שר התחבורה ישראל כץ יכול, בתוך דקות וכמעט ללא עלות כספית, להעניק לירושלים נמל תעופה בינלאומי. אין צורך בהפקעת קרקעות, בפינוי תושבים, בעבודות עפר, בבינוי מסלולים ומיתקנים. האתר כבר מוכן, והעלות היחידה כרוכה בהדפסת שלטים ומסמכים חדשים. כץ יידרש רק להכרזה שנתב"ג הוא מעתה נמל ירושלים-תל אביב,JTL אוTLJ במקום TLV, בערך באמצע הדרך בין שתי הערים, כמו דאלאס/פורט וורת בטקסאס (DFW) ומיניאפוליס/סיינט פול במינסוטה (MSP). הוקוס-פוקוס, וירושלים שוב, בשותפות אך בגדול, על מפת התעופה העולמית, שם הייתה(JRS) בימים הרחוקים של קלנדיה-עטרות כשדה פנים-ארצי ואף בינלאומי.
זה, בעצם, מה שדונלד טראמפ עשה בהודיעו על העתקת מקומה של השגרירות האמריקאית בישראל מתל אביב לירושלים. זה בלוף. דיפלומטי, אך עדיין בלוף. כך הסתמן מהרגע הראשון, לפני שלושה חודשים, ועכשיו, עם ההכנות המזורזות לקראת יום העצמאות, אין עוד ספק שהחזית החיצונית מסתירה ריק.
זה אינו מפליא, כשזכויות היוצרים שייכות לטראמפ, שהשתמט משירות חובה בצבא האמריקאי במלחמת וייטנאם, כשניתנה לו הזדמנות לממש את שגיונות הגבורה הקרבית שלו, אבל בטוח שהיה מסתער לתוך זירת ירי בבית ספר גם בידיים חשופות. לא מפתיע גם שהנזקקים נואשות לחיזוק פוליטי, טראמפ עצמו (שהשיק השבוע את מטה הבחירות שלו ל-2020) ובנימין נתניהו, התמוגגו מאושר, כאילו משה היכה בסלע ויצאו ממנו מים. מתמיהה - ואולי לא, בהתחשב בשיטחיותם - נכונותם של אישים האמורים לבדוק לפני שהם מדברים להריע למחווה ריקנית.
השגריר דייויד פרידמן יקבע את מושבו, או אחד ממושביו, בבניין ירושלמי השייך למשרד החוץ האמריקאי, בשכונת ארנונה. זה יהיה חידוש קטן מאוד. כשקודמיו של פרידמן העדיפו להישאר בין פגישות מתוכננות בבירה ולא להיטלטל בכביש הלוך ושוב, עמדו לרשותם חדרים במרכז התרבות האמריקאי ברחוב קרן היסוד, בסמוך למלון דן פנורמה. השגרירות יכולה תמיד לעשות שימוש מינהלי במערכת החדרים המוקצית לה, בהסדר רב-שנים, במלון המלך דויד.
המבנה העיקרי של השגרירות, ברחוב הירקון בתל אביב, ישמור על ייעודו ועל מאות אנשיו, גם כשפרידמן, אישית, יישב בשלוחה הקדמית, הירושלמית. חשוב לא פחות וטעון במשמעות מדינית: אין למימשל טראמפ כל כוונה לבטל את הקונסוליה הכללית בירושלים או להכפיף אותה לשגרירות. זה המבחן האמיתי - לא היכן תמוקם לשכת השגריר, אלא האם ישתנה במשהו תיפקודו של הקונכ"ל. מאחר שהתשובה לשאלה השנייה שלילית, המופע כולו הוא דיפלו-בלוף.
קונסוליות הן לרוב נציגויות רשמיות אך נטולות משימות דיפלומטיות. הן עוסקות בקטנות למדינות אם גם גדולות לאזרחיהן ולכן גם לנבחריהם השומעים את קובלנותיהם - בהנפקת דרכונים, בהסדרת אשרות ובבדיקת זכאות לקיצבאות. כמוהן כמחלקות הקונסולריות בשגרירויות, בהבדל גיאוגרפי פעוט - הן נמצאות בערי השדה, כדי לא להטריח אוכלוסיות מרוחקות עד לבירה. מעמדו השונה של הסגל הקונסולרי מהדיפלומטי משתקף גם בלוחות הזיהוי של רכב הנציגות,CC ולא CD, אף שלשליחים בקונסוליה, להבדיל מקונסולי הכבוד המקומיים, יש חסינות דיפלומטית מכוח הסכמים עם המדינות המארחות.
בשירות החוץ הישראלי מצפים מהקונסוליות גם לפעילות הסברה ולקשר עם קהילות יהודיות ותושבים, אורחים או טיילים ישראלים. תוצר לוואי יכול להיות טיפוח של פוליטיקאי מקומי העשוי לעלות לגדולה לאומית, כגון מושל טקסאס ג'ורג' וו' בוש, שאובחן בקונסוליה הכללית ביוסטון כהשקעה כדאית (לא תגלית ברמת פרס נובל, בהתחשב ברקעו המשפחתי), אם ארגון יהודי או תומך פוליטי לא הקדים ליזום מסע מצולם שלו ארצה.
לקונסוליה הכללית בניו יורק מעמד מיוחד, המתחרה בזה של השגרירות בוושינגטון ושל הצלע הנוספת במשולש, הנציגות באו"ם. הקונכ"ל בניו יורק מחובר לארגונים היהודיים החשובים שם, לעיתונים הנחשבים (ניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, כתבי-עת) ולרשתות הטלוויזיה. התיאום בינו לבין שכניו לבניין - הנציג באו"ם וראש משלחת משרד הביטחון, לפנים תפקיד מרכזי וכיום טכני - אפסי, וכולם גם יחד אינם סרים למרותו של השגריר בוושינגטון. לא אחת עיניהם לפוליטיקה, כי הם נמצאים בפסק זמן מדומה ממנה, המנוצל לסימון תורמים ותומכים. השפעת נציגים אלה על המדיניות הישראלית קלושה, אלא אם הם נאמניו האישיים של ראש הממשלה.
לא כך בנציגויות האמריקאיות בישראל. התחרות בין הקונסוליה בירושלים לשגרירות בתל אביב דומה רק בסממניה החיצוניים לזו שבין הקונכ"ל בניו יורק לשגריר בוושינגטון. במהות, יש ביניהם פער רעיוני רחב, הניתן לגישור רק בנסיבות מסויימות וחולפות.
יצורי כלאיים
הקונסוליה האמריקאית בירושלים קדמה להקמת מדינת ישראל בכ-100 שנה. היא שם מאז אמצע המאה ה-19, יחד עם נציגויות דומות של מעצמות שקיימו הדדיות קונסולרית עם העותומנים - בריטניה, צרפת, רוסיה, בלגיה, יוון וגם הוותיקן (ומאז סוף מלחמת העולם הראשונה, טורקיה). בתקופת המנדט הבריטי חלשה הקונסוליה בירושלים על שתי גדות הירדן, לפני ההכרה האמריקאית בעצמאות ישראל וירדן וממילא לפני הקמת הנציגויות, תחילה במעמד של צירות ובהמשך של שגרירות, בתל אביב ובעמאן.
לירושלים, שהחלטת החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947 חתרה לעצב כיישות נפרדת (יחד עם בית לחם, בגלל המקומות הקדושים לשלוש הדתות), אין ראש מדינה. לכן אין לנציגויות שם למי למסור כתב האמנה, או ממי לבקש את מקבילי הקונסולרי, כתב הסמכה. לפני יוני 1967 נהג הקונכ"ל להתייצב בפני ראש העיר במערב ומושל המחוז במזרח.
המציאות המסובכת של 1948-49 הולידה יצורי כלאיים. כשהמלחמה חילקה את ירושלים, הקונסוליה האמריקאית פיצלה את פעולותיה לשתי המחציות ופקידיה סבבו מבעד לשער מנדלבאום בין המבנה הראשי (ומעון הקונכ"ל) ברחוב אגרון לבין הבניין המזרחי, לא הרחק משער שכם. הם תימרנו בין פיגועים, מוקשים וצלפים, שאחד מהם - אלמוני, אך החשד האמריקאי התמקד בישראלים - חדר לבית שחיו של הקונכ"ל תומס ווסון, בקצה אפוד המגן שלבש, והרג אותו.
באסופת זכרונותיהם של ותיקי הקונסוליה מובאים סיפורים על הקשרים עם מפקד חטיבת מחוז ירושלים, סגן-אלוף משה דיין, רעייתו ואחותו, שאחד מפקידי הקונסוליה חיזר אחריה (פרט תמוה; אביבה דיין גפן היתה אז רעייה ואם); על הצבת אנשי סי-איי-אי בנציגות במסווה של ספרנים; על היחסים ההדוקים עם משקיפי האו"ם ומפקדיהם בארמון הנציב, ערוץ חשוב לקונסוליה וממנה לוושינגטון, במיוחד במלחמת יום הכיפורים, כשהמשקיפים המשיכו לדווח מתצפיותיהם בגדת הסואץ על המצב האמיתי בחזית ישראל-מצרים; ועל שכניהם ממאה שערים.
פקיד הקונסוליה דניאל ניוברי, שהתרועע עם משפחת דיין, הסתייג מהבטים מסויימים באורחות "הלקוחות" שלו - כך כינה אותם - מהעדה החרדית, אזרחים אמריקאים שהתקשו לתקשר איתו, השתמטו מקשר עין ופנו אליו באידיש. הוא ענה בגרמנית שלמד במכללה ונופף לעברם באישורים שביקשו לקבל, עד שמישהו הושיט יד לקחתם.
וזה עוד היה החלק הנסבל בחוויה - ובזכרונות. ניוברי מתאר אותם כ"קריקטורות". קיצוניים באדיקותם הדתית, שחורי מגבעות ומעילים כבדים, מתולתלי פיאות, "באו אלי לאחר שטבלו במקווה, אבל מעולם לא כיבסו את בגדיהם. בחום של ירושלים, אי אפשר היה לשאת את הריח בחדר, כשהם נכנסו אלי. נאלצתי לעמוד ליד החלון ולדבר איתם ממרחק. זה היה נורא". כמעט 20 שנה אחר כך נרתעה מאותו ריח גם פקידת הקונסוליה מרגרט ברנהארט. הזכרון שניוברי איפיין כ"חריף" הציק גם לה.
ייחודה של הקונסוליה הכללית בירושלים, לבדה בעולם כולו למעט הונג קונג, היה ועודנו מעמדה העצמאי. היא מדווחת במישרין לוושינגטון, שומרת בקנאות על אי-תלותה בתל אביב והקונכ"ל חייב להרשים את ראש האגף הממונה עליו - עוזר שר החוץ למזרח הקרוב (התיכון), החותם על ההערכה התקופתית שלו - ולא את השגריר.
זאת גם עצמאות מעמאן, מהשגרירות בירדן. עוד לפני מלחמת ששת הימים התמחתה הקונסוליה בירושלים, בנוסף למזרח העיר, במצב בגדה המערבית. מאז 1967 היא למעשה השגרירות לפלסטין, אף שנחסמה בשערי עזה, בתקופת השלטון המצרי בגלל סירובו לאפשר לה לפשפש בנעשה שם ובשנות השלטון הישראלי משום שעזה נכללה בתחום השיפוט של תל אביב.
בניגוד למשתמע מהתרברבותו של טראמפ, השגרירים המוצבים בתל-אביב, סגניהם ויועציהם נהגו דרך שגרה לבקר במשרד החוץ, בכנסת ובמוסדות רשמיים אחרים בבירה. לא כך הקונכ"ל ועוזריו. מגעיהם עם משרד החוץ הצטמצמו לראש הטקס ולאגף הקונסולרי. אגף צפ"א, צפון-אמריקה, המופקד על הצד המדיני של היחסים עם וושינגטון, לא טיפל בהם. (צפ"א הוא קיצור קר ומאולץ מהתקופה שלאחר משה שרת. בימי שר החוץ הראשון שפעו רגשות חמימים מהכינויים. מחלקת ארצות הברית היתה אה"ב ומשרד החוץ האמריקאי, מחלקת המדינה - מחמ"ד).
השגרירות בתל אביב נחשבה פרו-ישראלית, הקונסוליה בירושלים פרו-ערבית ולאחר הודעת המלך חוסיין על הינתקותו מהגדה המערבית - פרו-פלסטינית. פקידי הקונסוליה סיירו בגדה ואספו חומר על ההתנחלויות. הם שניסחו את הפרק על יחסה של ישראל לפלסטינים בדו"ח השנתי על זכויות האדם. הנשיא ג'ימי קארטר, במיוחד, קרא בעניין רב את מברקי הקונסוליה, שסיפקו זווית אחרת, חותרת לאיזון, מול זו של תל אביב.
לאחר תקופות ארוכות של נתק וניכור בין ראשי שתי הנציגויות, הופשרו היחסים בשמונה שנותיו של סם לואיס בתל אביב. לואיס, הבולט והמשפיע בנציגים האמריקאים בישראל בכל 70 שנותיה, היה מעורב במינוי הקונכ"לים שכיהנו בתקופתו. הם היו ידידיו, מעריציו או יוצאי השגרירות בתל אביב; שוחחו איתו תכופות, שיתפו אותו בטיוטות מברקים בטרם שיגורם; והחלו להתארח בדיונים שבועיים של מטה השגרירות, לעידכון הדדי ולתיאום ציפיות, בלי לוותר על הבדלי הגישות.
בשנים הדחוסות של תהליך השלום הישראלי-מצרי, מביקור סאדאת וקמפ דייויד ועד לביקור קארטר וחתימת ההסכם והמסעות הבאים של שרי החוץ סיירוס ואנס, אל הייג וג'ורג' שולץ, עקרה חבורת הפיקוד הקידמית של לואיס לירושלים ונשענה על מיתקני הקונסוליה ומשאביה. לכל תכלית מעשית, היתה אז שגרירות אמריקאית בבירת ישראל, בלי תופים וחצוצרות, בלי טראמפ ובלי נתניהו. כך היה גם אחר כך, בביקורי נשיאים ושרי חוץ.
שווי השוק
שגריר אמריקאי בדימוס אמר השבוע שהצלחת לואיס היתה נדירה ונבעה מתכונותיו האישיות ומהשתייכותו לסגל הקבוע של שירות החוץ, כמו הקונכ"לים שנרתמו לסייע לו, בניגוד למסורת. כמינוי מקצועי בעצמו, התירו לו בוושינגטון להשפיע על המינוי המקצועי של הקונכ"ל; וכשגריר מצויין בעליל, הקשיבו לו בבית הלבן ובמשרד החוץ. שני התנאים לא התקיימו במקרים אחרים. שגרירים פוליטיים, אנשי אמונם של הנשיאים או בעלי חובם, לא היו אהודים על המקצוענים, ולפקידים אפורים בתל אביב לא היה משקל רב. המינוי הפוליטי של ברק אובמה, דן שפירו, לא הוזמן להביע את עמדתו לקראת מינוי הקונכ"ל הנוכחי, דונלד בלום.
ההחלטה האמיתית של טראמפ בסוגיית הנציגויות בירושלים, בהנחה המאתגרת שהוא מודע לדקויות, אינה להכריז על העתקת השגרירות, אלא להימנע מביטול הקונסוליה הכללית כמיותרת או מהכפפתה לשגרירות. הקונסוליה עודנה השגרירות לפלסטין, בהכנה לתזוזה למזרח העיר. בשיקלול גורמים אלה, שווי-השוק האמיתי של המעבר המדומה מאזור חיוג 03 ל-02 קרוב לאפס.