ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, המציין בימים אלה 70 שנה להיווסדו, חושף היום (ראשון) לראשונה את פרוטוקול הישיבה של פורום מטכ"ל ב-22 בנובמבר 1977, יום לאחר שנשיא מצרים אנואר סאדאת סיים את ביקורו בן היומיים בישראל, ושל ישיבה נוספת באותו נושא, שנערכה כעבור חמישה ימים.
במקביל להושטת היד לאויב המר, בישראל בחנו בחשדנות גדולה את הצעד המצרי.
הפרוטוקול שנחשף מצביע על כך בצורה מוחשית. הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור מגלה לקציניו במהלך הדיון כי "בסוף הנאומים אתמול, אם אני צריך לומר מה היתה ההנחיה האופרטיבית שראש המטה הכללי קיבל? גם ממשרד הביטחון, גם מחברי ועדת שרים לביטחון וגם מחלק גדול מאד של חברי הכנסת, זה: 'תכין את הימ"חים (מחסני חירום א.א) למלחמה'".
החשדנות העמוקה והחשש כי ביקור סאדאת הוא בעצם תרגיל לקראת מלחמה נוספת, אפיין גם את הלך הרוח של הרמטכ"ל עצמו באותם ימים. בצעד מרחיק לכת אף נתן ביטוי פומבי לחוסר האמון שלו.
ארבעה ימים לפני הביקור הוא העניק ראיון טלוויזיוני לערוץ הממלכתי והיחיד באותם ימים והזהיר את סאדאת: "לנשיא צריך להיות ברור שאם הוא מתכנן הונאה נוספת, נוסח מלחמת יום כיפורים, כוונתו ברורה לנו. אנו יודעים שצבא מצרים נתון בהכנות לפתוח במלחמה נגד ישראל בשנת 1978, למרות הכרזת סאדאת על נכונותו לבוא לירושלים".
הדברים עוררו סערה ובקהיר הגדירו "היסטריה" את הצהרותיו של "גנרל גור" והוסיפו כי "הן מוכיחות כי מי שהשמיע אותן חסר חינוך". שר הביטחון דאז עזר ויצמן יצא מכליו והחזיר את הרמטכ"ל מחופשה שבה שהה וקרא לו לבירור. יום לאחר מכן, ביום רביעי 16 בנובמבר, הגיע הרמטכ"ל לבירור אצל שר הביטחון ויצא עם נזיפה.
כשנחת בנמל התעופה, במוצאי שבת 19 בנובמבר, בתוך ההמולה הגדולה והמון האדם שהקיף אותו, היה חשוב לנשיא המצרי לפגוש את רב-אלוף גור. הוא הוא ניגש לרמטכ"ל ואמר לו באנגלית: "אינני מבלף". כעבור שבועיים הודה ויצמן כי כמה ימים לפני בואו של סאדאת, ישראל הבחינה בתכונה בצבא המצרי והעלתה כוננות.
גם בישיבת המטכ"ל, שתוכנה מתפרסם היום, ונערכה יום אחרי שסאדאת עזב את ישראל, הרמטכ"ל לא נשמע נלהב במיוחד מפירות המפגש. "אני אוסיף אינפורמציה מאתמול מהפגישות השונות שהיו, לא הייתה ארוחה טובה ובוודאי לא הייתה שם עבודה. הנושא היחיד שהיה קשור לעבודה זה ההודעה המשותפת הזאת שתוך כדי הדיבורים נוסחה איזשהו ניסוח ראשוני בין שר הפנים שלהם וסגן ראש הממשלה. אחר כך זה עבר תיקונים ושיפוצים", אמר גור.
לדבריו, "לא דובר על שום נושא ענייני. אני אומר יותר מזה, אחרי המנה העיקרית ראש הממשלה עשה הפסקה ונשא עוד כעשר דקות - רבע שעה של דיבורים. הוא חזר על מילים של רצון טוב, הבנה ותקווה ושהונחו יסודות וכדומה. בהפסקה הזאת נשיא מצרים לא ענה. לפי דעתי בגלל סיבות טכניות, הביאו שמה את הגלידה, עם הכותרת 'שלום' ו'סאלם' והתחילו להצטלם כל המלצרים. הוא ענה בסוף, אם תשאלו אותי הייתה תשובה פוגעת ומעליבה ממדרגה ראשונה. ואני לא חושב שאני מתוסבך יתר על המידה".
עוד סיפר גור לקציניו כי "מהארוחה הם (סאדאת ובגין, א.א.) הלכו לראיון עם ברברה וולטרס. מנחם מילסון (שהיה אז יועץ לענייני ערבים במפקדת אזור יהודה ושומרון ותאום הפעולות בשטחים ובזמן הביקור התלווה לסאדאת, א.א.) אמר לי שבראיון סאדאת המשיך להיות נוקשה בעמדות שלו כפי שהוא היה בנאום. ובגין שם עליו את היד אפילו. זה לא הוא שם על בגין, אלא בגין שם עליו את היד. אבל התשובות שלו היו מאוד ענייניות ברוח דבריו בנאום. אני רוצה לתת רק דוגמה: כשברברה וולטרס לחצה עליו ושאלה אותו אם הוא יזמין את ראש הממשלה לקהיר, הוא אמר שהוא יזמין את ראש הממשלה לסיני. ראש הממשלה לא נשאר חייב ואמר לו: 'לסיני אני יכול להזמין אותך'".
דווקא אלוף רפאל איתן, שכרמטכ"ל אחרי מוטה גור ובעיקר כפוליטיקאי, נודע בעמדותיו הנציות, היה הקול המתון וראה בביקור סאדאת צעד חשוב מאוד: "אני חושב ש(ה)עמדות החזקות שהופגנו על ידי שני הצדדים זה דבר טבעי ובמשא ומתן כזה יוצא דופן, או במעשה כזה יוצא דופן של הביקור, לא יכול להיות ששני הצדדים יעמדו כל כך קרוב. עצם הביקור הוא הישג בזה שהוא משא ומתן ישיר. פעם ראשונה שדבר שאנחנו מבקשים אותו, לוחצים לכיוונו ופועלים למענו, והנה הוא יוצא לפועל. עצם העניין הזה, אם בזה היה מסתיים הביקור, דיינו. עצם זה כשלעצמו היה הישג גדול". הוא בירך על עצם היווצרות קשר ישיר בין המדינות: "מצרים מדברים עם ישראלים. לא משנה איפה? לא משנה".
אלוף אביגדור (יאנוש) בן גל, דווקא היה מאוכזב מתוצאות הביקור וחש כי הוחמצה הזדמנות גדולה. בן גל יצא נגד הניסיון הישראלי להתעלם מהבעיה הפלסטינית: "לפי דעתי, היה דו-שיח של חרשים בכנסת. כל נאום היה נאום מסורתי, ובסופו של דבר שום צד לא גילה גמישות. עצם המעשה של הגעת נשיא מצרי לארץ ישראל ולנאום בפני הכנסת זאת פריצת דרך, היסטוריה רצינית ביותר. זה לא צעד תעמולתי, אלא צעד כן ואמיתי.
לפי דעתי מדינת ישראל באמצעות הנאום של ראש הממשלה, גילתה חוסר הבנה וחוסר גמישות ולא הבינה את ההזדמנות הגדולה שנפלה בידי המדינה בעצם הופעת נשיא מצרים במדינת ישראל. בעצם קבלת העיקרון שמדינת ישראל מכירה שיש פלסטינים, ויש בעיות פלסטיניות שאנחנו מוכנים לדון עליהן. אני כאדם, כאזרח מדינת ישראל, מתקומם נגד זה, כי אני מודה ומתוודה שיש בעיה פלסטינית וההיסטוריה תוכיח את זה שבסופו של דבר, התואנה הפלסטינית תצטרך לקבל מדינה".
הדיון המטכ"לי נשמע בשלב זה כדיון מדיני לגמרי. אלוף אורי שמחוני מודה שלא חשב לדבר על נושא זה, לולא היה מעלה אותו בן גל. וגם שמחוני מעז לדבר על הצורך לגעת בנושא הפלסטיני: "הרגשתי צער ואכזבה. אכזבה מרה. אפשר היה לתת הרבה יותר מבלי להפסיד ולהתחייב לשום דבר. מה היה האסון אם היו אומרים למשל שיש בעיה פלסטינית, הרי זה שנתעלם ממנה לא נגמור אותה ולא נרוויח כלום".
הרמטכ"ל דווקא עודד את קציניו לגעת בסוגיות האלה ואמר כי עוד לפני מלחמת יום כיפור "השאלה הפלסטינית עלתה בקיצוניות פה, בחדר הזה. המטה הכללי טען לראש הממשלה ולשר הביטחון, שלא תוכלו להתעלם מהבעיה הפלסטינית ואתם על זה צריכים לתת תשובה. וגולדה שישבה פה בכיסא הזה נלחצה לקיר, שאלנו: 'למה את טוענת שאין ישות פלסטינית?'" הוא הבטיח לגנרלים כי שאלות אלו עוד יעלו במלוא חומרתן בפני ראש הממשלה בגין ושר הביטחון ויצמן.
ויצמן: "סאדאת לקח 'ריסק' כשהגיע לפה"
גור סיפר לקצינים כי רק לפני שבועיים ישב וקרא את דיוני פורום מטכ"ל שנערכו בתקופה שלפני מלחמת יום כיפור ובעקבות כך אמר לבגין: "אדוני ראש הממשלה, לו אתה היית קורא את הדוחות של דיוני מטכ"ל לפני מלחמת 1973, היית מוצא שם את הכל. השאלה היא לא מה אומרים וכמה פעמים חוזרים על זה בדיונים שקטים, השאלה היא: איך מכניסים את זה למודעות בצורה עמוקה? והשאלה הזאת עלתה פה ונאמרו דברים חריפים מאוד, כך שאף אחד מכם לא צריך להרגיש לא סימפטי בתחום הזה".
כעבור חמישה ימים ערך המטכ"ל ישיבה נוספת של הערכת מצב, בעקבות ביקור סאדאת. בישיבה השתתף גם שר הביטחון ויצמן. יום קודם לכן, בשבת, נשא סאדאת נאום בקהיר. נאום ראשון מאז שב מישראל.
ויצמן דיבר בפני קציני המטכ"ל בהערכה גדולה על סאדאת והבהיר כי הנשיא המצרי "לקח ריסק" בצעד שנקט. את נאום סאדאת בקהיר הוא מגדיר כ"שיא" בתהליך של סאדאת ולדבריו, "אם אני עכשיו הייתי הוא, הייתי מאד נזהר, מפני שבמידה לא קטנה, אם להשתמש במלים בוטות, היה זה נאום אפילו שחצני. כלפי הרוסים, כלפי הסורים, כלפי העיראקים, כלפי הפלסטינים וכלפי כל הזדים והרשעים שאינם מבינים את מהלכו הדגול והגדול וההסטורי".
ויצמן ציין בפני הקצינים כי סאדאת הינו איש דתי מאוד ובקרבתו אנשיו מקפידים מאוד בכבודו, לא קוראים לו בשמו, אלא רק "דה פרזידנט" או "ראיס". בוודאי שגם לא שותים אלכוהול בסביבתו, אם כי "בחדרי חדרים דופקים וויסקי, חלק גם וודקה", אמר בלשון הוויצמנית הבוטה.
בשלב מסויים הוא גם סיפר על ההיכרות המלבבת עם האיש החזק בפמליה של סאדאת. מדובר בעותמאן אחמד עותמאן, שהיה קבלן גדול וגם שר הבינוי. בנו ונוהא, בתו של סאדאת, היו נשואים ובזמן הביקור בישראל נולדה להם נכדה משותפת.
ויצמן שיתף את הקצינים בקשרי הידידות שקשר עם עותמאן, ועל כך שהם עשו סיכום שארי שיחתם הסכם שלום הם יפרשו מהחיים הפוליטיים הם יכנסו ביחד לביזנס. "יש סיכום. הוא גבר מעניין", סיפר ויצמן על הנבט הראשון שהצמיח תהליך השלום.