סמוך לשעה 13:00 ביום רביעי 5 באפריל 1978, החל לעלות חשש במחנה בירנית שבגבול הצפון לאחר שנהג טרקטור שנשלח בבוקר להכשיר שטח ליד העיירה הלבנונית בינת ג'בל, איחר לשוב. מישהו דיווח כי ראה את הטרקטור נוסע לכיוון העיירה תבנין והחל לעלות חשש כי הנהג טעה בדרכו. כשלושה שבועות לפני כן, ב-15 במרץ, פתח צה"ל במבצע ליטני כדי לפגוע בבסיסי פתח בדרום לבנון. ארגון הטרור הוציא לפועל כמה פיגועים בישראל, הקשה בהם היה פיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף. 35 ישראלים נרצחו בידי מחבלים בפיגוע הקשה, בשבת 11 במרץ.
ארבעה ימים אחר כך יצאה ישראל למבצע בדרום לבנון. צה"ל התקדם מהר יחסית, נוכח ההתנגדות המעטה שגילו המחבלים. אלא שעל המבצע שארך שבוע העיבו לא מעט חריגות, פריצת מסגרות, בעיות מוסר ומחדלים. שני חיילי חימוש מבסיס בירנית נכנסו לטנדר פולקסווגן אזרחי ויצאו לכיוון הטרקטור שלו ציפו. ארבעה חיילים שהבינו כי המכונית נכנסת לשטח לבנון ביקשו לנצל את ההזדמנות לסיור קצר בארץ האויב. השישה הגיעו לבינת ג'בל וכשלא מצאו את הטרקטור ואת נהגו, החליטו להמשיך צפונה לתבנין.
כשיצאו מבינת ג'בל נופף להם חייל צה"ל, בבקשה שיעצרו לו. אחד מיושבי המכונית זיהה אותו והם צירפו אותו לנסיעה. התברר כי היה זה אזרח ישראלי, חובב טבע ומדריך לידיעת הארץ, שביקש להרחיב את ידיעותיו גם למדינה שמצפון לישראל. בבוקר עלה על מדים והצליח להיכנס ללבנון בטרמפים, מצויד במפה.
השבעה המשיכו צפונה, למה שהפך לטיול, במקביל לחיפוש אחר הטרקטור. מדי פעם עצרו השבעה באתרים שונים לאורך הדרך, ירדו מהטנדר והצטלמו. הטרמפיסט רשם את כתובות הנוסעים והבטיח לשלוח להם את התמונות למזכרת. בשלב מסוים הסמל ראשון, שהיה אחראי על היציאה מבירנית, אמר כי עליהם לשוב. בתוך הטנדר התפתח דיון על בקשתו ועל המסלול הרצוי.
בשעה 16:30 הגיעו השבעה למחסום צה"ל ממזרח לכפר ראס אל עין. לאחר שיחה קצרה עם החיילים במחסום, בה הבטיחו כי הם ישובו במהרה, המשיך הטנדר בנסיעה. אלא שאז הכול החל להסתבך. השבעה נכנסו למטע שסק ותוך זמן קצר הגיעו למקום שישה אנשי פתח חמושים במטולי RPG ובנשק קל. בין הצדדים התפתח דין ודברים. המחבלים דרשו מנוסעי הטנדר כי יתלוו למחנה שלהם, נהג הטנדר מצדו פתח בנסיעה מהירה, בניסיון להימלט מהמקום. לעבר המכונית נפתחה אש ושלושה מהחיילים נהרגו במקום. חייל נוסף מת מפצעיו מאוחר יותר ושלושת הנוסעים הנוספים נפצעו.
הטנדר המשיך במנוסה, אולם בשלב מסוים נתקל ברכב שחסם את דרכו. שני חיילים והאזרח הטרמפיסט החלו לרוץ, בניסיון להגיע לבסיס צה"ל. אחד החיילים והאזרח הצליחו, בעוד החייל השני, מילואימניק, נפל בשבי. לאחר כשנה הוא שוחרר בעסקה שבה החזירה ישראל 76 מחבלים. העסקה עוררה ויכוח בישראל, בדרך לעסקאות חילופי שבויים יקרות בהרבה. עם שובו סיפר השבוי הישראלי על תנאים קשים ועל התעללויות שכללו מכות, הצלפות בצינור גומי והכנסה לתוך צמיג עם הרגליים למעלה.
האירוע הסעיר את הצבא ובתחקיר אחרי המקרה השתתף גם הרמטכ"ל מוטה גור. הוא הגיע למחסום אותו חצה הטנדר ותחקר שם חיילים, כמו גם את השניים שהצליחו לחמוק מהמחבלים. אלא שנוכח האירוע התברר כי למחדל הזה קדמו שני מקרים דומים; אחד המקרים היה בעת הלחימה באזור ראס אל?ביידה, כאשר משאית עברה את המחסום ונתקלה במארב של מחבלים. מאש המחבלים נהרג הנהג. כוח צה"ל שחש לעזרה הצליח לחלץ את נוסעי הרכב. בפעולה זו נפצעו עשרה מחיילי צה"ל. יותר מעשרה מחבלים נהרגו.
מקרה אחר היה בגזרה המזרחית: כוח צה"ל עבר מחסום ונכנס לקרב עם המחבלים. הכוח הזעיק תגבורת שהצליחה לחלצו. בתקרית זו היה מעורב כוח של סיירת חדשה ואפופת מסתורין שמעטים ידעו עליה אז: כוח של יחידת שלדג שהפכה להיות מבצעית זמן קצר לפני כן, הגיע למחסום צה"ל ושכנע את חיילי המחסום שיאפשר להם לעבור. מטרתם הייתה לאסוף מודיעין באזור העיירה חצביה.
אלא שהתכנית השתבשה ולמחבלים בעיירה היו כוונות שונות. אש כבדה נפתחה לעבר משאית הלוחמים. הם זינקו החוצה והחלו לנהל קרב. מפקד צוות עלה על מוקש רגל ונפצע קשה. קצין צעיר, אריק שור, לימים מנכ"ל תנובה, פיקד על החיילים בקור רוח, ובסיוע כוח שריון שריתק את המחבלים, הצליחו השלדגיסטים לשוב לשטח שבשליטת ישראל.
מי שכמעט שילם את מחיר המחדלים, היה מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, חטיבה 35, שהמחסום בראס אל-עין, אותו עבר הטנדר היה באחריותה. למח"ט הצעיר צפו גדולות. אמנון ליפקין-שחק סומן כקצין מבריק שאף צפוי ביום מן הימים להתמנות לרמטכ"ל צה"ל. אבל מורת הרוח מהצטברות התקלות, השאננות והפרות המשמעת הביאו את שר הביטחון עזר וייצמן ואת הרמטכ"ל להחלטה על הדחת ליפקין-שחק.
תת-אלוף אורי שמחוני, קצין צנחנים וחי"ר ראשי, לא קיבל את רוע הגזירה והגיע ללשכת הרמטכ"ל במטרה לשנות את ההחלטה. גור הבהיר לו כי ההחלטה לא תשתנה ושמחוני הבהיר כי לא יעזוב את הלשכה. בתום שעות ארוכות נשבר הרמטכ"ל והצליח לשכנע את שר הביטחון כי מפקד הצנחנים לא יודח. כעבור 17 שנה הפך ליפקין-שחק לרמטכ"ל ה-15 של צה"ל.
"חונן רוצחים"
לאווירת חוסר הסדר והתרופפות המשמעת הצטרפו במהלך ימי המבצע שני מקרים קשים של רצח שני שבויים בידי שני קציני צה"ל. המקרים נחשפו בתקופה שאחרי תום המבצע ועוררו ויכוח עמוק בחברה הישראלית, כמעט 40 שנה לפני שפרשת אלאור אזריה קרעה את הציבור בארץ. המקרה שהפך למוכר יותר כונה בשם "פרשת דניאל פינטו". סגן פינטו, מפקד מחלקה בגדוד 202 של הצנחנים, הואשם כי במהלך המבצע בדרום לבנון, במרץ 1978, ביחד עם שניים מחייליו, חנק ורצח שני מחבלים ואת גופותיהם השליך לבאר, בכפר עין בעל.
פינטו הכחיש את המעשה וטען כי ירה במחבלים שהתנפלו עליו עם סכין. הוא הורשע ברצח ונגזרו עליו 12 שנות מאסר. בערכאת ערעור, בהרכב שבראשו ישב מאיר שמגר מבית המשפט העליון, קוצר העונש לשמונה שנות מאסר. הרמטכ"ל, רפאל איתן, שהחליף את מוטה גור זמן קצר אחרי מבצע ליטני, קיצר את עונשו של פינטו לשתי שנות מאסר בלבד. על הפרשה הוטלה צנזורה והיא דלפה רק אחרי שח"כ אורי אבנרי העביר בספטמבר 1979 את הפרטים לעיתון "לוס אנג'לס טיימס".
בתוך ישראל התפתח ויכוח סוער שמצא ביטוי גם בתוך הצבא. חייל מיחידת המחשב הביע דעתו על החלטות הרמטכ"ל ודאג לכך שכשהוקלד שמו של איתן על המסך היה מופיע הכיתוב: "חונן רוצחים". בעקבות פרסום פרשת פינטו נחשף מקרה נוסף ממבצע ליטני, בו נהרג שבוי. גם מקרה זה הוסתר מהציבור, כמו גם החלטת הרמטכ"ל להקל בעונשו של הקצין שהורשע. מדובר היה בקצין הנדסה, סגן-אלוף אריה שדה, שחייליו שבו שלושה מחבלים. לאחר שנשאל על ידי חייליו מה לעשות בשבויים, השיב כי אחד מהם נראה כמו מחבל והורה לירות בו, וכך אכן נעשה. חייל שהתנגד למעשה, סיפר על כך. שדה נידון ל-2.5 שנות מאסר.
לאחר ערעור על קולת העונש, נגזרו עליו חמש שנות מאסר והוא הורד לדרגת טוראי. אולם איתן קיצר את העונש ל-2.5 שנים והשיב אותו לדרגת רב-סרן, הנמוכה רק בדרגה אחת מדרגת הסא"ל שהייתה לו. מאוחר יותר נשיא המדינה יצחק נבון חנן את שדה והוא ריצה שמונה חודשי מאסר בלבד. גם פרשה זו הוסתרה מהציבור בישראל ופרסומה התאפשר לאחר הדלפה לשבועון הבריטי "ספקטייטור".
בתום מבצע ליטני יצא צה"ל מדרום לבנון וכוח יוניפי"ל התפרס באזור זה, דבר שלא ממש הפריע לארגון פתח לצבור כוח ארטילרי ולתקוף את יישובי גבול הצפון. ביוני 1982 החל מבצע "שלום הגליל" שהפך למלחמת לבנון שהפכה למלחמת לבנון הראשונה.
(עדכון ראשון: 20:21)