ערן צור ירד לליגה א'

האמת היא שמבאס אותי לאללה ללכלך על ערן צור, אך יש גבול למידת הטולרנטיות שאני יכול להפגין לנוכח חלטורות מהסוג הזה.
רביעי בלילה, קאמלוט הרצליה מפוצץ. צור, להפתעתי, בוחר להופיע בפורמט האקוסטי שלו - שרץ כבר שנתיים - "מים גנובים". אני חושב שארגון אמני ישראל צריך לקנוס אמנים שיוצאים במופעים אקוסטיים. אחד, כי זה מאוס בטירוף. שתיים, כי זה מאוס בטירוף. שלוש, כי זה מעורר אסוציאציות של פיגועים ורצח רבין, שלא לדבר על זה שזה משעמם את התחת ובכלל לא תורם לשיקום מצבה המחורבן של המוזיקה בארץ.

צור פותח ברצועה מחשמלת, "בלילות של ירח מלא, רואה אותך לידי..." , הוא שר. אחריה ממשיך עם "פרפרי תעתוע". הרפרטואר המדהים שלו מאפשר לו להתחיל מופע בשני להיטים ענקיים, שכל אמן אחר היה משאיר אוטומטית להדרן. אולם לצור האמת שלו, יש לו הרבה שירים, הרבה מה לומר.

הבעיה היא שהגיטרה שלו מגמגמת, ביישנית מדי. ההתאמצות של צור להפיק צלילים מהמיתרים מביכה. יובל מסנר, המלווה אותו במופע, הוא צ'לן רוק מבריק, אולם גם הנגינה החורקת והפסיכדלית שלו לא מצליחה ליצור חומת סאונד אפקטיבית והגיונית למופע חי. כשהשניים מנגנים לבד, זה נשמע כמו חזרה במרתף של להקת בית ספר. אפילו אם מחליטים ללכת על מתכונת מינימליסטית, מה הבעיה להביא את רם אוריון (שמלווה אותו בהופעות עם הרכב נגנים מלא) המחונן, שינגן גיטרה כמו שצריך?

סצינת הרוק זקוקה לסטירת לחי, לא לרוקיסטים אינטלקטואלים ויפי נפש. מספיק כבר מהבריחה המטופשת הזו מהתופים והדיסטורשן. מה שמתאים לרדיו לא בהכרח מתאים להופעה חיה, בטח לא כשהמועדון מפוצץ באנשים שניכר בעיניהם הרצון לקום מהכיסא ולהשתולל. צור לא צריך להתרחק מהמיקרופון כשהוא צועק, הוא צריך להקה שתגבה אותו. הוא יורה טקסטים חדים, כועסים, מאוכזבים. "היא קורצת לי בעין, כשהיא בידיים של מישהו אחר...", הוא מדקלם בחספוס. "אני רוצה לגעת בה, לנשק אותה…", "בלי תכלית בתחתית...", נודד לערים גדולות, רחוקות מכאן. מסופקני כמה רחוק אפשר להגיע כשאתה מוותר לעצמך כל כך בביתך שלך.

לא נראה לי שצור מרגיש נוח עם ההופעה הזו, עם השירה בציבור וקריאות הביניים הסלוניות שליוו את הערב. הוא צריך להיות מאחורי הבס, מלווה בנגנים שנותנים בראש, שיעזרו לו להפציץ את ליריקת הרוק הבוטה והמדויקת שלו, שייתנו גיבוי ללחנים המדהימים. פרפורמר מוכשר כערן צור צריך ויכול להרשות לעצמו ללכת רחוק יותר עם היכולות והאמת האמנותית שלו. הוא חייב את זה לעצמו, הוא חייב את זה לנו.



ערן צור – גיטרה אקוסטית.
יובל מסנר – צ'לו וקלידים.