יום רביעי, השבוע, כמו נתלש מלוח השנה של מערכות ישראל. ב-21 במרץ 1968, לא ישכח כי כל מי שהיה מעורב בו או סבל מתוצאותיו, יצא צה"ל למבצע הגדול ביותר שלו מאז מלחמת ששת הימים - מבצע כראמה, "תופת" בשם הצופן המטופש שלו. מוקי בצר, אז בסיירת הצנחנים ולימים בסיירת מטכ"ל ובשלדג, הזכיר אתמול לידידו אהוד ברק כי "בתוך חמש שעות נהרגו 30 לוחמים ומאה נפצעו, ביניהם פצועים קשה מאד. טנקים ננטשו בשטח והופיעו אחר כך בשיירת ניצחון בעמאן. שלושה לוחמי שריון נעדרו, שניים מהם נעדרים עד היום. לנו בסיירת הצנחנים נהרגו ארבעה לוחמים ושבעה, ביניהם אני, נפצענו. לא שמעתי אז שקצינים רבו ביניהם מי הביא את המודיעין ומי תיכנן. הצנזורה היתה הדוקה. עשן כבד הסתיר את הכשלון. כיום, בעזרת התקשורת החופשית, היו מקימים ועדת חקירה שתמליץ בסוף עבודתה להדיח את הרמטכ"ל, את אלוף פיקוד המרכז ועוד קצינים בכירים. צה"ל הודה רק לאחרונה שהיה זה כשלון. חשוב לזכור זאת".
יובל לכראמה, הסימן מבשר הרעות השלישי (לאחר טיבוע "אילת" ואובדן "דקר") בפחות מחצי שנה לכורח ההתנערות משכרון הניצחון של מלחמת ששת הימים, כי על הדלת הישראלית מתדפקות מלחמות קשות ומרות, ההתשה ויום הכיפורים. בצבא פנימה ידעו, אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס סיים במהרה את תפקידו ופרש מצה"ל, אבל הרמטכ"ל הטרי חיים בר-לב נשאר והקים בסיני את קו המעוזים, ומח"ט 7 שמואל גורודיש התקדם פעמיים והיה לאלוף פיקוד הדרום ואחראי-שותף למחיר השאננות באוקטובר 1973. הכל, כפי שכתב בצר לברק, בחסות הצנזורה.
והיה השבוע, באותו יום ובהבלטה רבה פי אלף, עוד אירוע ביטחוני. לא יובל - עשור, בערך. לשיעים, מאיראן עד חיזבאללה, יש חג העשורה (בשורוק). ליהודים - חג העשורה (בחולם). ההבדל בין השניים הוא שבעשורה הראשון המאמינים מצליפים על עצמם עד זוב דם, ואילו בעשורה השני המאמינים (מלשון אמ"ן) בעצמם מצליפים בזולת, אף שלא הוקזה ולו טיפת דם. הצנזורה הרימה סוף סוף את המכסה והסיר הרותח והמבעבע גלש.
אויבי ישראל לא ירעדו
זה היה מסע מקוטב לקוטב, מעצירות לשלשול, כי חילוף החומרים הביטחוניים בישראל אינו טבעי. מסתירים, בפקודה ובאישור בג"ץ, גם מה שראוי להתיר כסדרו, והתוצאה, כמו בכל כיבוש, היא שהדיכוי מחולל לבסוף התפרצות. בתווך, בין השלטונות - המסוכסכים הדדית - לבין התקשורת, נמצאת הצנזורה, המנסה להסתגל לרוח הזמן, לא תמיד בהצלחה.
אחת התוצאות היא התרוממות-רוח מופרזת לעת גילוי חלקי ומאוחר. הרי לא דומה מבצע יזום, מפתיע וחד-צדדי, מאנטבה ועד לתקיפות הכורים בעיראק ובסוריה, למלחמה גדולה, המונית ושוחקת. זה נכון גם כשהופכים את המשקפת: לארגון טרור קל יחסית לתכנן ולבצע פיגוע, אך כשנוסע מולו מכבש יחסי הכוחות משתנים. ההישג המבצעי המרשים של אל קאעדה ב-11 בספטמבר 2001 גרר את האירגון ואת נותני חסותו מהטליבאן לספוג פלישה אמריקאית (וגם שם הסיפור טרם הסתיים). לא כדאי להסיק ממה שאירע השבוע, בעקבות סופה המסוייג של הצנזורה על פרשת הכור הסורי, שאויבי ישראל ירעדו.
הצנזורה, מעיזבונו של המנדט הבריטי במאבקו נגד רכיבי ההקמה של מדינת ישראל, נועדה לשימושים אסטרטגיים וטקטיים, כגון הסתרת בריתות חשאיות, פעולות צבאיות ורכש או ייצור של מערכות נשק, לצד אבטחת צירי אספקה של חומרים חיוניים ומילוט קהילות מארצות מצוקה, אך דורדרה מתחילתה גם לצרכים פוליטיים של הממשלות והמטות הכלליים, לחיפוי על תקלות העלולות לקטוע מסלול קידום.
המסגרת הכללית היתה השתנות אופי המלחמה. גם כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה, היא לא באמת הסתיימה, כי במקומה באה המלחמה הקרה, ורבים מההרגלים המלחמתיים נשארו, בהבדל מפוכח אחד - הצדדים הלוחמים, במחנות בראשות האמריקאים והסובייטים, הבינו שהמחוג אינו מוכרח לנוע בחדות מאפס לאחד, משלום למלחמה. המציאות רצופה מצבי-ביניים, שההתמודדות בהם נשמרת מלהגיע להתנגשות חזיתית, העלולה להסלים לקטל מיליונים במהלומות גרעיניות. אין עוד מקום לכללי הטקס הנושנים של הכרזת מלחמה. עוקצים ומדממים, אבל בתחום האפור.
מכאן הפער שבין "נעשה" ו"נשמע". אם לא מכריזים, לא מכריחים את היריב להגיב. זה לא הומצא בישראל. רעיון הכחש מקובל על המעצמות זה עשורים. באמריקאית הוא נקראPlausible deniability, סיפור כיסוי שאינו מתיימר לשכנע את הספקנים הבקיאים בעובדות, אך קביל דיו לאפשר למנהיגים להתנער מאחריות רשמית. ידועה בציבור, אבל לא בתעודת הזהות. שיטה נוחה למדינות ובעיקר לראשיהן, כדי למנוע מהם מבוכה, התנצלות והסברים לקהל הבית. זה לא תקין בדמוקרטיה, שנבחריה חייבים בדין-וחשבון לבוחריהם שהם גם חייליהם ונפגעיהם-בכוח בעורף; זה גם מתכון לאסונות מצטברים, הדרגתיים, עיין ערך מלחמות ישראל.
בן-גוריון החשיב מאד את האמת. לכינויו המחתרתי בחר ב"אמיתי". חיבתו לאריק שרון נמהלה בצער על שלא נגמל מנטייתו לשקר. זה לא מנע ממנו לבדות מעשיות, כגון התארגנות מתיישבים זועמים, שואפי נקם והרתעה, לביצוע פעולת קיביה, כשכל יחידות צה"ל נמצאו בבסיסיהן. מורשתו חיה: בפרשת פולארד התברר שממשלות ישראל לא נגמלו מנטייתן הממלכתית לשקר, לטובת האומה והיחיד.
שנה אחרי קיביה העיר שר הביטחון פנחס לבון למטכ"ל, כשהוא דוקר רב-אלוף עצמאי בשם משה דיין, "אסור שתהיה בצבא הרגשה, אני יכול לעשות, אותי לא יקראו לסדר. אפילו את מונטגומרי צריך לדעת לקרוא לסדר, הרמטכ"ל אם הוא בעד איזו פעולה, הוא לא יכול לתת הוראת ביצוע אלא לאחר שמקבל אישורי". העילה לנזיפת לבון היתה התחפשות צנחנים - ביוזמת שרון ורחבעם זאבי (שהודח במצוות לבון והוחזר כשלבון הודח) - למשקיפי או"ם, כדי להערים על צבא ירדן ולחטוף את חייליו לתכלית חילופי שבויים, "עלולה לסבך אותנו סיבוכים איומים. מספיק שמדינת ישראל מקובלת כמדינה משקרת, שבהודעותיה אין אמת".
המאלף באותו מפגש של שר הביטחון עם הקצונה הבכירה בקיץ 1954, בעצם ימי "עסק הביש" במצרים וזרעי הקושיה "מי נתן את ההוראה", הוא שלבון הזהיר את שומעיו, וביניהם ראש אמ"ן בנימין גבלי, מפני תכנון מוקדם לחרוג מהביצוע המאושר. "אם אתה עולה על הדרך הזאת, היא מוכרחה להוליד את הזכות שלוקח לעצמו הקצין להחליט על פעולות. הרגל זה דבר יותר חזק מטבע. כאשר מתרגלים לזאת שהוראה אינה חשובה, שצריך רק באופן פורמלי להישאר נאמן לה, זה מתחיל בדבר קטן, אבל כשזה מתפתח זה עלול להגיע לדברים די חמורים, והיו לנו דברים כאלה".
בפרשת לבון המחלוקת, שהסתיימה בתיקו, היתה בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי והמודיעיני, אך לרוב - והכור הסורי מאפיין זאת - ההתגוששות היא בתוך הדרגים, פוליטיקאי נגד פוליטיקאי, אלוף נגד אלוף, ראש אמ"ן נגד ראש המוסד. לכך תורם גם עיקום המערכת הישראלית. לראש המוסד זיקה ישירה לראש הממשלה. הוא משתף פעולה עם ראש אמ"ן ויושב לצידו בוועדת ראשי השירותים, אך כפוף לראש הממשלה לבדו. ראש אמ"ן מדווח לראש הממשלה ולקבינט, אך כפוף לשר הביטחון - יריב פוליטי של ראש הממשלה, מאז ימי שרת ולבון דרך גולדה ודיין ועד לאולמרט וברק ונתניהו וליברמן - ולרמטכ"ל. ראש אמ"ן הוא האחראי הראשי להערכה. הרמס"ד מוסמך לספק הערכה אחרת, הראויה להישמע, אך מרגע שהמודיעין - גם זה שהמוסד הביא - מוצג לכל ומונח על השולחן, אין להערכת המוסד משקל עודף. יוצא שהמעריך העליון, ראש אמ"ן, מקובל על המחליט העליון, ראש הממשלה, פחות מיריבו האירגוני, ראש המוסד, שבדרגת השכר שלו בכיר ממנו ומקביל לרמטכ"ל.
פקעת זו חשובה, מפני שלסמכות ההערכה יש חשיבות - המחליטים מוכרחים להתייחס אליה ולקבוע מה נגזר ממנה, או לחילופין עד כמה הם מוכנים להסתכן ולהתעלם ממשמעותה. הרי בדיוק בנקודה זו מציקים לאמ"ן בגלל טעות ההערכה שלו ערב מלחמת יום הכיפורים. כביכול, אילו האלוף אלי זעירא היה מעניק לאפשרות ההתקפה המצרית-סורית סבירות גבוהה ולא נמוכה, הממשלה והצבא היו מסתדרים מאחוריו בשורה עורפית.
זה לא היה מדוייק אז - גם כשגולדה, דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר אימצו הנחת עבודה מחמירה, הם שקלו והסתפקו באמצעים מוגבלים, בלי גיוס ומהלומה מקדימה - והכור הסורי מוכיח עד כמה פשטני לייחס לאמ"ן מעמד-על, מעין מפעיל מרחוק של מכונית ללא נהג.
אמ"ן, בראשות אלוף עמוס ידלין, אדם מודאג ומתלבט יותר משהיה זעירא עד מפלתו, לא חזר על טעות הערכת-החסר של אנואר סאדאת וחאפז אסד באוקטובר 1973. הפעם הוא טעה בהערכת-יתר של בשאר אסד: המודיעין הצבאי לא הלך לקצה של התנזרות מוחלטת מתגובה, כפי שהעריך ראש המוסד מאיר דגן, אלא צפה שאסד יגיב. קצת, פחות ממלחמה מלאה, אבל פטור בלא כלום לא יוכל. מטח טילים, או מחטף בגולן; משהו, שער כבוד בתבוסה. זה, כמקובל בהערכות כאלה, התרחיש החמור-סביר.
במישור הקטטה שבין אמ"ן למוסד, לא הוגן להיטפל לידלין בשאלת הטעות בהערכה. אילו המצב היה הפוך, ידלין מעריך שאסד לא יגיב ודגן מעריך שיגיב, ומתברר שידלין צדק - לא נגרם נזק, לא למדינה ולא לדגן; אבל אילו אסד הגיב, היו שולחים למשרדו של ידלין את הקצינה החוסכת לו טופס טיולים ומסע למדור השחרורים בבקו"ם. אילו ידלין היה אומר מה שדגן אמר והיה קורה מה שידלין אמר בפועל, החשבון היה מוגש לידלין, בעוד שההיפך אינו נכון.
הבעיה אחרת: אם מקבלים ברצינות את הערכת המודיעין, מתבקשת ממנה הכרעה מבצעית מסוימת מאד. למשל, אם צפוי שאסד ישגר טילי קרקע-קרקע לתל אביב, שמא יקדים צה"ל וישמיד אותם בסוללותיהם. אלא שאז מובטח שהמלחמה שישראל שאפה למנוע תתרחש. המסקנה חוזרת לתקדים גולדה-דיין ב-1973. לא המודיעין קובע, ואף לא המלצת הרמטכ"ל, אם היא לוחמנית מדי, אלא השיקול הנרחב והסיכון המחושב, שבאחריות הדרג המדיני.
ומרוב ויכוחים בין אמ"ן למוסד נשכח ששניהם משתייכים למועדון הסגור של הביטחון, שעודנו נעול בפני גורמים ממלכתיים אחרים, ממש כמו לפני עשרות שנים. שרת החוץ ציפי לבני היתה מעורבת אישית, מתוקף תפקידה ומעמדה כמספר 2 במפלגה הראשית בממשלה, אך משרד החוץ נדחק כרגיל לשוליים. המועצה (כיום המטה) לביטחון לאומי, שהוקמה למשימות מדיניות-צבאיות כאלה, נעלמה כליל; ראש המל"ל אילן מזרחי, לשעבר המשנה לרמס"ד, כלא היה. הגורם היחיד שהוקם כלקח מלחמת יום-הכיפורים ושהוכנס למשחק היה אגף התיכנון במטכ"ל, אג"ת, וזאת מפני שעבודת-המטה בצבא קלטה אותו ושראש אג"ת, האלוף עידו נחושתן, היה לפני כן ראש להק מודיעין וראש להק אוויר ומיועד לפקד על חיל האוויר - אחד משלושה אלופים אוויריים, לצד אליעזר שקדי כמח"א וידלין כראש אמ"ן, במטכ"ל של גבי אשכנזי, בצאתו למבצע אווירי.
תהליך קבלת ההחלטות לקראת המבצע לימד שהצוות חשוב מהמוביל. כשהקבוצה איכותית, זהותו של מספר 1 מוסיפה - או גורעת - פחות. ואופייני לממסד הישראלי שחמישה מהשותפים לגיבוש המבצע היו דור המשך לחברי-כנסת: אהוד בן מרדכי אולמרט, ציפי בת איתן לבני, אפרים בן משה סנה, עמוס בן אהרן ידלין ועידו בן יעקב נחושתן. ומנגד, כידוע, בשאר בן חאפז אסד. שפט: ג'ורג' בן ג'ורג' בוש, לעיני שושלת קים בפיונגיאנג.
האמריקאים, משיקוליהם הצפון-קוריאניים, הזדרזו לפרסם את מלוא הפרטים על המבצע. ישראל שיחקה בנדמה לי עד לזרא. להרתעה החמקמקה שהיא חותרת תמיד להשיג המבצע לא סייע: האיראנים לא נבהלו מהשמדת הכור הסורי, לא אז ולא עכשיו, כפי שהסורים לא ראו בהשמדת הכור העיראקי ב-1981 סיבה להירתע - רק לשיפור ההסתרה, מה שאכן הצליח לאורך שנים.
הצנזורה הצבאית הסבה בעשורים הקודמים תועלת זעירה ונזקים גדולים לביטחונה הלאומי של ישראל, כאשר חיפתה על שקרים ותקלות. מאות חללי מלחמת לבנון היו נחסכים אילו התפרסמו חריגותיהם של הרמטכ"ל רפול איתן ואלוף פיקוד הצפון יאנוש בן-גל בשנים שקדמו למלחמה ואיתן היה מודח. הצנזור הגן על הרמטכ"ל ופגע במדינה.
לא תמיד הצנזור הוא היעד הנכון לביקורת. חוק השב"כ מחריג את שירות הביטחון הכללי מסמכות הצנזור להתיר פירסומים העוסקים בשירות הביטחון הכללי. למוסד יש בפועל מעמד דומה, אם כי ללא חקיקה. ועדת שרים אמורה לקרוא, לפסול או לאשר ספרים, מאמרים ונאומים של חברי ממשלה, קצינים ופקידים; היא מתייעצת עם מחלקת ביטחון מידע באמ"ן ועם גורמים אחרים, לעתים בסתירה קשוחה למתירנות הצנזורה.
זה שני עשורים שהצנזור אינו בא לתפקידו מחיל המודיעין ואף אינו צנזור, אלא צנזורית - ארבע ברציפות, רחל דולב מהפרקליטות הצבאית, מירי רגב מדובר צה"ל, סימה וקנין-גיל ממודיעין חיל-האוויר ואריאלה בן-אברהם מדובר צה"ל. למעט תקופתה הקצרה של אלוף-משנה רגב, ששאפה לשאת חן בעיני המערכת הצבאית ולהתמנות לדוברת צה"ל בדרגת תת-אלוף, המגמה הגוברת היתה ועודנה להתרת הרצועה. מה שהיה נסבל בקושי בישראל של עיתונים צייתנים, רדיו וחצי וערוץ אחד מתרסק בעידן כל-תקשורתי. עצימת עיניים והטחת הראש בקיר של פייסבוק תרסק את המערכת, לא את התקשורת.
בן אברהם נדהמה אתמול למראה כפיות הטובה של פוליטיקאים ועיתונאים. כשהודיעה, לפני חמישה חודשים, על סופו הקרוב של צו השתיקה, רוו נחת כל מי שעתרו והפצירו והתמרמרו; זה היה להם הטלפון המיוחל מאראלה ממפעל הפיס. אך רק הוגשמה משאלתם והאיסור היה לאישור, התהפכו עליה וצקצקו בלשונותיהם, מדוע זכייתם בהגרלה גדולה כל כך, או שמא מדוע גם אחרים זכו. רע יהיה אם בן אברהם תיחלש במאבקים הפנימיים שעוד נכונו לה, שם היא יותר בצד של הפתיחות לעיתונות ולציבור.
עדיין נותרו איים של מוזרויות, שרובינזון קרוזו של הצנזורה חי בהם עם ששת (מהות יחסיהם אסורה לפרסום מטעמי צנעת הפרט). למשל, רצח שבויים. עיתונאי, כי יבקש לפרסם תחקיר או וידוי העוסקים ברצח חיילים או אזרחים ממדינת ערבלנד, באחת המלחמות או הפשיטות, ישמע מהצנזורה שזה ממש לא הזמן, כי בדיוק עכשיו יש מתיחות/רגיעה ביחסי ישראל-ערבלנד, מחק את המיותר - ובעצם, אתה מיותר.
באוויר מרחף זה שנים עניין אותו כלי-טיס המשתתף בפעילות צבאית בעזה. יש ודובר צה"ל מודיע שמטוסי-קרב של חיל האוויר תקפו, ויש שהוא משתמש במונח הגמיש "כלי-טיס", אולי כמחווה לאחים רייט. תכונותיה של משפחת אותה כלי-טיס פורסמו בעולם לא פחות ממבצע הכור הסורי, חשיפתם לא תזיק, אך ישראל הרשמית ממשיכה לשתוק ולקרוץ. ב-2004, נקלעו הכתבים הצבאיים למריבה מביכה בעניין זה בין שני אלופים, דני חלוץ מחיל האוויר וישראל זיו מאגף המבצעים. כמעט עשור וחצי אחר כך לא השתנה דבר. המשפטנים הפוחדים משום מה מהדין הבינלאומי מושכים מכאן, התעשיינים הרוצים לייצא דוחפים מכאן, משמר הגבול מציג רחפן מפזר הפגנות מכיוון אחר, הכל מגחכים והצנזורה מתחפרת, אף שתצפיתנים מדווחים על תזוזה קלה החוצה. באמצע השבוע הסתמן שעם האוכל הסורי יבוא גם התיאבון לכלי-הטיס, אבל יתכן שההסתערות הפזיזה על הצנזורה המיטה עליה צרבת.
ובקצה, בדימונה, ממתינה הקריצה השקופה מכולן: העמימות. הנימוקים ידועים, אבל עוקצם הוקהה ברבות השנים. דומה שהעולם, האזור, האויב אדיש לשאלה אם רשמית יש לישראל רק "אופציה" או שמישהו סובב את הבורג האחרון; העיסוק בצוללות, במונחים רומזניים כ"הרתעה אסטרטגית" ו"נשק יום הדין" וכיוצא באלה, רק הגביר את התימהונות שבנפנוף מאיים במה שישראל אינו מודה שיש לה.
האתגר של הצנזורה, כחוד הגלוי של הפעילות הרוחשת מתחתיה, הוא לזעזע גם את שגרת המחשבה על העמימות הגרעינית ולעדכן אותה. הסיפור הסורי הוא כל כך 2007. מוחמד בן סלמן, השליט הבא להלכה והנוכחי למעשה של סעודיה, היה אז רק בן 20 וקצת. עכשיו הוא עומד לבנות לעצמו תשתית גרעינית. סעודיה שוב אינה מוגדרת כאויבת, אלא מצטיירת כשותפה למסע הגדול נגד איראן. ישראל תתנפל עליה? השמדת הכורים בפאתי בגדאד ובדיר א-זור תרתיע אותה? השמש נוטה לשקוע על המונופול הגרעיני המיוחס לישראל, וחובת ההוכחה שהעמימות העקרונית - לא כמה, היכן ובדיוק נגד מי, רק האם - לא פשטה את הרגל מוטלת על הצנזורה ושולחיה.