לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה הגיע לאחרונה לידי בית לוחמי הגטאות פריט מיוחד - מחברת שירים, משנת 1947 שנכתבה במחנה העקורים לינדנפלס שבגרמניה. במחברת רשומים בכתב יד עשרות שירים ביידיש ובהם "שטילער, שטילער" ("שקט, שקט"), המוכר בשם "פונאר" בתרגום לעברית של אברהם שלונסקי ובביצוען של חווה אלברשטיין, דורית ראובני וצילה דגן, וכן "שיר הפרטיזנים".
את המחברת מסרה למוזיאון יונה שורק מקיבוץ ברעם שקיבלה אותה מחבר הקיבוץ איצ'ה יוגב (יצחק וגנר), יליד 1931 שבשנים 1947-1946 שהה במחנה העקורים, ב"קיבוץ" של תנועת השומר הצעיר ("משמר הנגב"). יוגב קיבל את המחברת מאחת החניכות בשם לאה ואל, שרשמה בה שירים שהם שרו.
בחודש פברואר האחרון ביקרה שורק בתערוכת ורשה בבית לוחמי הגטאות והחליטה לתרום כמה פריטים שהיו אצלה, בהם מחברת השירים מלינדנפלס. שורק אף רקמה על גבי מגילת בד כמה מהשירים - בהשראת המחברת.
בשיחה עם וואלה! NEWS סיפר יוגב כי כל אחד שהגיע למחנה העקורים הביא עמו שירים שהכיר מבית אבא. במחברת אגדו הבנות, ובעיקר ואל, את מילות השירים כדי ללמד את הילדים האחרים. השירים הללו ליוו את הילדים שבמחנה בחיי היום יום שלהם והאסופה הזו מנציחה את הרקמה התרבותית שנשאו הילדים מבתיהם שחרבו בשואה.
"יש שם 55 שירים, עמוד לכל שיר, הכול בכתיבה תמה של ילדה שכנראה הייתה בת תשע כשהתחילה לרשום אותם", אמר החוקר נעם רחמילביץ' מבית לוחמי הגטאות שקיבל לידיו את מחברת השירים. לדבריו, "רוב השירים הם כאלה ששרים אותם, 'סונגס' - ולא 'פואמס' שמדקלמים אותם. יש גם כנראה פרוזה של עמוד וחצי, אבל טרם תרגמנו אותה. חלק מהשירים קשורים למלחמה, כמו השיר 'סיביר', אבל לא רק. המחברת היא תיעוד מדהים של דברים ששרו ולמדו שם ובכלל של החיים בשנות השלושים והארבעים שאותם הביאו ל'קיבוץ'".
הקיבוץ שבו חי יוגב היה "קיבוץ ילדים" - בית ילדים שהשתייך לאחת מתנועות הנוער החלוציות ופעל על פי הדגם ואורח החיים הקיבוצי בארץ ישראל שנקרא "הכשרה", במטרה להתכונן לעלייה לארץ. "ההכשרה של השומר הצעיר שכנה במלון מפואר בכפר הנופש לינדנפלס", סיפר יוגב, "את הכפר תפס הצבא האמריקני ובתום המלחמה נמסר לארגונים שטיפלו בפליטי המלחמה, יהודים בעיקר. שהינו שם כשנתיים בתנאים טובים מאוד". במחנה לינדנפלס היו כמה "קיבוצים" של בני נוער בגילאי שמונה עד 18, לרוב כאלה שאיבדו בשואה את ביתם ומשפחתם, וכאלה ששוכנו במלונות גרמניים לשעבר כמו בני עקיבא והשומר הצעיר".
"עשינו חיים משוגעים", הדגיש יוגב, "מוסדות 'הג'וינט' ו'אונרר"א' דאגו לנו. חיינו בתוך בית-מלון, היה לנו אוכל משובח בשפע, לימודים מסודרים, חיי חברה תוססים, ספגנו הרבה ציונות מהשליחים שסיפרו לנו על מה שקורה בארץ, והשתוקקנו לעלות ארצה". בין המדריכים שהגיעו מארץ ישראל זוכר יוגב את המשוררת אנדה-עמיר פינקרפלד, את חנה כנרתי ואת אליעזר רבינוביץ מרמת השופט.
עוד סיפר יוגב כי "בזמן הזה בגרמניה כבר ידעתי שאף אחד מבני משפחתי הקרובים לא נשאר בחיים. ידעתי על האחים והאחיות של אימא שהגיעו לארצות הברית, אבל לא היה לי קשר איתם כיוון שלא ידעתי שום פרט עליהם וזה דבר שאני מצטער עליו מאוד. אולי, אם הייתי משתדל יותר אז, הייתי מוצא קשר אליהם. אך הייתי בסך הכול ילד וזה לא העסיק אותי. נותר דף עדויות ב'יד-ושם' וזהו".
כשהחוקר רחמילביץ' מבית לוחמי הגטאות קיבל לידיו את מחברת השירים, הוא נבר בארכיון המוזיאון ומצא עדות מוקדמת שכתב איצ'ה יוגב כשהיה בן 15, באוקטובר 1946. את העדות הזו, ארבעה עמודי טקסט ביידיש, כתב יוגב לבקשת בנימין טנא (טננבוים), שנשלח באותה שנה לאירופה ככתב העיתון "על המשמר", כדי לסקר את שארית הפליטה. טנא היה חבר קיבוץ אילון - סופר, משורר, עורך ומתרגם.
המפגש של טנא עם הילדים היהודים ריגש אותו והוא החליט לתעד את סיפורם של כמה מאות ילדים שפגש במחנות עקורים שונים. טנא ביקש מכל ילד לכתוב את סיפורו בשפת אמו וכך הצליח לאסוף מאות עדויות שאותן פירסם בספרו "אחד מעיר ושניים ממשפחה". לימים תרם טנא את העדויות לארכיון בית לוחמי הגטאות והוא נקרא "אוסף טנא". אולם, יוגב התנער היום מאותה עדות מפני שהוא סבור כי מי שכתב אותה היה בכלל טנא עצמו ושהפרטים המופיעים בה אינם מדויקים.
הגרמנים נכנסו לברית המועצות - ואחריהם ההונגרים שהטילו גזרות
את מה שהוא זוכר כינס יוגב לאחרונה על גבי 12 עמודים מודפסים תחת הכותרת "מהכפר תורקה לקיבוץ ברעם". בחיבור הזה הוא מגולל את סיפור חייו שהחל בתורקה, כפר חקלאי לא גדול, כ-12 קילומטרים מהעיירה קולומיאה שהייתה אז בפולין, והיום בדרום-מזרח אוקראינה - בסמוך לגבול עם רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה ופולין.
בחיבורו החדש פירט יוגב על המקום שבו חי לפני מלחמת העולם השנייה. "בכפר השקט הזה חיו 21 משפחות יהודיות וכמה משפחות פולניות שהתפרנסו בעיקר מעבודה בחקלאות", כתב. "בספטמבר 1939 כבשו הרוסים את כל אזור קולומיאה וסיפחו אותו לברית המועצות. בתקופה הזו השתנה המצב לטובה, הייתה פריחה כלכלית ותנאי החיים שלנו השתפרו מאוד. אך לא לאורך זמן".
יוגב תיאר את רגע הפלישה של הגרמנים לאזור והשינוי המשמעותי שחל מאותה העת: "הגרמנים פלשו לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 וב-30 ביוני עזב הצבא הסובייטי את קולומיאה. כעבור שלושה ימים נכנסו אליה ההונגרים בעלי בריתם של הגרמנים ובמהלכם פרעו הלאומנים האוקראינים ביהודי המקום. ההונגרים הטילו על היהודים גזירות רבות בשם הגרמנים - הם נדרשו לענוד סרט ועליו מגן-דוד, רכושם הוחרם, היו הגבלות תנועה והחלו עבודות כפייה".
יוגב המשיך ותיאר את רגעי המהפך בחיי היהודים: "בתוך זמן קצר הגיעו הגרמנים גם לת?ו?ר?ק?ה. הם שולטים בכל המדינה ומנחיתים גזרות קשות על היהודים, שאותן אוכפים במסירות רבה האוקראינים שהתהלכו במדים שחורים ונהגו באכזריות גדולה אפילו מזו של הגרמנים".
בהמשך כתביו סיפר יוגב על האקציות שעברו: "באוקטובר 1941 התרחשה האקציה הראשונה. הגרמנים בסיוע של המשטרה האוקראינית ריכזו כמה אלפי יהודים בבית הכלא המקומי ואחרי כמה ימים הוציאו אותם להורג בבורות ענקיים בחורשה ליד הכפר ש?פ??רו?ב?צ?ה (Sheparovtse) כשמונה קילומטרים מקולומיאה. האקציות נמשכו בתדירות הולכת וגוברת ובמרץ 1942 הוקם הגטו בקולומיאה שבו רוכזו למעלה מ-18 אלף יהודים בשלושה רובעים בתנאים קשים ביותר".
תלאות רבות עברו על איצ'ה יוגב במהלך התקופה והוא איבד את כל משפחתו הקרובה - קודם את אביו, אחר כך את אמו ולבסוף את אחותו היחידה. אולם בתושיה רבה והרבה פעמים אף בתעוזה, הוא שרד את התופת ואת הקשיים של נער בן עשרה שנותר לבד באירופה, בדומה לילדים אחרים שמצאו קורת גג, אוכל והכשרה לקראת העלייה המיוחלת לישראל.
"ב-6 באוקטובר 1948, בהפוגה הראשונה של מלחמת השחרור, הגעתי ארצה", חותם יוגב את סיפור דרכו. "הגענו לחיפה באוניה 'פאן יורק', לא כמעפילים אלא כעולים ליגאליים. התחנה הראשונה שלי בארץ הייתה בבית העולים בפרדס חנה ואת משפחתי הקמתי בברעם".
יוגב נשא עמו פריטים שונים, את כולם העביר בינתיים למוזיאון מורשת בגבעת חיפה- בית עדות על שם מרדכי אנילביץ' שנוסד בשנת 1961 על ידי ניצולי שואה, חברי מחתרות ופרטיזנים. "אני כבר לא זוכר את השירים ולא יודע לשיר אותם", מודה איצ'ה.
