פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משחק הריגול הגדול לא עוצר: 150 שנה של בגידות, תככים והקזת דם

      מתאצ'ר ועד פוטין, מריילי ועד פילבי: המאבק על השליטה באסיה התפשט לאינספור זירות קרבות אחרות, והרעלתו של המרגל הרוסי לשעבר בבריטניה הזכירה לעולם כולו כי המלחמה הקרה רק הולכת ומתחממת

      משחק הריגול הגדול לא עוצר: 150 שנה של בגידות, תככים והקזת דם
      צילום: רויטרס, עריכה: שניר דבוש

      "פעולתנו צריכה להיות רגישה, עדינה ומכוונת ישר ללבו של מנגנון המודיעין המערבי. עליה לגרום נזק רב למנגנון האויב, נזק שהציבור הרחב אולי לא ישמע עליו מאומה, אבל יהיה הנושא העיקרי לשיחה בחוגי הממשלה. אבל בה בעת צריך הדבר לחולל שערוריה פומבית כה מרעישה, עד כי העולם כולו ילקק את שפתיו וילעג לחרפתם של אויבינו ולטיפשותם. מובן מאליו שהממשלות תדענה שזו קנוניה סובייטית, וזה טוב. זה יהיה חלק מהמדיניות ה'נוקשה'. וגם סוכני המערב ומרגליו ידעו זאת, וישתאו לפקחותנו, וירעדו מפחד. בוגדים ועריקים בכוח יחזרו בהם. אנשינו שלנו ישאבו עידוד, וידורבנו להכפלת מאמציהם נוכח הפגנה זו של כוח ותושיה. אבל אנחנו, כמובן, נכחיש כל קשר לעניין".

      אלה לא המילים שאמר נשיא רוסיה ולדימיר פוטין או מישהו מטעמו לפני כמה חודשים, לפני שנתן את האישור לחיסולו של סרגיי סקריפל עם בתו, אחרי, נזכיר, מותם של אשתו ובנו של סקריפל, בסולסברי שבבריטניה. המילים האלה נכתבו בשנת 1957, כשפוטין היה בן חמש. הסופר איאן פלמינג שם אותן בפיו של גנרל גרובוזאבוישצ'יקוב, ראש סמרש - סמיארט שפיונם - כלומר מוות למרגלים, מדור מיתולוגי שקיים, או התקיים, בשירות הריגול הרוסי. וב"מרוסיה באהבה", הספר שכמובן היה גם לסרט, שירות הריגול הסובייטי צריך להחליט במי משלל האויבים במלחמה הקרה יש להלום.

      "לאמריקאים יש השירות הגדול ביותר והעשיר ביותר מבין כל אויבינו", אומר גנרל ווזדוושינסקי בישיבה החשאית במטה סמרש, ברחוב סרטנקה 13 במוסקבה. "מהבחינה הטכנית, בתחומים כמו קשר ונשק וציוד אין טובים מהם. אבל אין להם שום הבנה בעבודה עצמה. הם מסוגלים להתלהב מאיזה מרגל בלקני האומר שיש לו צבא חשאי באוקראינה"

      ובדרך האלימינציה שבים ראשי הביון הסובייטי אל האויב המיתולוגי: "השירות החשאי שלהם (האנגלים) זכה בהצלחות נכבדות. בסוגים שונים של מבצעים אנו מגלים שוב ושוב שהם הגיעו למטרה לפנינו. הסוכנים שלהם טובים. הם אוהבים הרפתקאות. ועדיין מוזר שהם כה מיטיבים לשחק את המשחק, כי הם אינם אנשי קנוניות מבטן ומלידה. כמובן, רוב עוצמתם היא אגדה בלבד - אגדת הסקוטלנד יארד, שרלוק הולמס, השירות החשאי. ודאי שאין לנו סיבה לחשוש מפני הג'נטלמנים האלה, אבל האגדה הזו היא מפגע".

      רבים ירימו גבה, שלא לומר יפרצו בצחוק פרוע, לתיאור של האנגלים שאינם אנשי קנוניות. יש סיבה, אחרי הכול, מדוע המדינה כונתה, אמנם בפי אויביה, אלביון הנוכלת. ונכון, פלמינג מודע לכך שחלק גדול מאד מהתהילה של הבריטים כסוכני חרש היא מיתוס - מיתוס, שהוא עצמו וסופרים רבים אחרים - ג'ון לה קארה, לן דייטון, גרהאם גרין ועוד עמלו לטפח. אז גם אם הבריטים אינם המרגלים הטובים ביותר הם בלי ספק סופרי הריגול הטובים ביותר.

      תיעוד ממצלמות אבטחה בעיר סולסברי, בריטניה, בסמוך למקום שבו אותר המרגל הרוסי המורעל סרגיי סקריפל, 5 במרץ 2018 (אתר רשמי)
      הרבה לפני שפוטין נתן אישור. סקריפל ובתו

      אז בספרים סופרי האימפריה המתכווצת המשיכו להילחם את המלחמה נגד האוייב הותיק, הרוסים. מה במציאות? תתפלאו, זה אחד המקרים שבהם המיתוס אינו לחלוטין מופרך.

      בפוליטיקה האירופית בשלב כזה או אחר כל אחת מהמעצמות - אנגליה, צרפת, גרמניה, רוסיה, אוסטריה לשלל גלגוליהן - נלחמה נגד כל אחת מהשאר, והיתה בברית עם כל אחת מהשאר. אבל במאה ה-18 ובעיקר ה-19 דברים משתנים. לא באירופה - באסיה. רוסיה מתחילה להתפשט מערבה ודרומה לכל רוחב היבשת הענקית - מהרי הקווקז אל חוף האוקיינוס השקט, ובריטניה, מעצמה ימית, נחושה לא להעניק לה מעבר אל המים החמים - הים התיכון שזה אומר להחזיק בחיים את האימפריה העותמנית, ולהגן על הנכס הקיסרי הגדול מכולם, היהלום שבכתר, הודו. וכך מתחיל המשחק הגדול.

      "אני יוצא צפונה, לשחק את המשחק הגדול" אומר היתום האירי, קימבל או'הארה, בעל הכישרון הטבעי לריגול. הוא נאסף מרחובות לאהור, כיום בפקיסטאן ומשמש מרגל קטן עבור ארצו בספר "קים", אחד הספרים האהובים של גדול סופרי האימפריה הבריטית, רדיארד קיפלינג. קים הוא כינויו של קימבל, זיכרו את הכינוי הזה, עוד ניתקל בו בטור הזה.

      המשחק הגדול אכן היה גדול. הפרס היה שליטה באסיה. בריטניה ורוסיה שלחו מרגלים, שגרירים, צבאות כדי להשתלט על מרכז היבשת, על הערים העתיקות של חיווה, בוכארה, סמרקנד שבהן עדיין שלטו חאנים טטארים. בריטניה שלחה צבא לאפגניסטאן למה שיהיה האסון הקולוסלי ביותר בתולדות האימפריה, לימים ברית המועצות תעשה אותה שטות עצמה. נזירים בודהיסטים עברו הכשרה אצל קציני חברת הודו המזרחית ולימים הצבא הבריטי בהודו. הם מיפו את שבילי ההימלאיה, העבירו ידיעות, ריגלו במדבריות אסיה והריה. סיפורים מרתקים ומדהימים במאבק חשאי למחצה ומופלא. כאן נזרעו זרעי אי-האמון והחשדנות הרוסית כלפי הבריטים - במלחמת העולם הראשונה השתיים היו כמובן בנות ברית בלתי נוחות - עד 1917, המהפכה הבולשביקית. בריטניה שולחת כוח צבאי בניסיון להטות את כפות מלחמת האזרחים, אבל זה לא סייע. הבולשבקים עלו לשלטון. אצילים רוסים לבנים, גנרלים בלטים ומי לא נהרו ללונדון (ולפריס), מצאו בה מקלט, וחרשו ממנה, בעידוד מארחיהם, מזימות לשוב לשלטון.

      חמישיית קיימברדיג' קים פילבי (GettyImages)
      הפצע הפתוח. רשת קיימברידג' (מימין למעלה ובכיוון השעון: בלאנט, מקלין, פילבי, ברג'ס) (תצלום: GettyImages)

      וכאן נכנס לתמונה גדול המרגלים הבריטיים בהיסטוריה, אדם שטוענים שדמותו של ג'יימס בונד מבוססת עליו. אלוף המרגלים הוא כונה. שמו - זיגמונד מרקוביץ' רוזנבלום. נחשו בן איזו דת. הוא נולד ברוסיה הצארית ב-1874, התקבל לשירות החשאי הבריטי ושינה את שמו לסידני ג'ורג' ריילי. הוא ריגל בתחומי רוסיה בתחילת המאה העשרים, ופעל נגד גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נשלח למשימות מקוריאה ועד ניו יורק, מבאקו ועד הריביירה הצרפתית. אחרי המהפיכה חדר פעמים רבות לתוך ברית המועצות, וב-1925 התברר שהמשטר הצעיר - שראשיו כזכור היו מהפכנים ותיקים שידעו מניסיונם האישי כמה מלשינים יש בתוכם - יודע ללמד את המאסטרים הותיקים מוייטהול דבר או שניים. ריילי נכנס לברית המועצות בחסות ארגון חשאי אנטי בולשביקי - או כך חשב. זה היה כיסוי לארגון שהפעילה הצ'קה כדי ללכוד סוכנים זרים, וריילי נתפס והוצא להורג.

      בשנות השלושים הזירה הבינלאומית כבר שונה לחלוטין. המשבר הכלכלי הגדול מכה במערב. ברית המועצות מציגה חזות של שפע ושיוויון. מדובר כמובן במרמה עצומה, אבל יעילה. אמריקנים, בריטים, יוצאים לברית המועצות או קוראים עליה, הם רואים במו עיניהם את האבטלה והייאוש בארצות הקפיטליזם, ואת השגשוג והשיוויון הקומוניסטים. והם מתלהבים. ההתלהבות הזו הופכת ללהבה כשהם רואים את הרפיסות המערבית מול גרמניה הנאצית, ושהכוח היחיד היכול לעמוד מול היטלר - הוא סטלין. והם נענים לפניות דיסקרטיות האם הם מוכנים לשרת את המהפכה העולמית הקרבה.

      הפצע הפתוח, עד היום, הוא חמישיית קיימברידג'. לב ליבו של הממסד: מקלין, ברג'ס, קיירנקרוס, בלאנט - והחשוב מכולם פילבי. הרולד אדריאן ראסל פילבי, בנו של סנט ג'ון פילבי, מזרחן ודיפלומט בריטי ידוע שמילדות נודע בכינויו קים. כן, שנים רבות לפני שחשב להפוך מרגל, בוגד, פילבי נקרא על שמו של מרגל ספרותי. אירוני.

      פילבי הגיע לשירות החשאי דרך ברג'ס שהמליץ עליו. הוא היה ראש האגף הרוסי, ולימים נשקלה מועמדותו להיות ראש השירות החשאי. הוא שרף אינספור סוכנים בריטים - בהם אחד שעבד תחת כיסוי בגרמניה בשם דיוויד קורנוול. החשיפה הביאה להתפטרותו של קורנוול ולמעברו לכתיבה במשרה מלאה. הוא ישנה את שמו לג'ון לה קארה, ויכתוב בספר החפרפרת את פרשת הבגידה, כמובן עם חירות ספרותית.

      פילבי נחשד תמיד - ואם אנו בעולם הריגול נראה שהשירות החשאי הבריטי הניח לו בכוונה להימלט לברית המועצות מאשר להעמיד אותו לדין, דבר שהיה גורם למבוכה רבה לרבים וטובים. המצחיק הוא שברית המועצות תמיד חשדה במידע שהביא, הוא היה טוב מכדי להיות אמיתי. הפרנויה הסובייטית במקרה זה לא היתה מוצדקת. אבל חשיפת פילבי ועמיתיו כמעט ותהרוס את השירות החשאי הבריטי - והאמריקני - כאשר יראו חפרפרות סובייטיות בכל פינה. והיו - ג'ורג' בלייק, למשל יסגיר עשרות סוכנים אל מותם. עוד שטות של הסינון הבטחוני הבריטי, כאשר גייסו אדם שהיה בשבי הצפון קוריאני ועבר שם שטיפת מוח.

      קים פילבי (GettyImages)
      המידע היה טוב מדי. פילבי (תצלום: GettyImages)

      הבוגדים הבריטים זכו לתהילה, שלל ספרים מזוכיסטיים וסדרות טלווזיה נעשו עליהם. הגיוני. וגם דמותם עבת הכרס של הרזידנטים הסוביטים המפעילים מרגלים כמו קלאוס פוכס כדי לחלץ סודות אטומיים היא כבר חלק מפולקלור המלחמה הקרה, עם סדרות הטלוויזיה ובהן מתקיימים המפגשים ליד בריכת הדגים בפארק סנט ג'יימס. אבל זה מעולם לא חד-צדדי.

      קצינים סובייטים, אנטולי גוליצין למשל, וולטר קרביצקי למשל, קצו פעמים רבות בגן העדן הסוציאליסטי והעדיפו משום מה את הקפיטליזם המנוון. והם הביאו מידע יקר מפז, גם לבריטניה. החשוב מכולם יהיה וסילי מיטרוחין שערק לבריטניה עם 25 אלף עמודים מסווגים ביותר מארכיון הק.ג.ב.

      במלחמה הקרה הזו, שסימניה היו עריקים ובוגדים, היו גם אבידות בנפש. ולא רק של מהגרים אלבנים שניסו להפיל את השלטון הקומוניסטי והוסגרו אל מותם על ידי שולחם, פילבי הכה יעיל. הנה למשל באסטר קראב, גדול הצוללנים הבריטים, שנשלח לבדוק את גחונה של סיירת סובייטית חדישה כשביקרה בנמל פורטסמות. הוא נעלם ולא נמצא עוד, גורלו לא ידוע.

      השנים חלפו. הלהט האידיאולוגי של המלחמה הקרה, משני הצדדים, חלף. ברית המועצות דשדשה אל קיצה - כשהיא עדיין מעצמה גרעינית ומסוכנת. הריגול החל להיעשות יותר באמצעות פיענוח אותות אלקטרוניים והאזנות מאשר סוכנים הנפגשים בצל חומת ברלין. אבל עדיין לא היה - ואין - תחליף לגורם האנושי.

      וכשרוסיה נולדה מחדש מאפרה של ברית המועצות אנשים החלו לחשוב מחדש על מחויבותם האידיאולוגית, על המדינה שהעסיקה אותם ואיננה עוד. חלקם, כמו קצין הק.ג.ב. ולדימיר פוטין יטפסו למעלה להמשיך ולשרת את המולדת בדרך היחידה שידעו. אחרים פנו לסקטור הפרטי והחלו לשרת אוליגרכים. אנדריי ליטוויננקו למשל, שיתחיל לעבוד עם בוריס ברזובסקי אחרי שקיבל הוראה לחסל אותו והוא ימשיך איתו ללונדון, יספר את סודות הארגון שבו עבד. והוא יחוסל בהרעלת פולוניום בידי קולגה מהעבר.

      נשיא רוסיה ולדימיר פוטין קיבל גור כלבים גזעי מנשיא טורקמניסטן קורבנגולי ברדימוחמדוב, אוקטובר 2017 (רויטרס)
      לשרת בדרך אחת בלבד. פוטין (תצלום: רויטרס)

      וכעת סרגיי סקריפל. החיסול מראה עד כמה רוסיה מוטרדת מהעריקים, כמה היא חייבת לאיים על עריקים פוטנציאליים. כי אנחנו שומעים בעיקר על הצלחות ברית המועצות ולימים רוסיה בגיוס בוגדים במערב - מרגלי האטום הידועים, חמישיית קיימברידג', הנסן ואיימס בארצות הברית. ואלה אכן היו הצלחות אדירות. אבל גם המערב הצליח לגייס מקורות מדהימים בתוך ברית המועצות: ולא, לא רק עריקים כמו קולונל אולג גורדבסקי. קחו למשל קולונל אחר, אולג פנקובסקי. הוא הופעל במשך 18 חודשים לפחות במוסקבה, לא דבר קל להפעיל מקור בעיר הזו. לבסוף נתפס, והוצא להורג על פי מקורות רוסים בכך שנדחף אט אט לכבשן בנוכחות עמיתיו - אזהרה לאחרים.

      נראה היה שהדברים השתנו. שלא מוציאים להורג בוגדים, שלא לאמר מרגלים. משתמשים בהם לחילופין - למשל המרגלת הרוסית אנה צ'פמן שנלכדה והוחלפה תמורת, נכון, סרגיי סקריפל. שלכל היותר מגרשים דיפלומטים שהגדישו את הסאה או כאות לממשלה היריבה שהגיעו מים עד נפש - כמו שעשתה ראש ממשלת בריטניה ת'אצ'ר שגירשה ביום אחד 105 דיפלומטים רוסים, כלומר מרגלים רוסים.

      אבל פוטין, המרגל הוותיק מתנהג אחרת. רוסיה שלו מתעלמת לחלוטין מכללי המשחק שנחשבו נהוגים. לא, לא ג'נטלמניים, אבל מקובלים על הכול: שלא באמת מחסלים מרגלים שפרשו. שלא עושים זאת בדרכים שכל העולם יידע מי עשה זאת - אבל לא יכול להוכיח. וכן, סביר להניח שנוסף לנקמה יש כאן הרתעה, שעובדת - להסתכן במאסר ממושך עד עיסקת חילופין זה עניין אחד. להסתכן בחיסול בייסורים עם כל בני המשפחה זה עניין אחר לגמרי.

      לא מת, מנמנם

      והמאבק נמשך, ויימשך. בריטניה היום אולי חלק משני בריגול המערבי, אבל משתפת פעולה עם ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד בריגול אלקטרוני, וממשיכה לשלוח מרגלים - וכן לקבל הצעות לערוק - מצד מי שגדלו על בונד, הולמס, סמיילי.

      בספר התלמיד המכובד מאת לה קארה מספר קראו הזקן, העיתונאי הוותיק ואיש הכיכר - אותה כתובת מיתולוגית של השירות החשאי הבריטי - בכתבתו על יציאה מבוהלת של המרגלים הבריטים מרחבי אסיה: "דאנקרק של הברדסים, שבה מילאו מטוס די.סי 8 את מקומן של ספינות הדיג של קנט... על לוח המשחקים של המזרח הרחוק מבצעת הכיכר את מה שידוע בעולם הריגול בשם צלילת עומק. מדוע? בגלל חשיפתו של רב מרגלים רוסי, חפרפרת, במטה הכיכר בלונדון. בוגד בריטי שסיכן כל מבצע חשאי אנגלו אמריקני שהיה שווה משהו בעשרים השנים האחרונות". (ביל היידון, הבוגד בספר החפרפרת המבוסס על דמותו של פילבי). וקראו, העיתונאי פרי דמיונו של לה קארה מסיים את מאמרו: "האם קים, המרגל הקטן, נעלם לעולם מן האגדות של המזרח? האם החכם האנגלי שוב לא יצבע את עורו, שוב לא יחליק אל הלבוש המקומי, ויתפוס בשקט את מקומו לצד המדורה של הכפר? אל חשש. הבריטים ישובו! המרגל לא מת. הוא מנמנם".

      והמאמר הזה מוזמן על ידי סמיילי, הערמומי מכולם, המתאר חוסר אונים של השירות החשאי הבריטי אחרי חשיפת הבגידה המהממת, כצעד ראשון לקראת מכת הנגד.

      כן, במציאות כמו בספרים המשובחים - משחק הריגול הוא ארוך טווח. והמאבק על השליטה במרכז אסיה היה למאבק באלף זירות שונות ובאמצעים מתחלפים. אבל עדיין הוא נמשך ויימשך, בערי הבירה העתיקות של אירופה ובבזארים במזרח התיכון, במדבריות אפריקה וערי הענק של אסיה, מרגלים ימשיכו לגייס את אלה הרואים בלונדון את בירת האימפריה השומרת על הסדר העולמי, או הרואים במוסקבה את בירת המעצמה שהיא המענה היחיד לשחצנות המערב. מאה וחמישים שנה אחרי שמרגלי האימפריות התעמתו בנימוס בערי אוזבקיסטאן המאובקות והמרהיבות הם ממשיכים להתעמת, במישרין או בעקיפין, לזמום במשרדים בבנייני משרדים המקיפים אל התמזה, או הוולגה. המשחק הגדול לא יגיע לסיומו.