יועץ מעודד ומהדהד: במינוי בולטון טראמפ מאותת לצמרת הממשל להתיישר

    תפקידו של ג'ון בולטון כיועץ לביטחון לאומי הוא לגשר בין ההלכה הפשטנית של הנשיא לבין המציאות המורכבת. אלא שטראמפ מעדיף בתפקיד סנגור ולאו דווקא ראש מטה. זה מסוכן במיוחד כשהנשיא אוהב לשחק בחיילים ודורש לשעשע אותו במצעד צבאי

    צילום: רויטרס, עריכה: יוסי אלטר

    מינויו של ג'ון בולטון ליועץ הנשיא דונלד טראמפ לביטחון לאומי התקבל בעולם, בצדק, כגיוס מילואים לקראת מלחמה. זו יכולה להיות קוריאה הצפונית, איראן או כל מי שיעצבן את טראמפ.

    אבל הבעיה לא נעוצה בעמדותיו הנוקשות הידועות של בולטון, אותן הוא מוכן להשעות מאז שמונה לתפקיד. הן היו כהבטחות בחירות, שאינן מחייבות יישום. אם יתאפשר ליישמן, טוב, ולא - לא. שחקנים מציגים קטעים מסוימים במבחן בד; בסרט עצמו יעשו מה שהבמאי ידרוש מהם.

    החולשה הגדולה במינוי בולטון היא תפיסת התפקיד בעיני טראמפ. יותר משנה לאחר כניסתו לבית הלבן, טראמפ מסרב להפנים את מקומם של המועצה לביטחון לאומי והעומד בראשה במערכות הממשל.

    עוד בוואלה! NEWS

    הפעילויות הכי כיפיות/מעניינות/מקוריות לבילוי קיץ מושלם עם הנכדים

    בשיתוף בית בלב
    לכתבה המלאה
    בעיה בתפיסת התפקיד. ג'ון בולטון (צילום: אי-פי)

    היועץ לביטחון לאומי הוא חבר בכיר בצוות האישי של הנשיא, ולכן הוא פטור מאישור הסנאט ומהשימוע הצולב הקודם לו. יש לו אדון אחד ויחיד. כך כלפי מעלה. למטה, אין לו משרד ממשלתי עתיר אגפים ופקידים, רק גוף תיאום ותכלול. הוא מצויד בהשקפת עולם הקרובה בהכרח לזו של הנשיא, אך הציפיה העיקרית ממנו היא לשמש רכז בקבוצה הכוללת את שרי ההגנה והחוץ, ראשי המודיעין והצבא וגורמי ביטחון הפנים.

    גלגולי התפקיד החלו במלחמת העולם השנייה, כשהנשיא רוזוולט נזקק לראש מטה, למעשה מזכיר צבאי משודרג, בין השאר משום שמטות זרועות הים היבשה והאוויר היו חסרי מעמד עצמאי. לאחר המלחמה, כשהוקמו משרד ההגנה, מערך המטות המשולבים ואף מינוי גורם העומד בראשם, נוצרה גם המועצה לביטחון לאומי. המונח כיוון במקורו לקבינט המדיני-ביטחוני ונקב בשמות המשתתפים בו והמוזמנים הקבועים לדיוניו. מזכיר המועצה הופקד על סדר וארגון; הוא לא היה בורג חשוב.

    מרכזיותה של המועצה לביטחון לאומי הסתמנה בתקופות הנשיאים קנדי וג'ונסון והגיעה לשיאה כשהנרי קיסינג'ר התמנה ליועץ בידי ריצ'רד ניקסון. מתכונת קיסינג'ר היתה למופת חיובי מצד תכליתיותה ושלילי מצד חלקו האישי בתככי צמרת הממשל. תחילה האפיל על שר החוץ וויליאם רוג'רס ולבסוף גם על ניקסון ועל יורשו ג'רלד פורד.

    כשהנשיאים רצו ביועץ בולט פחות, הם נטו למנות קצין. כך למשל, גנרל ברנט סקאוקרופט אצל פורד כשקיסינג'ר שמר לעצמו את תיק החוץ, ובוש האב שמינה את קולונל רוברט מקפרליין, אדמירל ג'ון פוינדקסטר וגנרל קולין פאואל בממשל רונלד רייגן, וגנרל ג'יימס ג'ונס בתחילת תקופתו של ברק אובמה. דגם נוסף היה של מומחה אקדמי, פקיד או דיפלומט. לכולם היו דעות וכולם שירתו את נשיאיהם; הם לא היו אידיאולוגים להכעיס. כך, בין השאר, קונדוליסה רייס בממשל בוש הבן, וסוזן רייס אצל אובמה, שצידדו בעליל בכיוונם של הנשיא, מפלגתו ומדיניותו אך ידעו שמשימתן הראשית היא לנהל את עבודת המטה ולזקק את התשומות השונות של המשרדים, השרים והפוליטיקאים, ביניהם סגן הנשיא.

    מינה תאום רעיוני בכמה נושאים. טראמפ (צילום: רויטרס)
    טראמפ רוצה מעודד, סנגור, לא רמ"ט. הוא מאס בחיילי המארינס והארמי שהגיחו מהשוחות ומעדיף את לוחמי המיקרופון והמצלמה שהגנו עליו ברשת פוקס

    טראמפ, מעריץ הגנרלים, לא הבין שכוחם העיקרי של אנשי הצבא אינו בלחימה, אלא בעבודת מטה. במערכת ענקית, רבת זרועות וזירות כמו הצבא האמריקני, אי אפשר אחרת. החיכוך אדיר. המנגנון ישותק אם גלגלי השיניים לא ישומנו. גנרל מייקל פלין, איש ריב ומדון, שהסתכסך עם עמיתיו בהיותו בשירות פעיל, לא התאים לתפקידו בפנטגון ואוזרח. לכן גם הסתבך והודח בידי טראמפ תוך שבועות מעטים. הגנרל הבא, מקמאסטר, התאים לתפקידו יותר מדי ולפיכך הלם את ציפיות טראמפ פחות מדי.

    טראמפ רוצה מעודד, סנגור, לא רמ"ט. כך בצד האזרחי, המשיק לפוליטי, עם ראש סגל הבית הלבן, גנרל ג'ון קלי, וכך בצד הביטחוני. הוא מאס בחיילי המארינס והארמי שהגיחו מהשוחות ומעדיף את לוחמי המיקרופון והמצלמה שהגנו עליו ברשת פוקס.

    לכל נשיא יש אגו מנופח. הוא הנבחר, וזולתו - סנאטורים, פקידים, המועמדים שהביס - לא. אבל נשיאים בעלי ניסיון פוליטי יודעים את חכמת השידול, הפשרה והפיוס; הם מבינים שגם לאחרים יש יצרים ורגשות, צרכים ואינטרסים. טראמפ, שקפץ לדרגת המפקד העליון ללא כל שלב-ביניים של ראש עירייה או חבר קונגרס, מושל או סנאטור, מתעקש לכפות את רצונו - ונכשל. עודנו מפונק.

    מבחינה זו, ולמרות השוני בנסיבות, בתרבות הפוליטית ובאופי הממשל, טראמפ דומה לבנימין נתניהו ולאהוד ברק, בעת שניצחו בבחירות הישירות לראשות הממשלה, נתניהו לאחר שהיה רק סגן שר וברק שהספיק לכהן בממשלות רבין ופרס פחות משנה. הם לא הבינו את כורח הענווה והתרסקו. אריאל שרון, עם הקילומטראז' שצבר בשלושה עשורי פוליטיקה, בין כצמיג ובין ככביש, שרד לאחר שניצח את ברק, שניצח את נתניהו, כי היה מפוכח מכדי להאמין בתעמולת עצמו. והנה, בעשור האחרון, נתניהו מיטיב לתמרן יותר כשאינו נבחר במישרין, אלא תלוי בבריתות.

    במקום יועץ - מעודד

    טראמפ רגיל למיקוח עם מקביליו בעולם הנדל"ן והבידור - אנשים שמאחוריהם עוצמה תאגידית ושאפשר לסגור איתם עסקה. מכאן חיבתו לפוטין ולארדואן. הדמוקרטיה מתסכלת אותו; הוא קצר-רוח ונרגן כשעליו לוותר. הוא מתכחש לסתירה שבין תשוקתו להכריח מדינות אחרות לאמץ את עמדותיו, למשל בסוגיות ירושלים והגרעין האיראני, לבין נכונותו להתעמת איתן בנושאים אחרים, כגון סחר ואקלים.

    היועץ לביטחון לאומי וצוותו אמורים לגשר בין ההלכה הפשטנית של הנשיא לבין המציאות המורכבת. כמו היועץ המשפטי לממשלה בישראל, המונח מטעה - לא עצות עליו לספק, אלא מנהיגות ארגונית. בולטון עלול לטהר את המועצה לביטחון לאומי ממקצוענים, לאייש אותה בבולטונים ולהטות את התהליך הבין-ארגוני אל המסקנה שסומנה מראש ולמען הראש.

    נשיא הממנה לעצמו מעודד שיהדהד את הקו שלו, דודנו הרעיוני אם לא תאומו גם בנושאי פנים (בולטון, כבר נכתב במקום אחר, הדריך בירושלים טיולים של קנאי נשק מארגון ה-NRA - א"א), מחבר מתכון לאסון. טראמפ לא ייצא למלחמה רק מפני שבולטון יתמוך בה, אבל הוא מזמין התעלמות מאחרוני הקולות השקולים בממשל ובראשם שר ההגנה ג'ים מאטיס, כי אפשר לסמוך על בולטון שיופיע בטלוויזיה להצדיק את המלחמה, גם אם תהיה קטנה במקצת מכפי שקיווה.

    טראמפ מזמין התעלמות מהקולות השקולים. שר ההגנה מאטיס (צילום: ניב אהרונסון)

    זה מסוכן במיוחד כשהנשיא אוהב לשחק בחיילים ודורש לשעשע אותו במצעד צבאי, מה גם שבשם עליונות הדרג האזרחי הנבחר הוא הממנה והמקדם את כל הקצונה הבכירה. ברור שטראמפ אינו מפשפש בהמלצות המגיעות בעשרות ובמאות ממאטיס, אך מי שקרובים אליו אינם מקופחים. רופאו האישי, רוני ג'קסון, הוא קצין בחיל הים, המוצב זה תריסר שנים מימי בוש הבן במרפאת הבית הלבן. לאחרונה התפרסם כשקבע שבריאותו הגופנית והשכלית של טראמפ בן ה-71 מצוינת. טראמפ, בישר המומחה, צלח ללא דופי את מכשולי מבדק מונטריאול, המאתגר את הנבדקים בשאלות כגון "איזה יום היום?" ו"האם זה אריה, קרנף או גמל?".

    זה היה גמל, כמובן, עם נטייה לאסלאם הקיצוני, ובעיקר מענה ניצח לשר החוץ המודח רקס טילרסון שהעז לפקפק בכשירות מוחו של החכם באדם. לג'קסון אמנם רקע קרבי של פיקוד על החייאת פצועים בשדה והוא גם בוגר כל הכשרה שחילות הים והנחתים מעניקים לקציני רפואה, בצוללות ובצלילה ובצניחה ובלחימה ובסילוק פצצות מתחת לפני המים, אבל קידומו המהיר לא סבל מקרבתו לקברניטים הפוליטיים. בתוך 20 שנות שירות, מחציתן כרופא לנשיאים, היה לתא"ל - ובשבוע שעבר הכריז טראמפ שהחליט לקדמו לאלוף. ככה ייעשה לאיש; המסר למודחים הוא שיש תחליף לכל מקמאסטר, ורק מאסטר אחד. זה גם חומר למחשבה לנתניהו, בעודו לוגם את המרק החם (לא לבלבל עם חמגשית) - כמה נאה ייראה רופאו, דוקטור הרמן צבי ברקוביץ, במדי אדמירל.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully