא גילה על כך שכלל משפחתו נספתה רק כשחזר בערב מהחיפוש אחר מזון. "אבא חזר לסיטואציה אחרת, מבית מלא במשפחה נשארתי רק אני", נזכר. בלילה למחרת הם ברחו מהגטו, היה להם ברור כי מדובר בזמן קצוב עד שמותם יגיע אם יישארו. "כבר היה פה הליך של רצח שיטתי, סימני השאלה מתחילת המלחמה התחלפו בעדויות ומראות קשים מאוד".
הם אספו חפצים בסיסיים, מעט מזון ובלילה עברו מעל גדר הגטו אל היערות, טיומקין נזכר כי הצליחו להסתדר כיוון שאביו דיבר אוקראינית. בכל יום הלכו קילומטרים רבים, תוך שהם מנסים להתרחק ככל האפשר. "כל הזמן בתנועה כדי שלא נקפא למוות אחרי שהצלחנו להימלט מציפורני הנאצים", שחזר.
"אבא נפל עם נשק ביד בעת לחימה מול הנאצים"
לאחר שבוע ביערות פגשו בקבוצת פרטיזנים, כמה גדודים של הצבא הרוסי שלא הצליח לסגת ובמקום ליפול לשבי נכנס ליערות. "אמנם הרוסים לא קיבלו אותנו בהתלהבות רבה, הם מיד ידעו שאנחנו יהודים ותחקרו אותנו", סיפר טיומקין. בסופו של דבר קיבלו אותם הלוחמים אל שורותיהם. "היינו חלק מהם, בגיל 11 כבר החזקתי נשק", שחזר את הפעם הראשונה שבה ניתן לו תת-מקלע רוסי, "שהתאים למידותיי הצנומות".
החיים ביער לא היו קלים. "למדנו להעריך כל מה שהצלחנו להשיג, אם זה בציד ואם זה בגניבה ממקומיים" נזכר טיומקין. "עד היום אני מקפיד לגמור את האוכל מהצלחת, כי לא משליכים אוכל".
באחד הקרבות עם הנאצים נהרג אביו של טיומקין. "תוך כדי הלחימה לא הייתי מודע שאבא נפגע עד שלאחר הנסיגה לתוך היער באו לוחמים וסיפרו לי שאבא מת", שחזר. אביו נקבר אי שם ביערות ומשה נשאר לבדו. "הכול היה כל כך פתאומי, לא הספקתי להתאבל גם על אבא כראוי כי היינו במלחמת קיום יומיומית, התנחמתי בכך שאבא נפל עם נשק ביד בעת לחימה מול הנאצים".
למרות שהפרטיזנים חשבו שיכול להיות לו עתיד מזהיר כגנרל רוסי, בקיץ 1944 נפרד מהם טיומקין. לאחר מסע של קילומטרים רבים הגיע למחנה הילדים של "השומר הצעיר" בעיר הגרמנית לינדנפלס. בחסות ההעפלה יצא לכיוון ארץ ישראל כשהוא על סיפון אניית המעפילים המפורסמת "אקסודוס". מהרגע הראשון היה לו ברור שיעשה הכול כדי להגיע לארץ ישראל.
טיומקין הוסיף כי נפלה בחלקו זכות גדולה להיות חלק מנוסעי הספינה: "ראינו יכולת עמידה של ציבור שרק סיים שואה ומצא את עצמו נלחם". על סיפונה של "אקסודוס" היו 4,515 נוסעים, כולם ניצולי שואה שרצו להגיע לארץ ישראל. בסיום הקרב עם הצי הבריטי הושבו בכוח לגרמניה למחנות העקורים. הוא עלה ארצה בעלייה ד' על סיפונה של "קדמה" - הפעם עם דרכון ושם מזויף "הזדהיתי בתור שמעון ליטבק, סטודנט מפתח תקווה שחוזר לחופשה בבית לרגל חג הפסח".
ב-29 באפריל 1948 עלה טיומקין לישראל, כשבועיים לפני הכרזת העצמאות. הוא הועבר יחד עם חבריו מתנועת "השומר הצעיר" לקיבוץ עברון הסמוך לנהריה. "השנתיים בעברון היו היפות בחיי, העבר האפל נדחק לשולי התודעה, אני וחבריי חגגו את השתלבותנו בחברה הישראלית", נזכר. "היינו פטריוטים ויחד עם משפחתי המאמצת ויתר חברי הקיבוץ חגגנו את חגי ישראל".
בשנת 1950 התגייס לצה"ל, תחילה לגרעין נח"ל ובהמשך למשמר הגבול. בטירונות הכיר את ויקטוריה "הצברית" ששירתה עמו ביחידה, הם התאהבו ובאוגוסט 1952 נישאו בטקס צנוע שנערך בבית הוריה של ויקטוריה בחיפה.
טיומקין מאמין כי לעובדה שאיננו חי את העבר וחושב על העתיד יש כמה הסברים. "הקליטה המדהימה בקיבוץ עברון, עשרות השנים במדים והעובדה החשובה היא ההיכרות עם ויקי הצברית שלא יודעת רוסית, פולנית ואין לה שום קשר לשואה", מנה את הסיבות. "לא מדברים על העבר, מדברים וחיים את ההווה".
"הבטתי באייכמן וראיתי את התגלמות הרוע והשנאה"
במהלך שירותו הצבאי של טיומקין במשמר הגבול פיקד על אבטחת ביצוע גזר דין המוות של פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן. "אני זוכר שעליתי לירושלים לבית המשפט, והאזנתי לעדויות, אפילו שעברתי חוויות קשות במהלך השואה הזדעזעתי מחדש", סיפר. "הבטתי במי שישב בתא הזכוכית וראיתי את התגלמות הרוע והשנאה שהביאו להשמדת משפחתי. יחד עם זאת חשתי גאווה, הנה אני השריד שנותר יושב כאן באולם לבוש במדי משמר הגבול ורואה את הצורר יושב וממתין לגזר הדין שלו".
לאחר שנגזר דינו של ראש מחלק היהודים בגסטאפו, הוא הועבר לכלא רמלה. שם הוכן הגרדום שיועד לתלייתו. "כמפקד פלוגה ג' שבסיסה בלוד, הייתי אחראי על אבטחת הכלא לאחר שאייכמן הועבר אליו, לקראת ביצוע ההוצאה להורג ושריפת גופתו", פירט טיומקין. הוא נכנס אל חדר הגרדום כדי לחזות במו עיניו במותו של אייכמן. "מעולם לא פגשתי אותו, רק את שליחיו, אבל באותו רגע ניצב מולי אדם, שהיה התגלמות הרוע ושנאת ישראל".
משה טיומקין היה לימים מפקד מחוז תל אביב במשטרה ופרש בדרגת ניצב. ביום העצמאות של שנת 2014 קיבל טיומקין את אות יקיר העיר תל אביב-יפו על פועלו הרב למען העיר, בשבתו במועצת העירייה. "החיים בישראל בסך הכול טובים", הוא אומר. "יש כאן בעיה בסיסית של היעדר השלום. כל החיים שלנו מושפעים מזה, ולא חשוב מה השקפת העולם שלך. אתה מושפע מכך שישנה אוכלוסייה שלמה שאתה השליט שלה".
לדבריו, "אלו דברים שהיום בעולם הגדול לא מקובלים, אני מאמין בתיאוריה של 'שתי מדינות לשני העמים', כך שאם אתה רוצה להיות חלק מהעולם הגדול כך אתה צריך לנהוג. זה צריך להיות הפתרון הישראלי בראיית העתיד".
על מפכ"ל המשטרה הנוכחי רוני אלשיך אמר טיומקין כי "מהר מאוד קלט את הארגון והוא משתדל, אני מתרשם שהוא מתמודד עם התפקיד בצורה טובה, יש לו עדיין דברים שהוא צריך ללמוד, דוגמת מה להגיד לתקשורת ולציבור, אבל חוץ מזה הוא מזוהה עם המשטרה ושומר עליה".
לגבי ההטרדות המיניות שבהם הואשמו בכירים בצמרת המשטרה בעבר ובהווה אמר כי "תמיד היו במשטרה יוצאי דופן ואני לא נותן להם גיבוי, אבל צריך להבין שתקופות השתנו, דברים שבעבר לא היו הטרדה מינית, היום נחשבים להטרדה". לדבריו, אז לא היו כל כך הרבה עיתונאים שחיפשו "סקופים", לטענתו מצבם של המפקדים היום הרבה יותר קשה, "הם תחת זכוכית מגדלת שבוחנת כל הזמן, יחד עם זאת בל נשכח שהמשטרה טובה ומה שמדריך אותה הוא החוק".