ללכת לישון עם שרון, להתעורר עם נתניהו

כל מי שהוא ליכודניק ותיק יודע היטב שטוב לנצח בבחירות, אבל אין מתוק כטעם הניצחון על הסקרים. אין כמו לנצח לא רק את היריב, אלא גם את מינה צמח ושות', וזה קורה. העובדה שמצביעי ימין לא תמיד גלויים בסקרים, בתוספת נטייתם השמאלית של רוב הסוקרים והפרשנים הפוליטיים יצרה מציאות שבה המדגמים והנבואות בישראל תמיד (אבל תמיד) נוטים שמאלה. מקורו ההיסטורי של העניין, כנראה, בחשש של מצביעי ימין מסנקציות מטעם האליטות הפוליטיות הישנות, חשש שהוביל אותם פעמים רבות להצניע את עמדותיהם, אפילו בסקרים אנונימיים, גם אחרי המהפך. מאוחר יותר, כמעין נקמה מוזרה, הפכה הטעיית הסקרים לסוג של עיסוק ספורטיבי עבור חלק ממצביעי הימין. כתוצאה מכך, לא פעם יצא שהמנצח בסקרים הפסיד בהתמודדות האמיתית. כך היה למשל ב – 96 כשהלכנו לישון עם ניצחון של פרס והתעוררנו לבוקר של נתניהו ראש הממשלה. כך היה גם כשפרס הוכתר לנשיא לפני נצחונו של קצב. כך יכול אולי להיות גם הפעם בעימות בין שרון לנתניהו.

כידוע לכל, סקרים מעצבים דעת קהל, לא רק משקפים אותו. אנשיו של נתניהו מלינים על כך שהסקרים המנבאים את ניצחונו של שרון בפריימריז הם גם שיוצרים את המציאות הזו עצמה. הפער הגדול בין השניים, כפי שהוא מוצג בסקרים, הוא, לטענתם, בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה, והם צודקים. איש אינו רוצה להיות במחנה המפסיד, וודאי שלא בפוליטיקה הפנימית של הליכוד. אבל לא רק סקרי הפריימריז משפיעים על המציאות, גם ההערכות לגבי הבחירות הכלליות משפיעות על סיכוייו של נתניהו בהתמודדות הפנימית על ראשות המפלגה. סקרי דעת הקהל שמנבאים ניצחון גדול יותר של הליכוד בראשותו של שרון מניצחונה בראשות נתניהו, מסבירים חלקית את קשייו של ביבי במאבקו על הנהגת המפלגה, שרק לפני שנתיים העדיפה אותו ברוב סוחף. אומר לעצמו מתפקד ממוצע: עדיף ניצחון של שרון על מצנע ב – 20 מנדטים מניצחונו של ביבי ב – 15 מנדטים "בלבד". קל וחומר, שזהו חישובם של ח"כים פוטנציאלים שעשויים למצוא עצמם במקומות לא בטוחים ברשימה לכנסת.

כמובן שהסקרים הם לא כל ההסבר. עבודה מאומצת של הזוג שרון (אריאל ועומרי) בבניית בסיסי כוח בתוך המפלגה, עשתה את שלה. כראש ממשלה מכהן, יש לאריק הרבה יותר להציע. אין ספק גם שחלק ניכר מהתמיכה בשרון היא אוטנטית, חסרת כל שיקולים אישיים, ומבוססת על אהדה אישית והערכה פוליטית. ובכל זאת יוצא, שסקרים הנוגעים לבחירות הארציות שעתידות להתקיים בעוד כחודשיים (ממש נצח בפוליטיקה הישראלית) והמבוססים על מדגם מייצג של כ - 500 איש בלבד, עם סטיית תקן של 4.5 %, משפיעים באופן משמעותי על קביעת הנהגתה של מפלגת הליכוד ושל מדינת ישראל. העובדה שרוב הסוקרים הם, בלשון המעטה, לא ממש אוהדי ביבי, גם היא עושה את שלה.

למעשה, הסקרים מעידים, ויכולים להעיד, רק על מגמת הציבור היום. שאילת הסוקר היא תמיד: מה היית מצביע אילו הבחירות התקיימו היום, לא מה תצביע כאשר הן תתקיימנה. אלא שהן אינן מתקיימות היום, אלא בעוד חודשיים. ובמציאות שבה 25 הרוגים בשבוע (אגב, יותר משהיו בכל תקופת כהונתו של נתניהו) נחשבים ל"רמה נסבלת" של טרור, קשה לצפות מה יהיה אפילו בעוד יומיים, שלא לדבר על חודשיים. את הסקרים האלה, אם כן, קצת קשה לקחת ברצינות, אבל את השפעתם צריך לקחת ברצינות.

ומה לגבי סקרי הפריימריז? נתניהו מבין היטב את השפעתם. לכן הוא מקפיד לפרסם סקרים פנימיים שמעידים על פער קטן יותר בינו לבין שרון. אבל גם בסקרים שאינם מטעמו, הפער בהחלט מצטמצם. הנתון המעניין הוא שלפי סקר הערוץ הראשון נכון לסוף השבוע, לפחות- 21 % מן המתפקדים עדיין לא החליטו עבור מי מן המועמדים לתת את קולם. הפרשנים ממהרים לנבא כי קולות אלה יעברו בסופו של דבר לשרון. אך לא ברור על מה מבוססת הערכתם זו, אלא אם היא מבוססת על השפעתה הצפויה של פרסום סקרי דעת הקהל שלהם עצמם.

האם גם הפעם יתכן נצחונו של המפסיד בסקרים? אולי לא אך אין לדעת, הקלפיות בליכוד נסגרות רק ביום חמישי בערב. עד אז, כדברי שירה של נעמי שמר: "הכל פתוח, עוד לא מאוחר".